פסילת ספרים בשל אי סבירות הכנסות מוצהרות

רו"ח פאר הסביר כי בשלב זה כבר איבד לחלוטין אמון בנתבע והרגיש שאין לו אוזן קשבת בבית המשפט ולכן לא מצא לנכון לגשת בשנית לבית המשפט וכי למרות שאיש מחברי ועדת הבקורת לא הסכים להתנהלותו של הנתבע, היו כאלה שהאמינו שקודם כל עדיף לסיים את הבנייה ורק לאחר מכן לפעול נגדו בפנייה לבית המשפט, שכל ניסיון "לנענע את הספינה" יעכב אף יותר את סיום הבנייה ואת קבלת הדירות בפרויקט.

כן הבהיר שלא נגרם כל חסרון כיס לקופה בגין אי פתיחת תיק במע"מ (48) ושלא נגרם כל נזק כספי בשל אי ניכוי מס תשומות (80).

כך היתעלם מהנחיית רו"ח אברהמי מיום 7.3.1999, שהוצאה בעקבות ביקורת שנערכה מטעם מס הכנסה במשרדי הנתבע מיום 3.3.1999, במסגרתה נפסלו הספרים לשנת 1999-1995 כפועל יוצא מאי רישום תקבולים, בה הודגש כי יש להבהיר את אופי פעילות הנתבע כנאמן, תוך גיבוי ההסברים בתאור ההליכים המשפטיים שננקטו.

כן נטען כי הנתבע הצהיר שלווה מהקבלן בשנים 2007-2002 סכומי עתק, על אף שבאותם שנים פירט כיצד נוצר עיכוב בקידום הפרויקט בגלל בעיות תקציביות, ועל אף העובדה שהנתבע עצמו גרס שמימון הפרויקט היה אמור להעשות מכיס הקבלן, לא הסביר מדוע היה צריך הנתבע לשלם מכיסו שלא לשם היתקדמות הבנייה, באופן שהצדיק לקיחת מימון ביניים או החזר הוצאות מכיס הקבלן חזרה לכיס הנתבע, בשנים כל כך קריטיות לקידום הבנייה, ולא הביא בדל ראיה שסכומים כלשהם יצאו מהכיס שלו באותן שנים ובכלל.

...

אוסיף ואבהיר; אין עסקינן בכשל מקרי, פרי טעות בודדת או תנאי השוק; המסקנה המסתברת יותר בנסיבות המקרה, הינה כי עניין לנו בשיטת ניהול פסולה אשר יצרה מצב דברים המתמשך על פני תקופה ארוכה, ולא ניתן לפסול קשר סיבתי הדוק בינו לבין סבלם ונזקם של הדיירים.

כך גם לא ראיתי מקום להיעתר לבקשתו של הנתבע להורות כי הסכומים ישולמו ללא ריבית, כאשר נטען על ידו, בין היתר, כי אין מחלוקת כי כנגד תשלומים אלו הנתבע הוציא הוצאות מכיסו, אך למעשה בפני בית המשפט לא הובאו ראיות באשר להוצאות שהוציא הנתבע ובכל מקרה בקשתו של הנתבע לשכר טרחה והוצאות אמורה להתברר, ויכול והנתבע יידרש לטיעון האמור במסגרת התביעה האמורה.

בכל הקשור לטענות לנזקים אשר נגרמו בגין אי פתיחת תיק מע"מ – אף דינן להידחות מחמת התיישנות.

בהתחשב בגובה התביעה, 18,504,158 ₪, ואשר נפסק בפועל וכפי שפורטו הדברים לעיל אני מחייב את התובע (קופת הפירוק) לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪ אולם בכל הקשור להוצאות המשפט כל צד ישא בהוצאותיו.

בעיניין זה נקבע מבחן אובייקטיבי לעניין השאלה מהי "סיבה מספקת" לאי-רישום התקבולים בדרך הקבועה בפקודה ובנהלים, אשר בגינה אין לפסול את הספרים – מבחנו של "הנישום הסביר" (עניין שרותי גרר; ע"א 1999/92 חדד נ' פקיד השומה נתניה, פ"ד מט(1) 441 (1995)).

יצוין כי לעניין סעיף זה, קבעה רשות המסים בחוזר 52/93 שכותרתו "ישום מינהלי של הוראות הפקודה בענין פסילת ספרים בשל אי רישום תקבול", הגבלות שונות לעניין הפעלת הסמכות, כאשר נקבע כי יישום הסמכות לפי סעיף זה ייעשה רק בהתקיים חשד כי הנישום ניסה להעלים מס או כאשר קיימת אצל הנישום שיטה לקויה של רישום תקבולים (סעיף 2.1)].

המחוקק קבע חובה לניהולם של ספרים מסוימים, לפי סוגי הנישומים, והיא הכרחית לצורך בדיקה נאותה של הצהרות הנישומים ביחס להכנסותיהם.

במסגרת זו, כאשר אין בסיס מוצק להערכת הכנסתו של הנישום, מן הטעם שספריו נפסלו, בית המשפט לא יתערב בשומה שהוצאה לפי מיטב השפיטה, אף אם לא עלה בידי המשיב לבססה על ראיות שאפשר להעמידן למבחן אלא "היא כולה פרי ניחושו והשערתו" (ע"א 352/86 פקיד שומה פתח-תקווה נ' אורן, פ"ד מ"ד(2) 554 (1990)).

...

מסקנה זאת מתגבשת אף בהתבסס על חלוקת הנטלים במשפט האזרחי על פי הכלל הקובע כי "המוציא מחברו עליו הראיה", החל גם בדיני המס (ע"א 9792/02 מוחמד נ' מס הכנסה - טבריה (13.9.2005) (להלן: עניין מוחמד)).

לסיכום אפוא, נקודת המוצא היא כי נטל השכנוע מוטל על הנישום.

העובדה שההליך הסתיים בפשרה, או שלא נפסקו ממצאים כלשהם ביחס לטענות שהעלו המערערים באותם הליכים, אינה משפיעה על המסקנה הרלוונטית לענייננו, כי המשיב רשאי היה לראות בנטען על ידי המערערים בכתבי הטענות משום ראיות מנהליות, המצדיקות בנסיבות המקרה את פסילת ספרי החברות.

אך לצד זאת צוין כי: "מעשיו של הנאשם יצרו חלון מעוות דרכו נאלצו שילטונות המס להביט על קיומה של העסקה המופיעה באישום הראשון וממנה גזרו את סכום המס המתבקש, ובעניינו של האישום השני – הוריד הנאשם תריס אטום על חברת 'ד.ר.א.ר שירותי ייעוץ בע"מ' בעת שהעבירה לאחיו, שלמה דרעי, ובכך הותיר את הצוהר דרכו מביטים שילטונות המס ופקידי השומה לתוך החברה וספריה – סגור וחשוך.

כאמור, מצטרף אני לדעתה של הנשיאה כי יש לפסול את מינויו של דרעי בשל אי סבירות קיצונית שנפלה במינוי ומשכך איננו נדרשים לעילה החוקתית, הגם שהדברים אינם נקיים מקשיים.

דרעי הורשע, בין היתר, בעבירת סיוע לעריכת "הצהרה, ידיעה או הודעה [...] ביודעו שאינן נכונות", לפי סעיף 98(ג1) לחוק מסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963; ובעבירת דו"ח וידיעות לא נכונים ללא הצדק סביר, לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: עבירות המס).

...

על רקע האמור, ניכר כי אין זה ההליך המתאים להכריע בסוגיית הקלון, לא במפורש ולא במשתמע.

סוף דבר בהינתן עמדתי זו, איני מוצא לקבוע שהחלטת ראש הממשלה שלא להעביר את השר דרעי מתפקידו חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות.

בסיכומו של דבר, בהינתן אופי הפגם עליו עמדתי לעיל, לו דעתי הייתה נשמעת היינו מורים על דחיית העתירות בעיקרן.

המבקש הצהיר לפני בית המשפט כי שלח למשיב הודעה בעיניין באפליקציה ווטספ, וכי היה חיווי שההודעה נקראה.

בנסיבות אלה בית המשפט קבע כי על המבקש לנמק מדוע לא יבוטל פסק הדין שניתן בתיק עקב אי תשלום אגרה כדבעי, ומדוע המבקש לא יחויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשל ההתנהלות המתוארת.

בית המשפט עמד על כך שהמבקש לא נתן הסבר מספק להתנהלות זו. בנסיבות אלה בית המשפט קבע, שאין מנוס מהמסקנה שהמבקש היתחמק באופן פסול מתשלום מלוא האגרה החלה עליו, תוך שהוא משלם סכום מינימלי של 50 ₪ שאינו תואם את סכומי התביעות הגיש.

לדבריו, הבלבול בספרות ובמספרים מלווה אותו לאורך חייו, והוא צירף לבקשה למתן רשות לערער דוגמאות על אירועים מסוג זה בעבר, לרבות מקרה שבו הטעות הייתה לרעתו.

לדברי המבקש, הוא מובטל ואין לו מקורות הכנסה.

בעמדה שהמדינה מסרה בהתאם להחלטתי נכתב כל ידה "כי המדינה אינה צד להליך ואין לה ידיעה על אודותיו. יחד עם זאת, מעיון בהחלטה נושא העירעור נראה כי ההחלטה שניתנה מבוססת היטב ומעוגנת בתשתית עובדתית מוצקה... העובדה שהמערער לקוי למידה אינה מספקת הסבר המניח את הדעת לשאלה כיצד חוזרת אותה הטעות בדיוק בכל התיקים. סביר יותר להניח, כי לקות למידה תקבל ביטויים שונים בטעויות כתיבה שונות... זאת ועוד, הסבר זה אינו מניח את הדעת, שכן אם אכן מדובר במצב שכיח אצל המבקש כפי שהוא טוען בפיסקה הראשונה לבקשה, מצופה היה שהמבקש ידאג לכך שגורם חצוני (לאו דוקא ייצוג משפטי) היה עובר על טיוטאות תביעותיו לפני הגשתן, על מנת למנוע טעויות מעין אלו... לאור האמור, עמדת המדינה היא כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט הנכבד". כפי שצוין, אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דין של בית משפט לתביעות קטנות היא "מחמירה במיוחד". קל וחומר שהיא מחמירה כאשר מדובר בהחלטה בנושא הוצאות.

ניתנה היום, י"ג אב תשפ"ג, 31 יולי 2023, בהיעדר הצדדים.

...

היות וכבר ניתן פסק דין בהליך, בית המשפט לא מצא לבטל אותו, ואולם מחמת התנהלותו של המבקש, בית המשפט הורה שהמבקש ישלם סכום של 7,500 ₪ לאוצר המדינה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ונתתי דעתי לטענות המבקש הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.

מדובר בהחלטה שהיא בלב ליבו של שיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית, ואיני רואה עילה להתערב בה. התוצאה היא אפוא, שאני מחליט לדחות את הבקשה למתן רשות לערער.

כך למשל האם התובע כלל לא היה מודע להכנסות העסק והאם לא היה שותף בהכנסות? האם התובע כמי שהצהיר כי עבד כקצב אך גם מכר בקופה לא הוציא קבלות בגין כל מכירה? האם את כל פסילת הספרים ניתן לייחס דוקא לנתבע ומה היה בדיוק חלקו בזמנים של הניהול המשותף? לכל השאלות הללו לא הוצגה כל ראיה ממשית או מענה עינייני שיש בהם כדי להוביל למסקנה כי התובע לא ידע דבר על העסק.

טענה כזו גם אינה סבירה בעיניי .

עוד אציין כי איני מקבל את גרסת התובע כי משום שאינו יודע קרוא כתוב ורק ידע 'לתקתק מספרים בקופת הקבלה' (דברי בא כוחו בסיכומים), מטיל הדבר אחריות בלעדית על הנתבע בניהול הספרים.

ניתן היום, ב' אדר א' תשפ"ד, 11 פברואר 2024, בהיעדר הצדדים.

...

עוד אציין כי איני מקבל את גרסת התובע כי משום שאינו יודע קרוא כתוב ורק ידע 'לתקתק מספרים בקופת הקבלה' (דברי בא כוחו בסיכומים), מטיל הדבר אחריות בלעדית על הנתבע בניהול הספרים.

התובע לא הוכיח כדבעי כי הנתבע הפר את המוסכם בין הצדדים או כי נהג שלא כדין או בחוסר תום לב. לאור האמור, דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 12,000 ₪ בתוך 30 יום.