פסיקת הוצאות לנאשם בעבירות תכנון ובניה, לרבות שיקולי צדק

המאשימה סיכמה בטענה שקיבלת טענת המבקש להחלת דוקטרינת הגנה מן הצדק תהווה בגדר הצדק מעשיהם של הבוחרים ליטול החוק לידיהם ולבצע עבירות על חוק התיכנון והבניה, שהן עבירות כלכליות במהותן, וביקשה לדחות את הבקשה ולחייב המבקש בהוצאות שכן מדובר בבקשת סרק.

באשר לעתירה להטלת הוצאות, נטען כי חיוב של נאשם בהליך פלילי בהוצאות משפט הנו צעד נדיר ואין מקום להטיל הוצאות על המבקש העומד על זכותו לנהל הליך הוגן.

      החובה לזמן חשוד לחקירה ו/או שימוע בע"פ (מחוזי חי') 3730/03 מדינת ישראל נ' אגבריה (11.3.04), אליו הפנה ב"כ הנאשם בטיעוניו,  אכן נקבע כי: "...ככלל, בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, על הגורם החוקר לחקור גם את החשוד בבצוע העבירה. חובה זו מקורה בחובתו של כל גורם חוקר לנהל חקירה באופן סביר ולאסוף את כל החומר הרלוואנטי לצורך הפעלת שיקול דעת של הגורם המחליט באשר להמשך הטיפול בתיק החקירה. חובה זו זהה לחובתה של כל רשות מינהלית האמורה להפעיל את שיקול דעתה..." וכבר נפסק כי הצורך לקיים חקירה ראויה הכוללת את גביית גירסתו של החשוד, חל גם בעבירות לפי חוק התיכנון והבנייה לרבות בעבירה של אי קיום צו. עוד נקבע כי משזומן חשוד למסירת גירסתו ולא התייצב, ניתן לראות בכך, בהתאם לנסיבות, ויתור מצידו על זכות זו (ר' תו"ב (קריות)44015-04-12 הוועדה המקומית לתיכנון ובניה לב הגליל נ' נסאר).

...

ככלל, טענה לביטול כתב האישום מכח דוקטרינת ההגנה מן הצדק תתקבל אך במקרים חריגים בהם התנהלות הרשות היא כה נפסדת, עד כי לא ניתן לנהל את ההליך הפלילי בצורה הוגנת: "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות, ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה או רשות מעורבת אחרת  יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה כמדומה המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר" (ע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ).

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, לא מצאתי בסיס כלשהו לבקשת הנאשם לביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, ולפיכך כתב האישום ייוותר על כנו.

באשר לבקשה לחיוב בהוצאות, הגם שמצאתי טעם רב בדברי ב"כ המאשימה כי מדובר בבקשת סרק מובהקת, בשלב זה ולאחר התלבטות, החלטתי להימנע מלחייב את הנאשם בהוצאות.

כפי שנפסק מפי כבוד השופט נ' הנדל בע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל (1.3.17): "יתכן וישאל השואל מה משמעותה של הגנה מן הצדק הבאה לידי ביטוי בגזר הדין, לאחר שתיקון 113 לחוק העונשין (ובפרט סעיף 40יא לחוק העונשין) מאפשר לבית המשפט לשקול אף את הנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה בקבעו את העונש. יתרה מכך בסעיף 40ט לחוק העונשין – נסיבות הקשורות בבצוע העבירה – מוזכר בסעיף 5: "הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה". סעיף 40יא, שעניינו נסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה, מופיע בתת סעיף 9: "היתנהגות רשויות אכיפת החוק" וכן בתת סעיף 10: "חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה". אמנם העניין האחרון אינו נטען בעניינינו אך פעמים שטענה זו מוזכרת כחלק מטענת הגנה מן הצדק.

מכל מקום, אך לאחרונה חזר בית המשפט העליון על ההלכה, כי הטלת הוצאות משפט על נאשם תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ראו רע"פ 7215/20 זגורי נ' עיריית חולון, פסקות 8–10 (3.11.2020) ורע"פ 8777/20 ג'ית נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה – ירושלים (20.12.20) פסקה 9).

...

המסקנה היא, איפא, שטענה של הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית יכולה להשפיע על קביעת מתחם העונש ההולם או על קביעת העונש המתאים בגדרי המתחם לפי עקרונות תיקון 113.

בשים לב למאסר על תנאי המכביד שהטיל עליו בית משפט קמא, ולכך שבית משפט קמא קבע שהצו יכנס לתוקף בתוך 30 ימים, ובפועל המבנה נהרס, ומאחר שאין דרכה של ערכאת ערעור למצות את הדין עם נאשמים, גם כאשר הערעור על קולת העונש מתקבל, ולנוכח מכלול השיקולים שפורטו על-ידי, כאמור, החלטתי להטיל סכום קנס ברף התחתון של המתחם, קרי 10,000 ₪ (או חודשיים מאסר תחתיו.

אומנם טוענת המערערת, כי המשיב השתמש לרעה בהליכי משפט כדי להאריך ולסרבל את הדיון בעניינו, ובנסיבות כאלה ניתן לשקול הטלת הוצאות גם כאשר עסקינן בהליך פלילי, אולם לא מצאתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק הטלת הוצאות בנסיבות התנהלות הדיון בתיק זה. בנוסף, בשים לב לסכום הקנס שהושת על המשיב, ומאחר שכאמור, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית משפט קמא בעניין זה. סוף דבר, הערעור מתקבל בחלקו.

בפניי בקשה שהוגשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") במסגרתה עותרים המבקשים להורות למשיבה לשאת בהוצאות הגנתם בגין ההליכים שהתקיימו כנגדם בגין עבירות על סעיפים בחוק התיכנון והבניה, לאחר שזוכו במסגרת ערעור שהוגש והתקבל בבית המשפט המחוזי בחיפה.

אלא שפני הדברים בנסיבות התיק הנוכחי שונים, הן משום שהזיכוי היתקבל במסגרת ערעור שהוגש על הכרעת הדין והן משום שהמותב שהכריע את דינם של המבקשים, כב' השופטת בדימוס זהבה בנר, פרשה לגימלאות ונפתח תיק חדש, הוא התיק הנוכחי, אשר נותב לטיפולי, לצורך דיון בבקשה לפסיקת הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

למאשימה היה מלוא המידע בדבר הבעלויות בקרקע, היה לה אפשרות לאחר בירור נכון של העובדות להגיש כתב אישום נכון נגד הנאשם הנכון, לא הפסיקה את ההליך עת נודעו לה מלוא העובדות הלרבנטיות [צ.ל. רלוואנטיות] שהיה בהן כדי להביא לביטול האישומים נגד הנאשמים, והיא ניסתה בחוסר תם לב לסבך את הנאשמים בעבירות שלא בוצעו על ידם באופן לא מוצדק לחלוטין".

המשיבה הוסיפה להבליט את חוסר המעש מטעם המבקשים לאורך ניהול התיק וכן שקולי מדיניות שעל בית המשפט להיתחשב בהם לצורך דחיית הבקשה.

לא למיותר לציין כי זכוי של נאשמים נעשה לא אחת שלא בהיעדר אשם, אם כי מנימוקים אחרים שיכולים לנוע בתוך קשת רחבה החל מכשלים טכניים, היתיישנות, טענות הגנה מן הצדק ועד להסדרים מוסכמים שכוללים מטבעם שקילת שיקולים רבים כגון קשיים ראייתיים ועוד.

...

לעניין זה קבעה כב' השופטת בנר בהכרעת הדין – ואין בידי להתערב בקביעה זו – כי: "אמנם אף המפקח העיד כי, בניגוד למה שחשב, לנאשמים 1-2 לא היה קשר לבניה, אולם האחריות לבניה אינה נקבעת על פי הקריטריון של מי שבנה בפועל, אלא, בהתאם לאפשרויות המנויות בסעיף 204 לחוק קודם תיקון 116." מעבר לכך, לא שוכנעתי כי המאשימה ניהלה את ההליך באופן שיש בו חוסר תום לב או רשלנות מהותית.

מכל השיקולים לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

המזכירות תעביר העתק החלטתי זו לצדדים.

בהכרעת הדין קבעתי כי הסיכסוך האמור הוא רחב הקף, הכולל מערכת יחסים עכורה ומורכבת – המתנהלת הן בבתי המשפט, הן בוועדות לתיכנון ובניה, וכי בסכסוך מעורבים גם גורמים נוספים.

בענין זה ייאמר כבר עתה כי הנאשם טען טענות עובדתיות כנגד ב"כ הקובל – אשר לא הוכחו בפניי, כגון הטענה כי ב"כ הקובל שידל את הקובל להגיש את הקובלנה, שידלו להגיש היתנגדות למתן היתר בנייה, ועוד.

במסגרת עילה זו, יכול בית המשפט לשקול גם שקולי צדק, נסיבות החיצוניות להליך עצמו, ולבחון את הקף הנזקים שנגרמו לנאשם שזוכה (ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1)481).

ניתן לרפא את הפגמים האמורים באמצעות תשלום הוצאות הגנת הנאשם, כפי שנקבע בע"פ (מחוזי ת"א) 72031/05 אברהם לב נ' עו"ד רסקין, ניתן ביום 6.8.07, (פורסם בנבו): "אחד השיקולים המרכזיים לאי פסיקה גורפת של פיצוי לנאשם שזוכה בדין הנו הצורך להבטיח את קיומה של תביעה חזקה אשר תילחם מלחמת חורמה בפשיעה, לחזק אותה ולא לרפות את ידיה. הסמכות להעמיד לדין נאשמים הנחשדים במעשה עבירה הנה תנאי בל יעבור לקיומה של מדינת חוק גם במחיר של מקרים בהם מופעל שיקול הדעת בשוגג, ומשכך יש להבטיח כי התביעה לא תרתע מלהגיש כתב אישום מקום שיש בידיה די ראיות לעשות כן, והחשש מפני חיוב גורף בפצוי במקרה של זכוי, אכן עלול להגביר רתיעה שכזו.

לפיכך, תוך שקילת שיקולים של צדק, של מדיניות משפטית, והפעלת שיקול הדעת השפוטי, באתי לכלל מסקנה כי חרף האפשרות המשפטית להשית הוצאות על הקובל, נוכח עמידת הנאשם בתנאי הסף, אין זה המקרה בו מן הראוי לעשות כן. אשר על כן, נדחית הבקשה.

...

באותו ענין, נוכח מכלול הנסיבות ובהן מעצרו של הנאשם, מעצר בית ממושך, פרסום שמו ועוד, מצא בית המשפט העליון לפצותו, תוך הבהרה כי עסקינן בחריג לכלל.

נוכח מכלול הנסיבות, באתי לכלל מסקנה כי התנהלותם של שני הצדדים אינה חפה מקשיים, כי שני הצדדים הביאו בהתנהלותם לסיטואציה במסגרתה הוגשה הקובלנה, וכי בפני בית המשפט נחשף כאמור רק חלק מהמתרחש בין הצדדים שבפניי ועל ידי גורמים אחרים.

לפיכך, תוך שקילת שיקולים של צדק, של מדיניות משפטית, והפעלת שיקול הדעת השיפוטי, באתי לכלל מסקנה כי חרף האפשרות המשפטית להשית הוצאות על הקובל, נוכח עמידת הנאשם בתנאי הסף, אין זה המקרה בו מן הראוי לעשות כן. אשר על כן, נדחית הבקשה.

האישום הראשון מייחס לנאשם עבירה של ביצוע עבודות בניה אסורות בלא היתר, עבירה לפי סעיף 243 (ב) ו-(ג) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק) והאישום השני מייחס לו עבירה לפי סעיף 246 לחוק, שעניינה הפרת צו מינהלי להפסקת עבודה.

המשיבה תמכה תגובתה בפסיקה רלוואנטית ועתרה לדחות על הסף את הטענה לאכיפה בררנית, תוך הטלת הוצאות.

ביישום דוקטרינה זו בעבירות לפי חוק התיכנון ובנייה, מוטלת על בית המשפט לשקול את החשיבות שבשמירה על המרקם התיכנוני, הצורך במיגור עבריינות הבנייה המהוה "מכת מדינה" ושמירה על אמון הציבור.

סוגיית ההתיישנות אכן מקימה איבחנה מהותית בין עניינו של הנאשם לבין עבירות בנייה אחרות בשכונה שלא נאכפו, ולכן ברי כי על פניו (בהנתן התשתית העובדתית/ראייתית שהונחה בפניי בשלב זה) אין מדובר במצב שבו המאשימה נקטה יחס שונה כלפי "שוים". בהקשר זה אציין, במאמר מוסגר, כי אמנם קיימים מקרים חריגים בהם הכירה הפסיקה בכך שכאשר לא מתבצעות פעולות אכיפה זהות על ידי הרשות במקרים דומים (גם אם בשל היתיישנות), הדבר עשוי להקים פגיעה מסוימת בעקרונות הצדק וההגינות - כך בעיניין עפ"א 22424-02-23 הנ"ל בו אישר בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא רון שפירא) את החלטת בימ"ש לעניינים מקומיים בחדרה (כב' השופטת סגל מוהר) להמנע מהרשעת הנאשמים ומהוצאת צו הריסה, במצב בו נגד שכנתם לא בוצעה אכיפה בגין עבודה אסורה דומה בשל היתיישנות.

...

" [ההדגשה הוספה – נ.ה.א.] מן הכלל אל הפרט לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, לראיות שהונחו בפניי עד כה, ולהוראות החוק וההלכה הפסוקה, מסקנתי היא כי דין הבקשה לביטול כתב האישום - להידחות.

מפני כל אלה ולכל הפחות בשלב מקדמי זה, אין בידי לקבוע כי המאשימה נקטה כלפי הנאשם באכיפה בררנית.

סוף דבר, הבקשה נדחית.