חברת הניהול תהיה אחראית, בין היתר, על ניהול הבניינים בהתאם להנחיות משרד התיירות; על אחזקה שוטפת של יחידות הנופש; על ניקיון ושרותי חדרנות; על אספקת חשמל ומים; על בחירת ריהוט אחיד; על הפעלת חדר אוכל, מטבח ואספקת שירותי מזון ומשקאות; על שירותי דלפק קבלה, כבלים, ואבטחה; ועל ניהול קרן כספים להצטיידות.
בהמשך, עמד בית משפט קמא על "המשמעות התפעולית (אופראטיבית)" של פסק הדין בעיניין אי התכלת, והבהיר, בהקשר לכך, כי:
"מסקנה המשולבת היא שבית המשפט העליון הטיל על מוסד התיכנון המקומי חבות להתוות תוכנית שמכוחה יתממש ייעוד הדירות כדירות נופש שבפרק זמן מסוים במשך השנה יתממש (לנופש) בידי הבעלים וברוב מהותי של מניין ימות השנה. נופש מטבע עניינו הוא בעל דפוסים שונים (תיירות, עסקים, מרפא) אך הוא מתאפיין בכך שהוא מוגבל מאד בזמן ולכן אין להרשות השכרה מעבר למגבלת זמן מסוימת בשנה".
לאחר מכן, פנה בית משפט קמא לבחון את הטענות אשר נטענו על-ידי העותרים, כפי שיפורט להלן.
בעת רכישת הדירות, כך לטענת המערערים בעע"מ 2672/16, הם הסתמכו על הקביעות שנעשו בפסק הדין הראשון ובפסק הדין בעיניין אי התכלת, ולכן המתוה שינה את מצבם לרעה באופן קצוני, וכלשונם "אילו היה מתוה המשיבה 1 מצורף כנספח לחוזי מכר הדירות בין הקבלנים לבין המערערים, הניתן לשער שמי מבין המערערים או כל אדם סביר אחר היה רוכש דירה במרינה הרצליה במיטב כספו?".
תמצית טיעוני המערערים בעע"מ 2676/16
המערערים בעע"מ 2676/16 הנם הבעלים של 31 דירות נופש בפרויקט "האי", ושל 20 דירות נופש בפרויקט "מגדלי המרינה", אשר רכשו את דירותיהם קודם למועד מתן פסק הדין הראשון.
כך גם, בהתייחסה לסעד האופרטיבי בעיניין אי התכלת ציינה השופטת א' פרוקצ'יה, כי "מבין קשת האפשרויות, אפשרית הדרך של מכירה לבעלים פרטיים אשר תוטל עליהם החובה להעמיד את דירותיהם להשכרה לציבור לפרקי זמן מינימאליים בכל שנה, על-פי תכנית שתותווה על-ידי רשות התיכנון לענין זה (הדגשה שלי –א.ש.)". כלומר, התכנית שעל רשות התיכנון היה להתוות נוגעת לנושא "פרקי הזמן המינימאליים בכל שנה" שעל רוכש דירת נופש להעמידה לרשות הציבור.
חלף זאת, מציג השופט שהם מתוה חלופי, מרוכך, הקובע מנגנון לצורך מימוש ייעודן של הדירות לשימוש הציבור הרחב לצרכי נופש, במרבית ימות השנה, באופן שיתאם, לשיטתו, את פסק הדין בעע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (7.12.2006) (להלן: פסק הדין בעיניין אי התכלת).
...
מאותם טעמים, אני סבור כי המתווה עומד גם במבחן המידתיות השלישי, כיוון שהפגיעה היא ביחס ראוי לתועלת שהיא מביאה.
מסקנתי היא, אפוא, כי יש להותיר את המתווה שקבעה הוועדה המקומית על כנו וכי לא נפל בו פגם המצדיק את התערבותנו.
אני סבור כי יש ממש בטענה לפיה פרק זמן של 10 חודשים הוא בלתי סביר בנסיבות העניין ולא יאפשר בחינה ממשית של המתווה ובהיבט זה, ובו בלבד, מתקבל ערעור הוועדה המקומית ועיריית הרצליה.
