פסילת ספרים עקב אי רישום הכנסה

הסכום עבור הארוחה נרשם בקופת המסעדה ואילו הסכום ששולם כתשר לא נרשם בה. בשל אי רישום זה החליט פקיד השומה לפסול את ספרי המערערת, על פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן – פקודת מס הכנסה או הפקודה).

...

למרות זאת אנו סבורים שבראייה כוללת, ההסדר האמור הוא הסדר נדרש ומתחייב על פי ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית, ובסיכומו של דבר ייטיב עם הכלל.

"הַשִּיר לאׁתַם, הוּא רַק מַתְחִיל" – סוף דבר הערעור בתיק בודה מתקבל בכל הנוגע לטענה העקרונית של המערערת (ד.ע. יבוא וניהול מסעדנות בע"מ) לעניין סיווג התשר כשכר עבודה לצורך חוק שכר מינימום, ובכל הנוגע לביטול חיובה בתשלום הפרשי שכר מינימום כפועל יוצא מכך.

טענות המערערת הנוגעות לדמי המחלה – נדחות.

הנתבע המשיך לייצג את התובע בכל הנוגע לשימוע וכן בנוגע לעניינים נוספים וביניהם בקשת הפרקליטות להטיל ערבויות על התובעים כתנאי ליציאתם לחו"ל, פסילת ספרי הנהלת החשבונות של התובע על ידי פקיד השומה ושיחרור מס תשומות שעוכב על ידי מע"מ. בחודש מרץ 2011 הגישה המדינה כתב אישום חדש כנגד התובע (ת.פ. 40014-03-11) והפעם הוסיפה לכתב האישום גם את אישתו, התובעת בתיק דנא, שיעבדה כסייעת במרפאה וכן עסקה ברשום הכנסות המרפאה שניהל התובע בבת-ים ומשנת 2005 בתל-אביב.

מאחר ואף לא אחד משלושת הסעדים הכספיים שנתבעו בתביעה המתוקנת, מחייב דיון בטענות הנוספות שהעלו התובעים ביחס להתנהלות הנתבע, אשר בגינם לא התבקש כל סעד, אין לי צורך לידון בהן בכלל ובפרט לא בכל אחת ואחת מהן בנפרד, אולם יש מקום לקבוע בצורה ברורה, כי לא מצאתי כל ממש בטענות אלה, כאשר לעיתים נדמה כי הועלו טענות בצורה סתמית ובלתי אחראית בלשון המעטה, בבחינת הנייר סובל את הכל וראה בעיניין זה טענותיו של הנתבע בסיכומים אשר מקובלות עליי.

...

על שום מה ולמה בחרו התובעים לפתוח חזית כה נרחבת כנגד הנתבע בכתב התביעה המתוקן בנסיבות אלה, מה גם שחזית זו לא הייתה רלוונטית כלל לסעדים הכספיים שנתבעו, לרבות לא ביחס לסעד הכספי שהתווסף בתביעה המתוקנת ביחס להעדר חתימת התובעת על ההסדר, ומדוע לא הסתפקו התובעים בתביעה בנושא פרסום הכתבה והחליטו לנסות ולפתוח מחדש עניינים שכבר הוסכם עליהם ואף בוצעו, איני יודע, אולם חוששני כי יתכן והדבר טמון במזגו של התובע ולצערי גם בחוסר היושר, בו נהגו שני התובעים במקרה זה. כך או אחרת וכאמור, דין כל הטענות הנוספות בעניין התנהלות הנתבע במסגרת הייצוג בתיק הפלילי להידחות בכל מקרה.

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית למעשה ברובה, למעט פיצוי בסך של 7,500 ₪ לכל אחד מהתובעים בנושא פרסום הכתבה.

בנסיבות, ישלמו התובעים לנתבע שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪, המהווה סכום מופחת, המתחשב בכך שהתביעה לא נדחתה לחלוטין.

אם הסטיות מההוראות או הליקויים שנמצאו בפנקסי החשבונות של הנישום היו מהותיים לעניין קביעת הכנסתו, ניתן לפסול את ספריו ולעניין זה די שהנישום לא ירשום תקבול אחד.

יצוין כי לעניין סעיף זה, קבעה רשות המסים בחוזר 52/93 שכותרתו "ישום מינהלי של הוראות הפקודה בענין פסילת ספרים בשל אי רישום תקבול", הגבלות שונות לעניין הפעלת הסמכות, כאשר נקבע כי יישום הסמכות לפי סעיף זה ייעשה רק בהתקיים חשד כי הנישום ניסה להעלים מס או כאשר קיימת אצל הנישום שיטה לקויה של רישום תקבולים (סעיף 2.1)].

...

מסקנה זאת מתגבשת אף בהתבסס על חלוקת הנטלים במשפט האזרחי על פי הכלל הקובע כי "המוציא מחברו עליו הראיה", החל גם בדיני המס (ע"א 9792/02 מוחמד נ' מס הכנסה - טבריה (13.9.2005) (להלן: עניין מוחמד)).

לסיכום אפוא, נקודת המוצא היא כי נטל השכנוע מוטל על הנישום.

העובדה שההליך הסתיים בפשרה, או שלא נפסקו ממצאים כלשהם ביחס לטענות שהעלו המערערים באותם הליכים, אינה משפיעה על המסקנה הרלוונטית לענייננו, כי המשיב רשאי היה לראות בנטען על ידי המערערים בכתבי הטענות משום ראיות מנהליות, המצדיקות בנסיבות המקרה את פסילת ספרי החברות.

גרסת הנתבע כאילו לאחר השקעה כה משמעותית בעסק ולאחר שהעסק העמיד לתובע הכנסה קבועה, ינטוש אותו התובע כך סתם, חסרת הגיון ועל כן לא האמנתי לה. טענתו בחקירתו כאילו התובע נטש את העסק בשל חובות וקשיים נסתרת מחוות דעת מומחה בית המשפט ממנה עולה כי בשנת 2011 עלו הכנסות העסק בכ-300,000 ₪ ואילו ההוצאות עלו בכ-120,000 ₪.

תימחור מוצרים שנמכרו המומחה בדק את הכנסות העסק כפי שנרשמו בספרים ובכדי לבדוק את סבירות ההכנסה השווה את ההכנסות לפרופיל ענף הקיוסקים המתבסס על קוי ההנחיה של רשות המיסים לחודש מרץ 2017.

פסילת הספרים הנתבע טוען כי היתנהגות הביאה לפסילת פנקסי העסק בשנת 2011 שעה שבמסגרת ביקורת פתע של רשות המיסים בעסק, מכר התובע טובין ושילשל לכיסו את התקבול במקום לרשום אותו בקופה.

...

בצד זאת אני מקבלת את טענת הנתבע כי הוא זכאי לקזז מתוך הסכום הנ"ל את הסכום ששולם על ידו במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום התשלום , ואת הסך של 10,500 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ליום 1.4.2012.

עתירת התובע לתשלום פיצויים בסך 550,296 ₪ או בסכום אחר – נדחית.

כן נדחית עתירתו לחייב את הנתבע להשיב לו את ההלוואה בסך 30,000 ₪.

הנתבעים הפנו לעניין זה להודעות בדואר מקוון מתאריך 17.4.22 בהן מגולל התובע בפני הנתבעת את הנרטיב שלו להשתלשלות העניינים, וטענו כי ההודעות מעלות כי כל היתנהלות שבין הצדדים בקשר עם המיזם נעשתה בין התובע והנתבע בלבד, והנתבעת נגררת להליך, אך ורק לצורך הפעלת לחץ פסול על הנתבע.

התובע הגיש בעמוד 146 לראיותיו התכתבות עם הנתבע, בה הנתבע כותב לו בתאריך 10.1.22 בשעה 14:05 "הדירה לא מחוברת לחשמל והם (הרשויות (ע.ה.) לא יודעים על קיומה". התובע הגיב באדישות מפתיעה למידע מהותי זה. מכאן שאם הופתע ונגרמה לו עוגמת נפש, לא היה זה בשל אי רישום הדירה במשך יותר משנתיים מאז רכש הדירה להשקעה בשנת 2019, אלא מהעובדה שגילה בחודש מרץ, חודשיים לאחר מכן, שאינה בנויה וכי לא לחינם הנתבע היתחמק פעם אחר פעם מבקשותיו לשלוח אליו תמונות של הדירה.

ביהמ"ש קובע שלנוכח המפנה המשמעותי בגירסת הנתבע לגבי ליבת המחלוקת בשאלת המידע שהסתיר מהתובע בעיניין רישום הדירה, חלה בעיניין זה הילכת עא 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (פורסם בנבו) שם נקבע כלהלן: "הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. חזקה זו עברה גלגולים שונים ורוככה במרוצת השנים. מעמדה כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה ניטל ממנה זה מכבר, וכיום היא משמשת חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשום שכל של הערכאה הדיונית. יש להפעיל חזקה זו (להלן: חזקת השקר) באופן שיטתי במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת(נוכח שיקולים שנימנו בפסיקה ובספרות אשר ביהמ"ש מוצא לשוב ולציינם). הובהר כי חזקה זו מטפלת, בראש ובראשונה, בבעל דין שמוסר עדות שקר ביודעין כדי לנצח במשפט; והכוונה כאן היא לעדות שקר בעיניין מהותי ומרכזי לליבת המחלוקת, ולא רק ב"תיבול" בשקרים של עדות שרובה אמת לאמיתה.

העד אישר שלא יעץ כיצד להוכיח את אובדן ההכנסות, אלא התבקש ע"י התובע לאשר נתונים הנוגעים לשני דיווחים דו חודשיים למע"מ. הוא אישר כי הוא ער להבדל המשמעותי בין שני הדיווחים ושב והעיד שזה מה שהתובע ביקש ממנו וכי לא ביצע השוואה לתקופה מקבילה כי זה לא דו"ח כספי.

...

טענות הנתבעים הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי דין התביעה להימחק מחמת העדר סמכות מקומית ועניינית וכי הפורום הנאות לדון בתובענה זו הינו בית המשפט בעל הסמכות העניינית בעיר אתונה.

כמו כן, הנתבע ישלם לתובע מלוא האגרות ששילם והנתבעת תשלם לתובע ביחד ולחוד מחצית סכום האגרות ששילם התובע.

סוף דבר ביהמ"ש מחייב הנתבעים לשלם לתובע כלהלן: הנתבע ישלם לתובע הסך של 185,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד הגשת כתב התביעה ועד מועד התשלום בפועל, הסך של 20,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל וכן מלוא האגרות ששולמו צמוד בתוספת רבית כדין ממועד ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל.

הנתבעת תשלם לתובע, מתוך הסכום בו חויב הנתבע, ביחד ולחוד, הסך של 80,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד הגשת כתב התביעה ועד מועד התשלום בפועל וכן מתוך הסכום בו חויב הנתבע בגין שכ"ט בא כוח התובע ביחד ולחוד, הסך של 10,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל וכן מתוך הסכום בו חויב הנתבע, ביחד ולחוד, בגין תשלום האגרות, מחצית מסכום האגרות ששולמו צמוד בתוספת רבית כדין ממועד ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל.