ואולם עיקר העיקרים: באיזו מידה משפיים השתוף בנכסים והאפשרות לפירוק השתוף על יציבות חיי המשפחה או על ערעורם? האם אין באפשרות הקלה להשיג שתוף ברכוש ופירוקו, כדי לעודד פירוק קל-דעת ונמהר של המשפחה, שהיא גם כיום, למרות כל הרוחות החדשות, התא היסודי של החברה שכל יישובו של עולם תלוי בו? איש שנתן עיניו באחרת (וכן האשה באחר), ישיג על נקלה פירוק השתוף ברכוש, לרבות פירוק השתוף בדירה המגורים, ועמו פירוק מסגרת המשפחה (שהרי לפי הפסיקה כיום, השתוף בדירה מגורים ניתן לפירוק לפי דיני הקניין הרגילים ודי בסידור זמני של מדור האשה והילדים; ראה פיסקה 11 להלן).
סבורתני כי פרשנות כזו ראויה היא, מכוח העקרון הפרשני המעדיף פרשנות תכליתית על פני משמעות מילולית, שהרי "החוק הוא כלי להגשמתה של מדיניות משפטית, ומשום כך צריכה הפרשנות לחתור לשחרורו של הנוסח מכבליו הסמאנטיים אם יש בהם כדי להרחיקו מן המטרה שאותה הוא בא להגשים" (בג"צ 785/87, 845, 27/88 עפו ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית; רפיע ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה ואח'; הינדי נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון בעמ' 14.
...
טעמי העיקרי למסקנה האמורה הוא, שהנתונים העובדתיים, שעליהם ביסס בית המשפט קמא את קביעתו בדבר הענקת מתנה, אינם מעידים כל עיקר על גמירות דעתו של הבעל ליתן מחצית מזכות הבעלות על הדירה במתנה לאשתו, אלא אך על ניסיונו ליצור מצג שווא כלפיה, כאילו הדירה נרשמה גם על שמה.
אפשר (ועל כך איני מביע כל דעה) שמצגו הכוזב של הבעל כלפי האישה מעמיד לה עילה אחרת לתבוע חלק בדירת המגורים, אך זכות מכוח מתנה אינה עומדת לה. כחברתי, השופטת דורנר, אף אני סבור כי הכרעת בית המשפט המחוזי בזכאות האישה לשיתוף בבעלות על דירת המגורים התבססה, לאמיתו של דבר, על נסיבות עובדתיות שהנן רלוונטיות לתחולת הילכת השיתוף, ולא על עיסקת מתנה.
אשר לערעורים בע"א 1915/91 ו-2084/91, עולה מפסקי הדין של הנשיא, השופטת שטרסברג-כהן והשופטת דורנר, כי במקרה הנדון החלק האופרטיבי בהם זהה, אף שההנמקה והבסיס המשפטי שונים הם. התוצאה היא, כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיחלק שווה בשווה בין בני הזוג את כל הרכוש, מכל סוג שהוא, שנצבר במהלך חיי נישואיהם-זכויות וחובות-נכון למועד הפירוד, שלפי האמור בפסק הדין של בית המשפט קמא ארע כחמש שנים קודם למתן פסק-דינו.
