פסק דין מזונות לאישה ולילדים

מסקנת פסקי הדין בתמצית: בשלב זה לא יינתן פסק דין למזונות אשה; הבעל ישלם עבור מזונות ומדור כל אחד מהילדים שברשות האשה, סך של 700 ש"ח בקירוב, שממנו תקוזז קצבת הילדים שמקבלת האשה.

...

הגם שאנו נמצאים בישורת המשפטית האחרונה, אין מנוס מסקירה תמציתית של כלל המחלוקות שהוכרעו ושאינם, לנוכח התנהלותם של הצדדים ש'מרבים מחלוקת בעולם', תוך שימוש בחלקי דברים שנאמרו ונכתבו על ידי בתי הדין ועל ידי הצדדים עצמם במשך השנים.

לאור כל האמור אין מקום לפסיקת הוצאות.

הכרעה לאור כל האמור בית הדין פוסק שיתרת תמורת הדירה תחולק באופן הבא: מחלקו של הבעל ביתרת תמורת הדירה, תקבל האישה: את מלא כתובת האישה בסך של 13,000 דולר, לפי ערך הדולר בשקלים במועד התשלום.

שאר התביעות נדחות.

בפד"ר הנ"ל למדו מכאן שגם אסיר שאין לו לשלם למזונות אפשר לחייב במזונות, והאשה תיגבה מהביטוח הלאומי ויישאר חוב על הבעל, שישלם אותו כשיהיה לו. והוא הדין ביחס למזונות הילדים האשה תוכל לגבות חוב זה באמצעות הבטוח הלאומי, וזה ירשם כחוב על הבעל, והם יגבו ממנו כשיהיה לו. ממילא גם אם לא נחייב אותו להשכיר את עצמו בסופו של דבר האב חייב לשלם את החוב הזה כשיהיה לו. ולכן אף אם אנו לא כופין אותו בגופו להשכיר עצמו לשלם, יש עליו חובה מוסרית לעשות כן, וכמו בעל חוב שאין כופין אותו להשכיר עצמו לפרוע חובו, אבל למרות זאת נאמר עליו "לווה רשע ולא ישלם". אומנם ידוע לנו מכמה פסקי דין, המשווים מזונות ילדים למזונות אשה רק בילדים עד גיל שש, וזאת מפני שמעל לגיל שש חיוב האב הוא מדין צדקה גם לאחר תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, עיין לדוגמה פד"ר ג עמ' 172 וכן יבי"א ח אה"ע כב, ולכן עני ביותר אינו חייב לשלם כאשר אין לו, וא"א לומר שנשאר עליו חוב כלפי אישתו לשלם מזונות.

...

עדיין צריך להבין, מדוע לפי ר"ת לא תקנו חכמים לחייבו להשכיר את עצמו ולשלם מזונות בעוד שלעבוד חייבוהו? קשה לומר מפני שיש אסור להשכיר עצמו, מפני שזה דומה לעבד, שלא מצאנו לאסור להשכיר עצמו, אלא אם מתחייב לעבוד יותר משלוש שנים כמו שכתב הרמ"א חו"מ שלג ג, שהוא כעין עבד (שש שנים הן שני שכירות), והרי הבעל יכול להשכיר עצמו לאדם אחד פחות משלוש שנים, ואח"כ לחדש שכירות חדשה וכו', ולא יהיה אסור בדבר.

לכן נראה שטעמו של ר"ת הוא שחז"ל לא תקנו לחייב את הבעל או האב לעשות מלאכה שלא הייתה מקובלת בימיהם, וכך מדויק בדברי הרא"ש שמביא את ר"ת וז"ל: "ומכתובה אין להוכיח, דאפלח אינו רוצה לומר שכירות, אלא עבודה שדרך האיש לעבוד בביתו כגון לחרוש ולזרוע" (רא"ש כתובות פרק אע"פ סימן ל"ב), וכיון שלא תקנו כן, אי אפשר לחייב את הבעל או האב להשכיר עצמם לפריעת חוב המזונות, משום "ונמכר בגניבתו ולא בחובו". אולם בימינו שהעבודה בשכירות מקובלת ומכובדת, ולפעמים היא מכובדת ורצויה מעובד עצמאי, ואף מבוקשת מאוד בגלל הזכויות המגולמות בה, ואפשר לומר ש"כך דרך איש לעבוד", הרי זה כלול בחיוב הכתובה "ואנא אפלח ואיזון", וכשם שתקנו במזונות אישה כך תקנו במזונות הילדים כפי שכתב הרמב"ם. ולכן לסיכום נראה שגם לר"ת בזמן הזה כופין להשכיר עצמו למזונות אישה וילדים.

החזו"א חלק אבן העזר סי' ק"ח סק"י (ד"ה ולענין) קבע כי אף בלא חובה הלכתית לעבוד ולהשכיר עצמו למזונות מוטל על בית הדין לכוף את הבעל ואת האב להשכיר עצמו ולפרנס את משפחתו אף שלא מהדין, אלא מדין חינוך לדרך ארץ שכך ראוי לעשות, "כאב המכה את בנו וכרב הרודה בתלמידו", וכבר מצאנו יסוד לדברים אלו בהגהות מיימוניות הלכות אישות פרק יב, וז"ל: "תשובת ר"ת ובאביאסף מצאתיה על אשר כתבת כי אומרים רבני צרפת כי תקלה וקלון הוא לבנות ישראל אשר אמרתי שאין לבעלים להשתכר לפרנסם, אמנם לקנוס לכל אחד לפי השעה טוב בעיני, כי ההיא דקניס ר"נ לההוא גזלנא, אבל להורות שקר ולקנוס לכל אחד לדורות לא יישר בעיני". לכאורה היה מקום לטעון, שדברי החזו"א ותשובת ר"ת אינם אמורים באברך כולל שחשקה נפשו בתורה, לקנוס אותו לעבוד.

רק במעמד הדיון מיום 14.1.20 צוין כי לא מתקיימות בשני בני הזוג החלופה שבסעיף 2(א), וגם בתגובתו מיום 5.2.20 ציין התובע כי "במועד מתן פסקי הדין, מזונות ילדה ומזונות אשה, ובהנחה שביום 31.12.15 גם החייב עזב את דירת הזוגיות ועבר לגור בתוך ישראל, הרי שבשני המקרים במועד מתן פסק הדין לא עברה תקופה של עשרים וארבעה חודשים מתוך ארבעים ושמונה חודשים בהם הצד השלישי היה תושב ישראל". טענותיו של נג'ם היתמקדו אם כך בחלופה שבסעיף 2(א), ובשלבים אלה לא נטען על ידו באופן חזיתי וברור שבמועד מתן פסקי הדין למזונות הוא לא היה תושב.

...

מקובלת עלי טענת התובעת לפיה עיתוי העלאת טענותיו של נג'ם בדיעבד בנוגע למעמדו נועדו לצרכי תביעה זו ואין לקבלן משאינן משקפות מצב עובדתי לאשורו, כפי שנראה שכך גם היו פני הדברים בנוגע לדיווח שהגיש בשנת 2014.

זאת משום שלמרות שסוגיה זו נכללה ברשימת הפלוגתאות שהגיש המוסד לתיק בית הדין – זו לא נכללה בסופו של דבר ברשימת הפלוגתאות שנקבעה בו, ועל כן, לא נוהל ההליך כלל בנוגע לשאלת תושבותה של התובעת.

סוף דבר לאור כלל האמור לעיל - התביעה מתקבלת באופן הבא: מתקבלות טענותיה של התובעת כי נג'ם הוא "חייב", ועל כן, ככל שלא נעשה כן על ידי נג'ם כל אותה תקופה - המוסד ישלם לתובעת את מזונותיה מחודש אפריל 2018 ואילך ויפעל לגבייתם מנג'ם; המוסד יפעל מול נג'ם לפי כל דין בנוגע לסכום שכבר שולם לתובעת עד לאותו מועד.

פסק דין זה שינה את המצב הנוהג עת נקבע, כי ביחס לילדים מעל גיל 6 החבות במזונות קטינים היא שויונית באופן עיקרוני, כלומר חלה על שני ההורים, כאשר הקף החיוב יקבע לפי יחס הכנסות ביניהם ובשים לב לאופן חלוקת זמני השהות (ראו יישום לדוגמא בתלה"מ (נצ') 561-07-20 פלונית נ' אלמוני (13.11.2020; "ענין פלונית").

נוכח תוצאות פסק הדין, קבלת התביעה בענין מזונות הקטינים באופן חלקי ודחייתה לענין מזונות אשה ולאחר ששקלתי את היתנהלות הצדדים, אני מורה כי הנתבע יישא וישלם לאשה הוצאות ושכ"ט עו"ד על סך של 3,500 ש"ח. אני מתירה את פירסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

...

לאחר עיון בכל המסמכים, לא מצאתי כי הסכומים להם טוענת התובעת מבוססים כנדרש: הסכומים שנתבעו כלליים; לא צורפו קבלות המתייחסות להיקף ההוצאות הנטענות; סבורני כי הסכומים שנתבעו גבוהים מן המקובל, כך לדוגמא עותרת התובעת לסכום מצטבר שנתי של 12,000 ש"ח עבור ביגוד לשני הילדים, זאת כאשר גם האב רוכש ביגוד ונעליים עבור הילדים (עמ' 16, ש' 26).

מעבר לכך, כמפורט בהכנסות הצדדים, סבורני כי הכנסתה של התובעת גבוהה יותר מהנטען על ידה.

לאור האמור, התביעה למזונות אישה נדחית.

נוכח תוצאות פסק הדין, קבלת התביעה בענין מזונות הקטינים באופן חלקי ודחייתה לענין מזונות אישה ולאחר ששקלתי את התנהלות הצדדים, אני מורה כי הנתבע יישא וישלם לאישה הוצאות ושכ"ט עו"ד על סך של 3,500 ש"ח. אני מתירה את פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

טענות הנתבע יש לדחות את תובענה למזונות אישה מהטעמים הבאים: כתבי טענות התובעת לוקים בפגמים, כגון: העידר סיווג של צרכי הקטינים, העידר הוכחת הסכומים הנתבעים, היתעלמות מיחס הסדרי השהות והרחבת חזית לעניין זכאותה למזונות אישה; הצדדים אינם חיים יחדיו החל מחודש 10/2019, עת אולץ הנתבע לעזוב את דירת המגורים, ולשכור דירה כאשר התובעת ממשיכה להתגורר בדירת הצדדים; עגון הנתבע – התובעת עומדת בסירובה לסידור גט, חרף העובדה שהבקשה למתן פסק דין לגירושין ולסידור גט הוגשה במשותף; "מעשי ידיה תחת מזונותיה" – התובעת עובדת בעסק בבעלות אביה.

בבע"מ 919/15 נקבע, כי בגילאי 6- 15 תחול על שני ההורים האחריות למזונות הילדים באופן שווה מדין צדקה, כאשר הקף החיוב ייקבע על בסיס יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות, לרבות הכנסה מעבודה ובהיתחשב בחלוקת זמני השהות של הקטינים ובהיתחשב ביתר נסיבות העניין, כפי האמור בסעיף 147 לחוות דעתו של כבוד השופט ע' פוגלמן בעמ' 87 לפסק הדין: "בגילאי 6-15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה תיקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה". על פי סעיף 8 לפסק דינו המנחה של כב' השופט שאול שוחט אשר ניתן בעקבות בע"מ 919/15, בעמ"ש (ת"א) 14612-10-16 פ.ב. נ' א.ב. (20.12.2017), נידרש בית המשפט לבדוק את הפרמטרים הבאים: "לפסוק את חיוב המזונות לילדים בגילאי 15-6 שנים, שעל קביעת מזונותיהם חולש הדין העברי, להכריע גם בנטל חלוקת החיוב בין ההורים על פי הכללים שנקבעו בבע"מ 919/15. לשם כך, על הערכאה הדיונית לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לפרמטרים הבאים:

...

סיכומו של דבר – הכנסתו החודשית הכוללת של הנתבע מסך כל נכסיו מוערכת בסך של 72,968 ₪ נטו.

התוצאה- חיוב גובה דמי המזונות לאחר שעיינתי בכל אשר הונח לפניי ושקלתי את כלל השיקולים הנדרשים למקרה דנן, מצאתי להעריך את צרכיו של כל אחד מהקטינים בגין דמי מזונות, לא כולל מדור והחזקת מדור בשני הבתים, על פי התחשבות בהכנסות (17% תובעת אל מול 83% הנתבע), גילאי הקטינים ויחס הסדרי השהות (43% עם הנתבע אל מול 57% עם התובעת) כדלקמן: מזונות עבור הקטינים ר.ול. אשר הם מעל גיל שש שנים- עבור צרכיים תלויי שהות - 3,500 ₪ לכל קטין.

בנסיבות אלה ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים כמפורט לעיל, מהות ההליך והיקפו, היקפם של כתבי בי-דין והבקשות בתיק, התנהלות הצדדים לאורך ניהול ההליך, שאופיין בהעדר שקיפות מצד הנתבע והעדר גילוי של המידע הנדרש מבעל דין בתביעת מזונות, ומשמצאתי את עדותו לא מהימנה במספר מוקדים, ומנגד קבלה חלקית בלבד של עתירות התובעת, נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כשכר טרחה כולל, והוצאות עבור התובעת הוא בסך כולל של 40,000 ₪ כולל מע"מ (להלן- "ההוצאות").