פסיקה בנושא כלל 18 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)

בע"א (נצרת) 1233/07 אשל נ' עטר שהוזכר לעיל לא נפרשה אותה הגנה מוחלטת על המפרסם משהפרסןם לא עמד במבחן "סדר היום" שנקבע בפסיקה שקדמה לחוק: "...במקרה דנן, פירסם המשיב עובדות שאינן נכונות, כאשר אין זה מתפקידו כראש מועצה לפרסם עובדות לא נכונות או לא בדוקות, אשר אינן קשורות לנושאים שהיו חלק מסדר יומן של מליאת המועצה וועדת הבקורת, ונאמרו כולן על רקע אישי...הדעת אינה נותנת, כי יתאפשר לנושאי משרות ציבוריות לפרסם כנגד אחרים, ולו עובדי הרשות, דברי בלע שאינם נכונים, תוך שהם חוסים בצילה של הוראת הסעיף... אף לא מצאתי כי ניתן לו היתר כל שהוא על ידי רשות מוסמכת, כאשר, כאמור, דבריו אף לא התייחסו לנושאים אשר עמדו על סדר יומן של ישיבות אלה. משכך, אני קובע כי דבריו המלעיזים של המשיב אינם חוסים בצילה של הגנת סעיף 13(9) חוק". בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין לעיל, נדחתה, כאמור, ע"י בית המשפט העליון, שאמנם לא הכריע בשאלה האם הגנת סעיף 13(9) כפופה לקיום זיקה - מבחן "סדר היום", וזו נותרה פתוחה, אך דחה את הבקשה בנימוק לפיו גם אם חלה הגישה המסייגת הדורשת זיקה - דין העירעור להדחות מש"תפקודה של המשיבה כלל לא עמד על סדר היום" (רע"א 8629/08 עטר נ' אשל).

היא מגדירה במדויק מיהו המפרסם, והיא מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של החסינות הנ"ל – והוא אמירת הדברים "תוך כדי דיון", קרי: מבחן הזירה במובחן ממבחן התוכן; שתיים- הסייג אותו ביקשו מותבים לא מעטים להחיל על הדיון לפיו הפירסום ייעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" נכלל במקור בחוק, אך נשמט ממנו על-פי הוראת סעיף 7 לחוק לשון הרע (תיקון), התשכ"ז-1967, דבר המלמד על שהמחוקק ביקש בכוונת מכוון למנוע בירור תוכני באשר לקשר שבין התבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון; שלוש – קיומו של גוף מפקח – לישכת עורכי הדין- אשר מוסמך לנקוט בהליכים המשמעתיים המתאימים המעוגנים בחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 ובכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 נגד עורכי דין המשתלחים בחבריהם.

...

המסקנה היא, לכן, כי לדעתי, פסיקת בית המשפט העליון לא מחייבת אותנו להגיע לתוצאה המוצעת בחוות דעתה של השופטת יעקובוביץ (במיוחד אם אנו מצרפים את דעת המיעוט של כב' השופט רובינשטיין בפסק דין חיר), וכי ניתן להגיע גם לתוצאה המוצעת בחוות דעתה של השופטת שבח, הנכונה יותר בעיני בנסיבות ענייננו, כאשר דבריו של המערער נאמרו על רקע יריבות אישית ופוליטית עם המשיב שתמך במתחרהו בהתמודדות על ראשות העירייה, בלי שבחן את אמיתות דבריו, וללא כל יחס לתועלת שהציבור עשוי היה להפיק מהם, כלומר: בחוסר תום לב ובזדון.

יונה אטדגי, שופט התוצאה בדעת רוב השופטים שבח ואטדגי, וכנגד דעתה החולקת של השופטת יעקובוביץ – הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיב הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.

מעבר לכך, הדבר הנכון הוא לפסוק בכל מקרה לגופו, מכוח עקרון המידתיות בכדי לא לסכל מראש את יכולת החברה להוכיח תביעתה ולחבל באופן משמעותי ביכולתה לעשות כן. טענת החברה לחיסיון לא נטענה עד מחצית שנת 2016 ולאורך כל ניהול ההליך (עוד בשלב בקשת האישור) הוגשו מסמכים של החברה על ידי עורכי הדין של החברה עצמה, מבלי לטעון לחיסיון כלשהו.

סעיף 90 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 מהוה את ההוראה המשלימה לסעיף 48 האמור, בכך שהוא מטיל על עורכי הדין את החובה האתית לשמור על סודיות בהליכי חפוש, חקירה ומשפט וקובע כי: "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עינייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם". כמו כן, כלל 18 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו – 1986 קובע את החובה האתית הכללית לשמור על סודיות, לא רק בהליכי חקירה ומשפט.

אמנם במסגרת החלטתי מיום 8.8.2017, העבירה החברה לעיוני בלבד (בשלב זה) מסמכים לגביהם טענה לחיסיון עו"ד – לקוח, אולם בא כוח התובע הנגזר טרם הגיב לטענות החברה בהקשר זה ובדיון ביום 4.1.2018 הודיע בא כוח התובע הנגזר כי: "לעניין החיסיון מתייחסים לתצהיר של המנכ"ל שהוא יגיע לעדות, כל מיסמך שאני ארצה להגיש, ביהמ"ש יחליט במקום... אני מבקש שהנושא העקרוני בשאלת החיסיון יישמט... אני כרגע מוותר על העיון במסמכים לגביהם טענה החברה לחיסיון עו"ד לקוח" (עמ' 251 לפרוטוקול, ש' 20 – 30).

...

לאור כל המקובץ לעיל, ובטרם החלו דיוני ההוכחות, איני סבור כי ניתן לקבוע כלל גורף בעניין זה ולפיכך, אם וככל שתעלה הסוגיה השייכת לאותה התייעצות פנימית, במהלך ניהול דיון ההוכחות ויתעורר הצורך להכריע בדבר מסמך ספציפי שלטענת החברה חל עליו חיסיון עו"ד - לקוח מהטעם שהוא הוחלף בין החברה לעורכי דינה בנוגע לאסטרטגיה של ניהול בקשת האישור – יוצג המסמך בפני בית משפט זה בלבד ותינתן החלטה ספציפית לגביו (ראה: תנ"ג (ת"א) 67844-12-14 שמואל בוקסר נ' גדעון משה לנגהולץ (פורסם בנבו, 17.1.2017)).

לפני סיום, אציין כי לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את טענת החברה כי אין הצדקה לזמן את מבקרי הפנים לעדות היות ועבודתם חסויה וחוות דעתם בעניין ביקורת הפנים אינן קבילות לאור סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב – 1992.

סוף דבר הבקשה שבנדון - נדחית.

כמו כן, טען הנתבע כי התובעת, אשר הפניתה את הנתבע לעו"ד מטעמה, אשר ילווה אותו בועדות השונות, עברה על סעיף 11ב' לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן: כללי לישכת עורכי הדין), האוסר על עורך דין העניק שירות משפטי ללקוח שהפנה אליו גוף שאינו עורך דין והפועל למטרות רווח.

שני פסקי הדין המרכזיים העוסקים בנושא הם עניין לבנת פורן וכן ת"א (י-ם) 4033-02 לישכת עורכי הדין נ' רביבו ואח' (פורסם בנבו, 13.11.05; להלן: עניין פיצוי נמרץ).

וכך נקבע באותה פרשה: "לצורך מענה על השאלה אם שירות או פעולה מסוימים עונים על התכלית כאמור ולכן נכללים בתחום הייחוד של המיקצוע, ניתן לחשוב על מספר אבני בחן. ראשית... ניתן לשאול אם השרות או הפעולה כרוכים בהפעלת שיקול דעת רחב, תוך שיקלול של משתנים רבים או שמא מדובר בפעולה טכנית בעיקרה, שאינה מצריכה בחירה בין דרכי פעולה רבות. בתוך כך, יש לבחון עד כמה המאטריה המשפטית הנדונה היא מורכבת וטעונה היתמצאות ובקיאות בחוק ובפסיקה. ברי כי ככל שהפעולה טעונה הפעלת שיקול דעת רחב יותר בדין מורכב ומסועף יותר, כך נטה לייחד אותה לעורכי דין. שנית, יש לבחון את ההשלכות שעלולות להיות לשירות בלתי נאות. קרי, מהו פוטנציאל הנזק שיגרם ללקוח עקב קבלת שירות לקוי. ככל שמדובר בפוטנציאל משמעותי יותר ובנזק בלתי הפיך, הרי שיהיה זה שירות שיוקצה לעורכי דין בלבד. לבסוף, שיקול נוסף שניתן להעלות על הדעת נוגע לחלופה העומדת בפני מקבל השרות. לאמור: אם לא היינו מאפשרים למקבל השרות להסתייע במי שאינו עורך דין לצורך מימוש זכויותיו, האם היה באפשרותו להסתייע בשירותיו של עורך דין לשם כך. אם התשובה על כך חיובית, הרי שנטה להגביל את השרות; בעוד שאם התשובה על כך שלילית והמשמעות היא שאותו אדם לא יוכל למצות את זכויותיו כלל, כי אז נטה להתיר את השרות המוצע. שיקול זה מתייחס לשאלת נגישותו של מקבל השרות למערכת המשפט. אטעים כי אבני הבחן הנזכרות הן בבחינת רשימה פתוחה של שיקולים מנחים." בהמשך סקר בית המשפט העליון פעם נוספת את הפעולות והשירותים השונים השנויים במחלוקת.

...

תוצאה התביעה מתקבלת באופן חלקי.

כן ישלם הנתבע לתובעת אגרת משפט מינימלית בסך של 654 ₪, כמפורט לעיל.

הנתבע ישלם לתובעת את כלל הסכומים האמורים לעיל בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הסכומים ריבית והפרשי הצמדה כדין.

בצד זאת, סעיף 4(ב) לחוק קובע חריג לתחולת החוק: "על אף האמור בסעיף קטן (א), הוראות חוק זה לא יחולו אם הארוע במועד המקורי בוטל כאמור בסעיף 2 והצדדים לחוזה הגיעו להסכמה אחרת ביניהם לעניין החזר מקדמה לאחר יום ט"ז באדר התש"ף (12 במרס 2020), ובילבד שההסכמה כאמור הייתה מפורשת, בכתב ובנפרד מכל הסכמה אחרת בין אותם צדדים". אם כן, הצדדים רשאים להגיע להסכמה חוזית אחרת ביניהם לעניין החזר המקדמה שתגבר על הוראות החוק, ובילבד שזו עומדת בתנאים המנויים שם, הכוללים היתייחסות "מפורשת" לנושא המקדמה "בכתב ובנפרד". רקע עובדתי והליכים קודמים מקורו של ההליך דנן הוא בחוזה מיום 29.12.2019 שנסב על עריכתה של חגיגת החתונה של המבקשים באולם השמחות שמפעילה המשיבה 1 (להלן: המשיבה), המנוהל על-ידי המשיבים 3-2.

סעיף זה הוכר בפסיקה כמבוסס על "תכלית צרכנית, היינו הבטחת האינטרסים של הלקוח המתקשר בהסכם בלעדיות ומניעת ניצולו" (רע"א 4036/16 קבוצת בראל נכסים בע"מ נ' בנימין, פסקה 18 לפסק דיני (20.7.2016).

כן ראו: כלל 18 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, והדיון בו בע"א 7493/98 שרון נ' פקיד שומה - יחידה ארצית לשומה, פסקה 6 (15.12.2003)).

...

אני מורה אפוא על החזרת הדיון לבית המשפט לתביעות קטנות, לשם השלמת הדיון בתיק לגופו – הן באשר להיקף המקדמה שיש להחזיר (בהתחשב בטענות שעלו בנוגע ל"ארוחת הטעימות") והן באשר לפסיקת פיצויים, והכול מבלי לטעת מסמרות.

סוף דבר: הערעור מתקבל כמפורט בפסקה 27 לעיל.

המשיבה תשלם למבקשים הוצאות משפט בסך 5,000 שקלים בבית משפט זה. ניתן היום, ‏כ"ד בניסן התשפ"ב (‏25.4.2022).

עוד טוענת התובעת, שגם אם תיתקבל טענת הנתבעת, שהמסמך נכתב על ידי בא כוח החברה ולא מנהלה, הוא מנוע מלטעון נגד המסמך מכוח סעיף 15 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986.

משכך, הכירה הפסיקה, בחסיונם ואי קבילותם של מסמכים שנוצרו במשא ומתן לפשרה, למרות הרצון לנהל את ההליך המשפטי "בקלפים פתוחים". ההנחה, היא שהחיסיון מאפשר לצדדים להתבטא ולהגיע לפתרונות יצירתיים ליישוב המחלוקת, ללא חשש שוויתור מצדם ישמש לרעתם במקרה של כשלון במשא ומתן (ע"א 172/89 סלע חברה לבטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1), פסקה 17; בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית, מיום 31.12.2008; ת"א (מחוזי-ת"א) 6338-05-20 נופי יהודה הימית 55 בע"מ נ' פסו גוב (בית העמודים של תל אביב) בע"מ, מיום 26.06.2022).

' דין טענת התובעת, כי יש לראות בבקשת בא-כוח הנתבעת לאישור החישוב, כהליך פרוצדוראלי בלבד, שמטרתו יישום ההסכמות בין הצדדים, להדחות, כי המסמך נושא בראשו את ראשי התיבות מל"ב. עובדה זו, שבפני עצמה, אינה מחייבת קיומו של חיסיון, יכולה להעיד על כך שמדובר במסמך שנערך במשא ומתן פעיל (ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2), פסקה 10).

בנגוד לכך, בסיכומיה טענה הנתבעת וחישבה את סכום ההשבה בנוגע לביטול החוזה הראשון השבה בסך 4,000 ש"ח. משלא הוכיחה הנתבעת את גובה ביטול ההנחה והנזק שניגרם לרכב, נדחות טענות התובעת, למעט בגין ביטול החוזה הראשון ובהתאם לחישוב הנתבעת בכתב הגנתה וראיותיה, בנוגע להשבת הסכום ששילמה התובעת בסך 18,700 ש"ח. סוף דבר לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך 18,700 ש"ח. בנסיבות שתוארו ומכיון שהיתקבל סכם שהנו עשירית מסכום התביעה, ישא כל צד בהוצאותיו.

...

בפני בית המשפט לא הונחו תשתית ראייתית וניתוח ראייתי, שעליהם ניתן לסמוך, המקשה להסיק מסקנות, ולפיכך דין התביעה להידחות ככל שנדרש לכמת את סכום ההשבה לתובעת מעבר לסכום שאינו שנוי במחלוקת.

בהיעדר טענות חלופיות לחישוב, נדחות טענות התובעת להשבה על בסיס החוזים, שכן התובעת לא הצליחה להוכיח את אופן חישובו והיקפו של החוב.

בניגוד לכך, בסיכומיה טענה הנתבעת וחישבה את סכום ההשבה בנוגע לביטול החוזה הראשון השבה בסך 4,000 ש"ח. משלא הוכיחה הנתבעת את גובה ביטול ההנחה והנזק שנגרם לרכב, נדחות טענות התובעת, למעט בגין ביטול החוזה הראשון ובהתאם לחישוב הנתבעת בכתב הגנתה וראיותיה, בנוגע להשבת הסכום ששילמה התובעת בסך 18,700 ש"ח. סוף דבר לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך 18,700 ש"ח. בנסיבות שתוארו ומכיון שהתקבל סכם שהינו עשירית מסכום התביעה, ישא כל צד בהוצאותיו.