לדברי ב"כ הנאשם, בקשה זו תיתבסס הן על דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שהוכרה לראשונה בהילכת יששכרוב והן על הוראת סעיף 56א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 שנחקק לאחרונה, המקנה לבית המשפט סמכות לפסול ראיה שהושגה שלא כדין "אם שוכנע שקבלתה במשפט תיפגע באופן מהותי בזכות להליך הוגן, בשים לב לאופייה ולחומרתה של ההפרה, למידת ההשפעה של ההפרה על הראיה שהושגה ולעניין הצבורי שבקבלת הראיה או באי-קבלתה". לטענתו, היות שאחד השיקולים המנויים בסעיף החדש בפקודה לפסילתה של ראיה שהושגה שלא כדין הוא האופי והחומרה של ההפרה, ובהנתן שפסקי הדין העוסקים בדוקטרינת הפסילה הפסיקתית ייחסו חשיבות למידת החומרה של היתנהלות החוקר, ממילא העובדה ששרצר ותא-שמע נקטו באמצעי חקירה פסולים גם בהליכים אחרים רלוואנטית להליך הנוכחי.
...
זאת בין היתר מאחר שהחקירה הנגדית המשלימה אינה צפויה לעסוק בגופם של האישומים בהליך הנוכחי או בהערכת הראיות שהובאו על ידי התביעה להוכחת אישומים אלו, אלא כל כולה בהתנהלות העדים בתיקים אחרים שגם בהם שימשו כחוקרי מח"ש. מדובר, לטענתה, בנושאים צדדיים אשר לגביהם אין לאפשר התמשכותה של עדות, לא כל שכן זימון חוזר של שני העדים בחלוף מספר שנים מסיום עדותם ולאחר שהתאפשר להגנה לחקור אותם באריכות מופלגת (עדותו של שרצר נפרסה על פני כ-30 ישיבות).
סמכותו של בית המשפט להיעתר לבקשה של בעל דין להזמנה חוזרת של עד שסיים להעיד נלמדת הן מ"שורת ההיגיון" (ע"פ 36/74 מדינת ישראל נ' אלון, פ"ד כח(2) 443, 446 (1974)) והן, בקל-וחומר, מהסמכות להזמנת עד מטעם בית המשפט לפי סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (ע"פ 24/73 מייזל נ' מדינת ישראל, פ''ד כז(2) 421, 424 (1973)).
אשר על כן, הבקשה נדחית.