פסלות שופט בשל מתן הכרעה מוקדמת בתיק

לטענתם, במסגרת החלטתו מיום 6/6/20, נקט בית המשפט עמדות והביע אמירות רבות אשר כוחן המצטבר מלמד על גיבוש דיעה בשלב מוקדם של ההליך ביחס לראיות מרכזיות בתיק, באופן שדעתו "שאינה ניתנת לשינוי ולשכנוע בלב פתוח ובנפש חפצה". לטענתם, קביעותיו של בית המשפט מלמדות כי דעתו "ננעלה" בשלב מקדמי של ההליך בטרם נשמעו עדויות, עד כדי כך שניתן לומר כי הוא אינו פתוח עוד לשכנוע בשאלת גובה ההכנסה לפחות, באופן שמראית פני הצדק וגם האפשרות לעשיית צדק מהותי נסדקים בצורה קשה.

עוד טענו התובעים כי קיימת "סתירה אינהרנטית בלתי מתיישבת" בסיטואציה שנוצרה בתיק זה, בה בית משפט זה פסל את היומנים מטעמי קבילות, תוך הבעת עמדה לעניין משקלן בטרם עת, ובבוא העת בעת שמיעת הראיות יידרש להכריע בשאלת משקלן.

עוד טענו הנתבעים כי לא ניתן לקבל ניסיון לפסול שופט בשל החלטות בהליכי ביניים, שהרי בכל פעם שיתערב בית המשפט שלערעור בהחלטה בהליך ביניים באופן אוטומאטי ייחשב השופט בערכאה המבררת כפסול מלהמשיך לשבת בדין באותה תביעה, ולא כך היא.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 קובע: "77א. (א) שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". הלכה פסוקה היא כי על מנת שתתקבל בקשת פסלות, על המבקש להוכיח חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים בניהול המשפט (ע"א 3065/17 מ.ע.ג.ן יעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' בבג'ני (20/6/17), מפי כב' הנשיאה נאור; ע"א 6275/03  ‏שגיא נ' סלע (28/7/03), מפי כב' הנשיא ברק).

...

לסיכום טענו כי אין לראות בהחלטת בית המשפט ובהתבטאויותיו בה כדי להצביע על גיבוש דעה קדומה שאינה ניתנת לשינוי, באופן המקים חשש אובייקטיבי למשוא פנים.

דיון והכרעה כאמור לעיל, לאחר שבחנתי ושקלתי את טענות הצדדים, אני רואה לדחות את הבקשה.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית בזה.

עוד צוין כי בית הדין לא "איים" כביכול על התובעת כי אם לא תסכים לדחיית הבקשה ללא צו להוצאות "יהיו לכך השלכות קשות". הנתבעת מדגישה תוך הפניה לפסיקה כי השיח הבלתי פורמאלי לפשרה שנערך בין הצדדים במהלך הדיון המוקדם וההערכה המקדמית והלכאורית בדבר סכויי התביעה אינה מקימה עילת פסלות.

עוד נטען כי האשמותיה הקשות של התובעת בדבר הכרעתו המוקדמת של בית הדין וחריצת דינו של התיק העקרי הן האשמות מופרכות שמקורן בתחושה סובייקטיבית ופרשנות בלתי מבוססת וחד צדדית של התובעת, כפי שנכתב בבקשה עצמה.

דיון והכרעה סוגיית פסלות שופט או מותב לשבת בדין מעוגנת בסעיף 77א לחוק בית המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984, אשר אומץ בסעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969.

מבחן האפשרות הממשית הנו מבחן אובייקטיבי ומכאן שאין די בכך שבעל דין יחוש, סובייקטיבית, כי השופט גיבש עמדה בלתי ניתנת לשינוי, אלא יש להראות כי מבחינה אובייקטיבית מכלול הנסיבות מצביע על חשש ממשי למשוא פנים [בג"ץ 2184/95 גלברט נ. יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת ארוע הטבח בחרות, פ"ד מח(3) 573; ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4), 673].

...

עוד מצוין בבקשה כי בסעיף 27 להחלטה בהליך הזמני נקבעו מסמרות לענין טענת האפליה משנקבע כי: "לא מצאנו ממש בטענת האפליה של המבקשת. קיים שוני רלוונטי בין קבוצת העובדים המחוסנים לבין קבוצת העובדים הלא מחוסנים בהיבטים של תחלואה והדבקת אחרים". התובעת מוסיפה כי מהמועד שבו נקבע מועד דיון קדם המשפט לבין מועד הדיון התנהל בין הצדדים משא ומתן אינטנסיבי לצרכי פשרה שבסופו של יום לא הבשיל לכדי הסכם פשרה וזאת על רקע סירובה של הנתבעת להצהיר על שינוי מדיניות כלפי שאר העובדים ועל פתרון ייחודי עבור התובעת ככל שבעתיד תהיה התפרצות נוספת של המגיפה.

עוד נטען כי דין הבקשה להידחות לגופה משעה שהבקשה אינה מגלה עילת פסלות כלשהי.

יצוין כבר עתה כי בענייננו לא קיימת כל עילה עניינית, מבוססת לפסילה בכלל ובשים לב לפסיקה, בפרט ועל כן דין הבקשה להידחות.

על האמור אוסיף כי במהלך הדיון התברר כי מתנהל הליך משפטי בין ב"כ התובעת לבין הנתבעת בגין לשון הרע ונעשה ניסיון להביא את הצדדים גם לסיום הליך זה, אלא שב"כ הנתבעת בהליך דנן הבהיר שהוא אינו מעורב בהליך האזרחי ואין לו ידיעה ו/או סמכות בקשר לעניינים הנדונים שם. אשר על כן, הבקשה נדחית.

מקום בו שופט נידרש להכריע בעיניין בו נתן הכרעה מוקדמת, הוא כשלעצמו, אינו מקים עילת פסילה (עניין דורנט, עניין סבן).

כך למשל, נקבע, מקום בו הוחזר הדיון לאותו מותב על ידי ערכאת העירעור, תוך הנחייה לבצע חקירה של המצהירים בטרם מתן החלטה: "זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי אין די בכך שבית המשפט דן והכריע בהליך מסוים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין (ע"א 9348/07 עיזבונה של לימון ג'מילה ז"ל נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות ([פורסם בנבו], 17.4.2008). ואכן, לא פעם יושב שופט בדין בין אותם צדדים יותר מפעם אחת, אם באותו תיק בגלגוליו השונים ואם בתיק אחר. במקרה דנן פסק בית המשפט בבקשה לאישור התובענה הייצוגית על יסוד הנתונים המשפטיים והנתונים העובדתיים הלכאוריים שעמדו לפניו אותה עת בלא ששמע את המצהירים. זאת ועוד, מהאמור בהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות עולה כי בית המשפט לא גיבש עמדה סופית בעיניין, וכי דעתו לא "ננעלה" בפני טענות המערערות.

ראה גם ע"א 2066/14 פלוני נ' פלונית  (10.8.2014)בו נדחה ערעור על בקשת פסלות בנסיבות של מתן פסק דין חלקי.

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה מכתבו של הנתבע 1, נשלח במסגרת מו"מ לפשרה.

לפיכך, מבלי להידרש לתוכן ההחלטה המאשרת את התובענה כייצוגית ולאחר שנתתי דעתי לאופיו המיוחד של ההליך, בהינתן החלטת בית המשפט המחוזי להשיב את הדיון לבית משפט השלום לשם שמיעת המצהירים, נחה דעתי כי אין מניעה שקביעותיו של בית משפט השלום בהחלטה המאשרת את התובענה כייצוגית, או חלקן, ישתנו לאחר שמיעת המצהירים.

סוף דבר- אשר על כן, הבקשה נדחית.

כאמור, המבקש גם לא הגיש בקשת פסלות מיד לאחר הדיון בו נחשף להערות בית המשפט (מושא בקשת הפסלות) שמטרתן לקבל מענה כתוב ונהיר טרם מתן החלטותיו על בסיס החומר המונח לפניו לרבות שמיעת הצדדים, עת מחובתו לשאול שאלות נוקבות על מנת להגיע לחקר העניין ואין בכך כדי להביע עמדה נחרצת על התיק כולו עת בית המשפט לא יכול היה גם לגבש דיעה ביחס לתיק עצמו משלא הוצגו כלל טענות המבקש לגופה של ההיתנגדות.

פסילת שופט בשל כך שגיבש עמדה במהלך המשפט עלולה להביא לידי אבסורד, שלפיו ככל שהשופט מתקרב למתן פסק הדין, תהיינה יותר עילות לפסילתו (ראה י' מרזל, עמוד 134).

אין בעצם העובדה כי על בית המשפט להכריע בעיניין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי להביא לפסילתו של בית המשפט.

זאת ועוד, תקנה 69 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט להציג לעד כל שאלה שתיראה לו, ורשאי הוא בכל עת לשוב ולקרוא עד שכבר נחקר". בית המשפט הוא האמון על ניהול הדיון ולו סמכות טבועה להתערב ככל שהדבר דרוש לשם ניהול הליך יעיל והגעה לתוצאה הצודקת והראויה, כפי שנקבע בע"א 3065/17 מ.ע.ג.ן יעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' הרצל בבג'ני  (20.6.17) על ידי כב' נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת מרים נאור: "לבית המשפט (לרבות בית הדין לשכירות) היכולת לנהל את המשפט ולנווטו. השמוש בה אינו סימן למשוא פנים (ע"א 7176/16 דכה נ' ברדוגו [פורסם בנבו] (6.12.2016), להלן: עניין דכה). האחריות על ניהול המשפט מוטלת על בית המשפט. בניהול המשפט ממלא בית המשפט את תפקידו ופועל לפי הבנתו ומצפונו מתוך מטרה להגיע לתוצאה צודקת וראויה. הלכה פסוקה היא כי סמכותו הטבועה של בית המשפט היא לנהל את הדיון ולהציע הצעות... בנוסף, ניהול יעיל של הליכים משפטיים על ידי שופט מביא אותו, ולפעמים מחייב אותו, להביע דיעה בזהירות ובמתינות לגבי ההליך התלוי לפניו, לעתים אף בשלב מוקדם של ההליך. על בית המשפט להחזיק במושכות ההליך, עליו לגלות יוזמה ויצירתיות במטרה להביא לכך שהליכים יסתיימו בשלב מוקדם, בלא שמיעת הוכחות או בלא צורך ליתן פסק דין בדרך הרגילה, אם יש הצדקה לכך...". מעבר לכך שאני סבורה כי ניתן לחלוק על עמדת המבקש כי התבטאויותיו של בית המשפט אינן ראויות (משמדובר בהתבטאויות שמקורן בפסיקה שעוגנה כהלכה), כל שכן אין בהבעת עמדה או הערה או מורת רוח עילה לפסלות, הרי שרק במקרים קצוניים שאינם מתקיימים כאן, יכול ותתגבש עילת פסלות.

...

משהמבקש טען 3 פעמים כי לא קיבל את כתב התביעה ומשכך יש לקבל את ההתנגדות, ואל מול זאת הסתבר והוכח בכתובים שבא כוחו קיבל מייל עם כתב התביעה אולם סירב לפתוח אותו משלטענתו לא הומצא כדין כהמצאה ראשונית בתיק ומשכך לא חייב לקרוא את המייל, הגיעה החלטתי אשר הורתה לתובעת לבצע המצאה נוספת "בדרך המסורתית" תוך הערות מגובות בפסיקה ביחס להתנהלות המבקש, לרבות בחינה עתידית לו יסרב לקבל את כתב התביעה בדבר העדפת כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה מכוח חובת תום הלב.

וכן ראו ע"א 5993/17 **** אנקוה נ' אריק ארגמן (30.08.2017), שם נפסק: "לאחר שעיינתי בטענות המערער ובהחלטות הקודמות של בית המשפט קמא בתיק זה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות וזאת ללא צורך בתגובת המשיבה. סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע כי המבחן לפסלותו של שופט הוא קיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. המקרה דנן אינו מקים חשש שכזה. עיקר טענותיו של המערער הופנו...כאמור למספר התבטאויות והחלטות דיוניות שונות של המותב. אולם רק לעיתים נדירות ייקבע כי יש בפעילות השיפוטית לכשעצמה כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסלות המותב. כלל זה נכון הן לעניין אמירות של בית המשפט הן לעניינן החלטותיו הדיוניות (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 630-624 (1994); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר, פסקה 9 (30.12.2002); להרחבה ראו גם יגאל מרזל דיני פסלות שופט 173-178, 194-189 (2006) וההפניות שם). במקרה דנן אמירותיו והחלטותיו הדיוניות של המותב אינן חורגות מהמקובל ואינן עומדות ברף המחמיר שנקבע כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375)". סיכומו של דבר מושכלות יסוד הן כי טענת פסלות תיטען בהזדמנות הראשונה כשנתגבשה העילה.

רוצה לומר, כי גם מקום בו בתובענות מסוימות "רוח חכמים אינה נוחה הימנו" מהתנהלות בעל דין, אולם בסופו של יום הדין היה עמו, אין מנוס מלדחות תביעה מקום בו יש לדחותה אם לא עמדה בנטלי ההוכחה הנדרשים במשפט.

על כן, ולנוכח האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

ההליך הועבר לטיפולו של המותב במהלך חודש יוני 2022; מאז היתקיימו בפניו מספר דיונים וכן ניתנו הכרעות דין וגזרי דין בעיניינם של חלק מן הנאשמים, וזאת בעקבות הסדרי טיעון שהושגו עימם.

בתגובתה מיום 27.3.2023 הודיעה המשיבה כי היא מיתנגדת לבקשה והדגישה, בין היתר, כי המותב "לכל היותר נעתר לבקשות לצוי חפוש לפני שלוש שנים", בשנים 2020-2019, וזאת "בשלבים מוקדמים" של החקירה.

עוד טוענת המשיבה כי בבית משפט השלום באילת ישנם שני שופטים נוספים אשר חתמו על צוים במסגרת הפרשה, "כך שניכר כי בפני כל אחד מהשופטים עמדה תמונה חלקית בלבד". לבסוף, המשיבה טוענת שצווי החיפוש בעיניינם של המערערים נחתמו לפחות שנה וחצי לפני שהוגש כתב האישום, וכי יש לתת משקל לתיקים הרבים שעברו תחת ידי המותב "בתקופה ארוכה זו". עיינתי בטענות הצדדים ובאתי לכדי מסקנה כי דין העירעור להדחות.

לגופו של עניין, בפסיקה הובהר לא אחת כי העובדה שמותב דן בתיק אחר בעיניינו של הנאשם או נחשף לראיות בלתי-קבילות בעיניינו, אינה מקימה כשלעצמה עילת פסלות, שכן "נקודת המוצא הנה, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין הראיה הקבילה לראיה שאינה קבילה" (ראו: ע"פ 3283/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (23.5.2023); ע"פ 6441/22 רחמיאת נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (30.10.2022)).

במצבים שכאלו יש לבחון האם בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב עקב החשפותו ל"מסה קריטית" של ראיות בלתי-קבילות, או עקב התבטאויות או החלטות שנתן בעקבות החשיפה לחומר (ראו: ע"פ 7513/22 קלש נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (1.12.2022)).

...

מכל מקום, לא שוכנעתי כי הציטוטים החלקיים שאליהם הפנו המערערים מצדיקים, כשלעצמם, סטייה מנקודת המוצא שלפיה היחשפות למידע בלתי-קביל אינה מקימה עילת פסלות.

סיכומו של דבר – לא שוכנעתי כי יש במקרה דנן הצדקה להעברת ההליך לשופט אחר, אף לא מטעמים של מראית פני הצדק.

אשר על כן, הערעור נדחה.