ואולם, לעניינינו ראוי להדגיש כי אחר דין ודברים שנערך בין הצדדים בדיון שהתקיים בביהמ"ש ביום 19.1.15, לרבות לעניין השאלה אם תעמוד לצדדים זכות ערעור על פסק הבורר, לא עמדו עוד המשיבים על טענתם בעיניין מתן זכות ערעור כאמור, והצדדים הגיעו לכלל הסכמה, אשר מפאת חשיבותה לעניינינו, אבקש לצטט לשונה במלוא הדרה:
"ב"כ הצדדים:
נוכח זאת, על פניו אין תוקף לתנאי הגורף הכלול בשטר הבוררות נשוא הסכם המכר, לפיו, "היה וייפסק על ידי הבורר כי בדירה ישנם ליקויים, יהיה המוכר רשאי לתקנם". הדבר מוכח הן בשל העובדה כי תניה זו סותרת את הדין המהותי והן בשל העובדה כי תניה זו נוגדת את הוראת סעיף 7א(א) כנזכר, בו בזמן שפשוט כי גם הבורר כפוף להוראות הקוגנטיות שבחוק המכר דירות (השווה: ספרו הנזכר של פרופ' א. זמיר, עמ' 795-797).
למעשה, לשיטת המבקשת עולה כי מאחר שתניה מסוימת בשטר הבוררות בטלה, כי אז דין הוא לקבוע כי שטר הבוררות כולו בטל, ואולם, לפי אנאלוגיה דומה נימצא למדים כי אם במקרה כזה שטר הבוררות המהוה נספח להסכם המכר בטל, כי אז הסכם המכר כולו בטל (!), ופשיטא כי אין הדבר כך.
מוסיפה המבקשת וטוענת כי הבורר פסק למשיבים סכום מוגדר בצרוף מע"מ, בו בזמן שלא היתנה העברת תשלום המס "כנגד חשבונית מס כנדרש על פי דין, וזאת על מנת לוודא כי מקבלי המס יעבירו וישלמו את אותו המס לידי המדינה, ובמקביל לאפשר למבקשת לקזז מס זה מתשומותיה", ובכך לטענתה פסק הבורר בנגוד לדין הקוגנטי (ס' 62 לסיכומי המבקשת מיום 10.4.16).
...
נוכח האמור, ובשים לב להוראת סעיף 28 לחוק הבוררות, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות, ומאשר את פסק הבורר בהתאם לבקשה מיום 20.1.16.
סבורני כי מאחר ששני הצדדים גם יחד העלו במסגרת הסיכומים שהגישו לביהמ"ש, טענות שלא בא זכרן טרם לכן, והדבר בולט ביתר שאת בסיכומי המשיבים, כי יש מקום למתן היקף ההוצאות, תוך אמירה שיפוטית המסתייגת מהתנהלות כאמור.
מכל המקובץ, מצאתי כי האיזון הראוי הינו בדמות חיוב המבקשת בהוצאות המשיבים בסך 12,000 ₪, אשר ישולמו תוך 45 יום מיום המצאת ההחלטה לידי המבקשת, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.
