הנתבע טוען כי החלטתו ביחס לדחיית התביעה לדמי פגיעה בדין יסודה, וכי את תקופת הזכאות של התובע לדמי פגיעה יש למנות לפי החקיקה והפסיקה החל מיום הפגיעה.
גם בעדותו הודה התובע שהוא "לא זוכר" האם יש לו אישור מחלה בגין טענתו, שלא הוכחה, כי הוא שהה ב-3 ימי מחלה מייד לאחר התאונה בשנת 2016 (ראו גם נ/2 – הצהרת התובע לנתבע מיום 11.4.2018, וכן נ/3 – תלוש השכר של התובע בחודש 8/2016, שאינו מלמד על העדרות מהעבודה).
.". ועוד נקבע שם, כך: "תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד' יכול שתהא בת יום אחד בלבד... ויכול שתסתיים בתום 100 יום או יותר, ברצף אחד או במקוטע, כל עוד שמתקיימים התנאים של סעיף 48(א), ובילבד שלא תחרוג מתחום עשרים ושישה השבועות שהוקצבו לכך בחוק, שספירתם מתחילה ממחרת יום הפגיעה."
אכן, ניתן להבין ללבו של התובע.
...
אשר לדעתנו יאמר – כי דין התביעה להידחות שכן התובע לא השכיל לשכנע את בית הדין בקיומו של רציונאל המצדיק מתן פרשנות שונה להוראות החוק מכפי שניתן בעניין אהרון, רציונאל שלפיו יש לראות את התקופה המגבילה את תשלום דמי הפגיעה - כתקופה קלנדרית המתחילה ביום הפגיעה.
לבסוף, נציין כי מקובלת עלינו גם טענתו הנוספת של הנתבע, כי לפי הלכת זכי מזרחי (דב"ע (ארצי) נב/0-27 מזרחי – המוסד לביטוח לאומי), דין התביעה להידחות מטעמי היעדר סמכות עניינית.
לסיכום – לאור כל האמור לעיל דין התביעה להידחות.
