על-פי הסכם הפשרה (שכותרתו "חוזה לפירוק שתוף במקרקעין"), "הצדדים הגיעו להסכמה ביניהם לפירוק השתוף במקרקעין בדרך של חלוקה בעין של המקרקעין ביניהם בהתאם לחלקיהם במקרקעין" (ב- "הואיל" השלישי במבוא להסכם הפשרה), כאשר "חלוקת המקרקעין בעין בין הצדדים תבוצע בדרך של איחוד וחלוקה (פארצלציה) של המקרקעין, כמפורט בתשריט, ויצירת מיגרש א' ומגרש ב' שיחולקו בעין בין הצדדים, כמפורט להלן, ויהוו חלקות נפרדות לצרכי רישום" (סעיף 3.2 להסכם הפשרה).
...
לאחר שבחן את הסעדים שנתבקשו בכתב התביעה הגיע בית המשפט (כב' השופט יונתן אברהם) בפסק דינו מיום 23.4.2018 לכלל מסקנה, כי הסעדים המבוקשים מצויים בסמכותם של בתי משפט שונים (בית המשפט לעניינים מינהליים ובית משפט שלום) והורה על דחית התביעה; לדבריו:
"בחינת הסעדים ההצהרתיים הנדרשים (למעט ההצהרה על הפרת ההסכם) לפי מהותם ותכליתם מלמדת, כי מבוקשות בהן הצהרות לא רק לגבי מצב זכויותיהם של התובעים במישור הבעלות אלא ובעיקר, הצהרות לקביעת מצב תכנוני שונה מזה הרשום במירשם המקרקעין, וזאת לטענת התובעים, נוכח הפירוק ופסק הפירוק שאישר אותו ונוכח הטענה שהמצב התכנוני כיום עומד בניגוד לפסק הפירוק".
כב' השופט אברהם הוסיף וקבע בפסקה 34 לפסק הדין:
"באשר לסעד האחרון המבוקש הנוגע להצהרה על הפרת ההסכם, הרי משמדובר בהצהרה להפרת הסכם שעניינו איחוד וחלוקת מקרקעין ומשכך, מצוי עניינו בסמכות בית משפט השלום. לא יהיה מיותר לציין כי התובע הודיע כי הגיש במקביל תביעה לבית משפט השלום".
תביעה שנייה שהוגשה על ידי התובעים ב- ת"א 48501-07-17 בבית משפט השלום בטבריה, שעניינה פירוק שיתוף בשלוש חלקות אשר נוצרו בעקבות הליך רישום של תשריט איחוד וחלוקה שקיבל תוקף של פסק דין, נמחקה בהתאם לפסק הדין מיום 24.9.2020 לפי בקשת התובעים, שקיבלו את המלצת בית המשפט.
כפי שהובהר לעיל, דעתי אינה כדעתה של כב' השופטת לכמן; אני סבור, נוכח ההפרות הנטענות כנגד הנתבעים בתור מי שלא עמדו בהתחייבויות שנטלו על עצמם בהסכם הפירוק ובעיקר נוכח סעד האכיפה המבוקש מכוחו של אותו הסכם, נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה עסקינן לבית משפט שלום, כפי שציין ובצדק השופט אברהם בפסקה 34 לפסק דינו.
בניגוד לטענתם של התובעים, כב' השופטת לכמן לא הורתה על העברת הדיון בתביעה ב- ת"א 1437-05-21 לבית משפט זה; לפי קביעתה:
"בנסיבות העניין, לא מצאתי להורות על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי. סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט אינו מחייב את ביהמ"ש להעביר את הדיון לביהמ"ש המוסמך אלא מעניק לו סמכות לעשות כן לפי שיקול דעתו. אני סבורה שיש למחוק את התביעה חלף העברתה, בהתחשב בפסק הדין שניתן בבית המפשט המחוזי ת.א. 56233-03-17 המצוין לעיל, בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים בנוגע לסעדים שנדרשו שם".
בנסיבות האמור, כאשר בית משפט השלום לא הורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט זה, אין תחולה לסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט, לפיו, "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד".
משמצאתי כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית משפט שלום ולא לבית משפט זה, אני מורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט שלום במחוז הצפון, אשר ידון גם בבקשה 17 – לתיקון כתב התביעה.
