פסילת הודאה במשפט זוטא בשל פגם בהליך

מושא משפט הזוטא היו שש הודעות שנגבו ממנו ברשות המיסים, שחלקן כוללות הודאה, או הודאה חלקית במיוחס לו. עוד התייחסה טענת הזוטא למזכר מיום 19.8.12 של החוקר שי כהן, שבו היתייחס החוקר לפגישה שנערכה בינו לבין הנאשם, לבקשת הנאשם, שבה, לדברי החוקר, "אמר החשוד כי הוא מודה בעבירות המס שביצע וכי הוא מעוניין להגיש לפקיד השומה דוחות מתקנים ולהגיש ליחידה בקשה לכופר". טענת הזוטא התייחסה גם לתמליל הקלטה של שיחה שנערכה בין החוקר שי כהן לנאשם, אגב נסיעה במכונית ביום 20.11.12, לאחר שבוצע חפוש בבית הנאשם, כשהשניים היו בדרכם לחיפוש במשרדו של הנאשם.

לשיטת ההגנה, חרף קביעותיו של בית משפט זה במשפט הזוטא, יש לפסול את כל הראיות בתיק שהושגו שלא כדין, על מנת למנוע פגיעה מהותית בזכותו החוקתית של הנאשם להליך הוגן, וזאת בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית שעוצבה בהילכת יששכרוב.

טענה נוספת שלא נטענה במהלך משפט הזוטא היא שהודעת הנאשם המאוחרת, שניתנה במישטרה בחקירה משותפת של יאח"ה ורשות המיסים, הייתה תוצאה של החקירות הפסולות הקודמות והנאשם ראה עצמו כבול אליהן, ולכן - אף שבה כשלעצמה לא נפל פגם, גם אותה יש לפסול (בדומה למה שנפסק בע"פ (מחוזי מרכז) 28090-02-15 מדינת ישראל נ' אדרי [15.5.16], פסקה 35).

לטענת ההגנה, בבחינת השלב הראשון עולה שחקירת התיק התאפיינה בפגיעה קשה בזכויותיו של הנאשם כחשוד, נוכח הפגמים הרבים - חקירה ללא סמכות, העדר אזהרה כדין, פגיעה בזכות הוועצות ועוד, פגמים שעליהם עמדה הסנגורית בהרחבה, הן במהלך משפט הזוטא, הן בסיכומיה, כמתואר בהרחבה לעיל (ר' פסקות 3 ו-18 ואילך, לעיל).

...

לכן מתבקש בית המשפט לקבוע שהמסקנה המרשיעה אינה גוברת באופן ברור ומוחלט על כל תזה חלופית, ולכן יש לזכות את הנאשם.

[235: פ/356, 13 עד פ/357, 24; ת/5, 129 - 132] [236: ת/5, 147 - 150] [237: ת/5, 188 - 200] [238: פ/357, 24 עד פ/358, 9] [239: רע"פ 4233/16 רמי מור נ' מדינת ישראל [4.7.16], פסקה 8] עבירות המס - סיכום סיכומו של דבר, אני קובעת שהוכחו כל יסודות העבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה, ואני מרשיעה את הנאשם בביצוע ארבע עבירות של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה במזיד ובכוונה להתחמק ממס, הן לגבי הכנסותיו מכספי הגניבה, הן לגבי הכנסותיו הנוספות שלא דווחו, כמפורט באישום השלישי.

סוף דבר מצאתי שכל עבירות כתב האישום הוכחו במידה הנדרשת במשפט פלילי.

משכך, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע העבירות הבאות: 19 עבירות של גניבה בידי מורשה (סעיף 383 עם 393(1) לחוק העונשין) ו-6 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד (סעיף 423 לחוק העונשין); 19 עבירות של עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסוות את מקורו (סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון); ארבע (4) עבירות של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה במזיד ובכוונה להתחמק ממס (סעיף 220(5) לפקודה).

בתשובה לאישום כפר הנאשם במיוחס לו וציין כי אינו טוען טענת זוטא או אליבי.

בעיניין זה ראוי להפנות לע"פ 10477/09 מובארק ואח' נ' מדינת ישראל (10.4.2013), שם ציינה כב' הנשיאה (כתוארה אז) נאור כך: "הדרך השניה לבחינת קבילות הודאה, לפי הילכת יששכרוב, היא דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בהלכה זו. מדובר בעילת פסילה שבשיקול דעת בית המשפט, אשר תופעל כאשר מגיע בית המשפט למסקנה שההודאה נגבתה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של פיסקת ההגבלה [ ] התנאים לתחולת דוקטרינת הפסילה החוקתית הם שהראיה הושגה שלא כדין (באמצעי חקירה המנוגדים להוראה הקבועה בחקיקה או בנוהלים מחייבים, באמצעי חקירה בלתי הוגנים או באמצעי חקירה הפוגעים שלא כדין בזכות-יסוד מוגנת) – ושקבלתה במשפט תיפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא על-פי גדריה של פסקת ההגבלה [ ] קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית הם, בין השאר אופייה וחומרתה של אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיה [ ] מידת ההשפעה של אמצעי החקירה על הראיה שהושגה [..] ובחינת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה." השאלה היא אם מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין ואשר מביא למסקנה בדבר פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן.

בהתאמה יש לדחות אף את הטענה כי יש להעניק סעד בנושא בהתאם לדוקטרינת ההגנה מן הצדק, שהרי מדובר במבחנים דומים ובראשם בחינה אם נוכח הפגמים "ניהול ההליך הפלילי פוגע בחריפות בתחושות הצדק וההגינות" (ע"פ 4039/19 נחמני נ' מדינת ישראל (17.3.2021)).

...

אי חקירת עדים רלוונטיים יכול ויביא למסקנה שמדובר במחדל חקירה ואף ממשי.

הסרטון ברור והוא בבחינת הראיה הטובה ביותר במקרה זה. משכך, קשה לראות במה נפגעה הגנת הנאשם בכך שלא אותרו חבריו של נ.ג. אני דוחה אפוא טענה זו. כן ראיתי לדחות את הטענה לפיה יש לראות מחדל בכך שנ.ג לא הובא לעדות.

התוצאה היא אפוא שאני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

אשר לקבילות ההודאות המאוחרות לחקירת הצורך הראשונה – נקבע, כי בהתאם לכלל לפיו אין בפסילתה של הודאה עקב פגמים שנפלו בגבייתה כדי לפסול הודאה מאוחרת, יש לבחון האם הגורמים אשר הביאו לפסילת ההודאה הראשונה עומדים בתוקפם.

ההגנה טענה לשני פגמים נוספים – פגיעה בזכות ההיוועצות של המערער נוכח מניעת המפגש עם עורך-דינו, והיעדר אזהרת המערער בדבר זכות השתיקה העומדת לו. על רקע טענות אלו, בית המשפט המחוזי בחן את שאלת קבילות ההודאות העוקבות בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית.

בית המשפט המחוזי נידרש לבחינת קבילותן של ההודאות גם בהיותן "ראיות נגזרות" של ראיה פסולה, וקבע כי בנסיבות דנא קבלת ההודאות העוקבות אינה פוגעת פגיעה מהותית ולא מידתית בזכות המערער להליך הוגן, ואינה הופכת את המשפט בכללותו לבלתי הוגן.

בכל זאת אודה, כי נותרתי מוטרד במידה מסוימת מפני העתיד לבוא, בהנתן המסר אשר ייקלט אצל גופי החקירה נוכח תוצאה זו. היכן שבית משפט זה קבע בעבר את פסלותן של הודאות בשל פגיעה בזכות ההיוועצות – חשיבותה רמה ככל שתהא, נותיר כעת על כנה קביעה כי הודאות עוקבות להודאות שהושגו באמצעות לחץ פיזי – קבילות הן. אין לי אלא לעמוד פעם נוספת על חריגות הנסיבות שלפנינו, בהן הוצגו מספר הודאות אשר במסגרת משפט זוטא מקיף ביותר נקבע כי נותק הקשר הסיבתי ביניהן לבין האמצעים המיוחדים שהופעלו בחקירת הצורך.

...

בסופו של יום, בהתאם למבחנים המשפטיים המחייבים, בפרט בראי ההלכות הקובעות את היקף התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדה של הערכאה הדיונית – דין הערעור להידחות.

אין עילה להתערב בהם, והם מחייבים מסקנה משפטית כי ההודאות העוקבות קבילות.

דינו של הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין להידחות.

הנאשם 2 הגיש בקשה לקיום משפט זוטא בשאלת קבילותה של הודאה שמסר בחקירתו במישטרה ושל ראיות נוספות, בשל פגמים שונים שלטענתו נפלו בחקירה.

בע"פ 6144/10 גטצאו נ' מדינת ישראל (10.4.2013), הביע השופט ג'ובראן עמדתו (באימרת אגב) כי במקרים המתאימים שבהם נוכח מרכזיות ההודאה, יש להדרש לשאלת קבילותה בטרם מתן פסק הדין, יש לגזור גזירה שווה בין ההליך לפי סעיף 12 לפקודת הראיות לבין זה שלפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, ולקיים משפט זוטא נפרד גם לגבי זה האחרון (פסקה 14 לפסק דינו).

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי בנסיבות העניין, הכף נוטה לבירור טענות הפסלות שלא במסגרת משפט זוטא נפרד, אלא כחלק מניהול ההוכחות במשפט עצמו.

רביעית, אחת ההצדקות שהוזכרו בעבר לתמיכה בקיום משפט זוטא נפרד נוגע לחשש מפני היחשפות של המותב היושב בתיק העיקרי לראיות שבסופו של דבר עלולות להיפסל.

סוף דבר – הבקשה לפסלות חקירותיו של הנאשם ושל ראיות נגזרות נוספות תידון כחלק מהדיון בהליך העיקרי ותוכרע במסגרת הכרעת הדין הסופית.

באשר להודאות המאוחרות של המבקש עמד בית המשפט המחוזי על הכלל לפיו אין די בפסילתה של הודאה בשל פגמים שנפלו בגבייתה כדי לפסול הודאה מאוחרת, אך בנסיבות העניין ולנוכח הפעלת "אמצעים פסולים ברף הגבוה" על המשיבה מוטל נטל כבד להוכיח מעבר לספק סביר כי ההודאות המאוחרות של המבקש ניתנו באופן חופשי.

בהקשר זה, כך צוין, מתעורר בעיניינו של המבקש קושי מיוחד, שכן הוא שתק בחקירתו במשך 17 יום והודאותיו נגבו רק לאחר הפעלת "האמצעים המיוחדים". עם זאת, השופט אלרון הדגיש כי במשפט הזוטא נשמעו עשרות עדים לאורך דיונים רבים ובהתבסס על מכלול הדברים הסיק בית המשפט המחוזי כי ההודאות העוקבות קבילות בהתאם לסעיף 12 לפקודה.

ביחס לחלופה השנייה נבחנו ההודאות העוקבות בהתאם לאמות המידה שנקבעו בעיניין פרחי, הקובעות כי לצורך פסילת ראיות נגזרות יש להגיע למסקנה כי קבלתן תוביל לפגיעה מהותית ובלתי מידתית בזכות הנאשם להליך הוגן; וכי יש להצביע הן על סיבתיות עובדתית בין הראיה הראשית להשגת הראיות הנגזרות, והן על סיבתיות משפטית "הטומנת בחובה שיקול דעת שפוטי באשר לנסיבות התומכות בפסילת הראיה הנגזרת" (שם, בעמ' 665).

...

ביחס לחלופה השנייה נבחנו ההודאות העוקבות בהתאם לאמות המידה שנקבעו בעניין פרחי, הקובעות כי לצורך פסילת ראיות נגזרות יש להגיע למסקנה כי קבלתן תוביל לפגיעה מהותית ובלתי מידתית בזכות הנאשם להליך הוגן; וכי יש להצביע הן על סיבתיות עובדתית בין הראיה הראשית להשגת הראיות הנגזרות, והן על סיבתיות משפטית "הטומנת בחובה שיקול דעת שיפוטי באשר לנסיבות התומכות בפסילת הראיה הנגזרת" (שם, בעמ' 665).

לפני סיום ראיתי להבהיר את המובן מאליו בעיניי, והוא כי פסק הדין אינו קובע כלל לפיו הודאות שנגבו בחלוף פרק זמן מסוים לאחר שהופעלו "אמצעים מיוחדים" נגד נחקר, יהיו בהכרח קבילות ובמילים אחרות, חלוף הזמן לבדו אף שהוא מהווה שיקול שיש לבחון בהקשר זה, אין די בו. במקרה דנן, המסקנה בדבר קבילות ההודאות העוקבות נסמכת על הנסיבות הספציפיות הנוגעות למבקש ועל ממצאי העובדה שנקבעו בהקשר זה. אך אין בה במסקנה זו בשום אופן כדי להכשיר או לעודד שימוש באמצעים פסולים הפוגעים בזכויות היסוד של נחקרים לשם השגת הודאות מפיהם, אף אם מדובר במי שביצעו מעשים מתועבים ומחרידים כמעשים שבביצועם הורשע המבקש.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.