פירוק חברה מפאת עקרון הצדק והיושר על ידי בית המשפט

(1) החברה קיבלה החלטה מיוחדת על פירוקה בידי בית המשפט; (2) החברה לא התחילה בעסקיה בתוך שנה לאחר רישומה, או הפסיקה את עסקיה למשך שנה; (3) בית המשפט מצא כי מן הצדק והיושר לפרק את החברה.

ראו דברי המלומדת ציפורה כהן בספרה "פירוק חברות" (תש"ס-2000), בעמודים 125-126: "בית המשפט יורה על פירוק החברה מטעמי צדק ויושר, כאשר המשך נהולה של החברה אינו אפשרי עקב קיומו של מבוי סתום הנובע מכך שכוח הצבעה במועצת המנהלים ובאסיפה הכללית מחולק שווה ושווה בין שתי קבוצות, שיש ביניהן חילוקי דיעות... כמו כן, עשויה חלוקת הכוחות בחברה להיות כזו שתמנע מהחברה השגת הרוב הדרוש להגשמת מטרותיה. מבוי סתום עלול גם להגרם, כאשר מסיבות שונות לא ניתן להשיג מניין חוקי לאספות החברה". בענין סתוי הנזכר לעיל נקבע כי "עילת השסתום" יכולה להכיל מקרים שונים למשל: היקלעות החברה למבוי סתום כרוני; הרס התשתית שלשמה הוקמה החברה; מניעת קפוח ועושק של בעל המניות; "ניהול החברה תוך ביצוע מעשי תרמית; חברה שהיא שותפות או בועה וכדומה". בתיק פש"ר (נצ') 286/09 מיקרו תעשיות פח בע"מ נ' כונס הנכסים הרישמי (10/3/10) [פורסם במאגרים] (להלן: "עניין מיקרו תעשיות") נדחתה בקשה לפירוק חברה פעילה ורווחית, מטעמי צדק ויושר, בשל סיכסוך חריף ומשבר אימון בין בעלי המניות.

מקרים נוספים בהם יורה בית המשפט על פירוק החברה הם כאשר קיום החברה ידרוש פקוח שפוטי בלתי סביר על ענייניה; היעדרם של נושים, עובדים או צדדים אחרים אשר עתידים להפגע מפירוק החברה; והמשך קיומה של החברה יוביל לפגיעה בזכויותיו הקנייניות של בעל מניות ולא ניתן למנוע את הפגיעה על ידי סעד שפגיעתו פחות חמורה (פש"ר (מחוזי-ת"א) 1816/00 גלריית גורדון נ' אמנות בע"מ, [פורסם בנבו] [10.09.01]; פש"ר (מחוזי-ת"א) 1355/04 היכל הכרך בע"מ נ' שוב, [פורסם בנבו] [1.09.04]) (להלן: "היכל הכרך") (הדגשות שלי).

השופטת אגמון גונן סוקרת שם את ההלכה ומגיעה לכלל מסקנה שיש להורות על פירוק החברה מכוח דיני החברות: "לאור כל האמור לעיל, המבוי הסתום עליו נקלעה החברה והסכסוך בין הצדדים מזה, והעובדה שאין לחברה עסקים אחרים או עובדים העלולים להיפגע, יש מקום להורות על פירוק החברה מטעמי צדק ויושר, מכוח סעיף 257(5) לפקודת החברות". בהמשך נקבע כדלקמן: "לאור העובדה כי העילה המרכזית לפירוק היא הגעתה של החברה למבוי סתום בשל חילוקי דיעות בסיסיים בין קבוצות בעלי המניות, ולאור העובדה שעילת הפרוק הנה כי מן הצדק והיושר לעשות כן, יש להבהיר כיצד יש לבצע את הפרוק, כדי להגשים את מטרות הפרוק. יש לדאוג, במסגרת הפרוק לכך כי בראש ובראשונה יבוצע השפוץ הנידרש בבניין, שהוכרז כבניין מסוכן ע"י עריית ת"א-יפו, וכן כי תותקן מעלית בבניין. בהמשך, כיוון שמדובר בחברה סולבנטית, שבבעלותה ביניין, יש מקום להורות כי הפרוק, על אף שהוא מבוצע מכוח דיני החברות, יבוצע, ככל הניתן, על פי העקרונות של פירוק שתוף במקרקעין. אמנם, קבעתי לעיל כי אין מקום להרמת מסך, וכי החברה תפורק על פי הוראות פירוק חברות. אולם, כיון שהנכס היחיד של החברה הנו הבניין, וכפי שקיימות הוראות בדיני המס לעניין חברת בית, כך, יש מקום להורות שהפירוק יתבצע, ככל הניתן, על פי עקרונות פירוק שתוף במקרקעין. הדבר מתחייב הן ממהות החברה, הן מתקנות החברה, שעם הקמתה ייחסו לכל קבוצה של בעלי מניות חלק מהדירות על פי תשריט" (הדגשות שלי).

...

סוף דבר, לא מצאנו כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערעור נדחה ללא צו להוצאות" ( הדגשות שלי).

לאור כל האמור לעיל, מאחר וניתנו לצדדים הזדמנויות רבות, גם במסגרת ההליך שבפניי, להגיע להבנות ולגבש הסכמות, מאחר וה"רצוי" אינו ה"מצוי" ונמשך ה"שיתוק המתמשך", ללא כל סימנים לשינוי לטובה אלא להקצנה, ניתן בזאת צו לפירוק החברה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו פר"ק 3120-11-22 גרינברג ואח' נ' קורטיסנס בע"מ ואח' פר"ק 35149-11-22 חבס השקעות (1960) בע"מ נ' כונס נכסים רישמי תל אביב תיק חצוני: מספר בקשה:1 לפני כב' השופט חגי ברנר, סגן נשיא בעיניין: חוק החברות, התשנ"ט – 1999 פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג – 1983 ובעניין: קורטיסנס בע"מ על-ידי ב"כ עו"ד שי ניידרמן ואח' החברה בפר"ק 3120-11-22 ובעניין: חבס צפון אמריקה בע"מ החברה בפר"ק 35149-11-22 ובעניין: 1. יעקב גרינברג 2. רוני מרקדו על-ידי ב"כ עו"ד איתן ברוש ו/או שרון פיאלקוב ממשרד תדמור לוי ושות' המבקשים בפר"ק 3120-11-22 ובעניין: דודי פיינר על-ידי ב"כ עו"ד עמית ורוד ואח' ממשרד סחרוב זליגמן ורוד המשיב בפר"ק 3120-11-22 ובעניין: 1. עו"ד גיל אורן 2. עו"ד גיא גיסין בתפקידם כמפרקי חבס השקעות (1960) בע"מ (בפרוק) על-ידי ב"כ עו"ד אסף מסיקה ואח' ממשרד יגאל ארנון – תדמור לוי ו/או עו"ד עידן דנינו ואח' ממשרד גיסין ושות' המבקשים בפר"ק 35149-11-22 ובעניין: הממונה על הליכי חידלות פרעון ושקום כלכלי על-ידי ב"כ עו"ד משה סויד הממונה החלטה

לפניי שני הליכים שהדיון בהם אוחד לצורך הכרעה בשאלה עקרונית זו, לה נודעת השלכה לא רק באשר להליכים מושא ההחלטה הנוכחית, אלא גם על הליכים נוספים שהוגשו לאחרונה בבית משפט זה ואשר גם בהם מתעוררת שאלה דומה של סמכות עניינית.

(1)   החברה קיבלה החלטה מיוחדת שהיא תפורק בידי בית המשפט; (2)   החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדה, או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה; (3)   מספר חבריה פחת, בחברה ציבורית - משבעה, ובחברה פרטית - מישניים; (4)   החברה היתה לחדלת-פירעון; (5)   בית המשפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק.

או אז לראשונה נערכה הפרדה בין הליכים לפירוק חברה מחמת חידלות פרעון, שהוסדרו מכאן ואילך בחוק חידלות פרעון, לבין הליכי פירוק מכל טעם אחר, שהוסדרו מכאן ואילך בחוק החברות (ע' 599 לדברי ההסבר לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח 604) (להלן: "הצעת חוק חידלות פרעון").

...

מכאן מתבקשת המסקנה כי פירוקן של חברות שלא מחמת חדלות פירעון בא תחת הגדרתו של "עניין כלכלי", בין שהיתה זו כוונתו של המחוקק ובין שמדובר בהשמטה מקרית גרידא, שיסודה בטעות.

ברם, הגם שנראה כי מדובר בתקלה חקיקתית, הרי שנוכח לשונם הברורה והמפורשת של ס' 40(5) ו-ס' 42ב(א)(1)(ד) לחוק בתי המשפט - אין מנוס אלא לקבוע כי פירוק חברה שלא מטעמי חדלות פירעון, מצוי כיום בסמכותה הייחודית של המחלקה הכלכלית.

המסקנה המתבקשת מכל האמור היא שאת ההליכים דנן יש להעביר לשמיעה בפני שופט של המחלקה הכלכלית, שלו נתונה הסמכות העניינית לדון בהם.

דיון בע"א 8712/13 8714/13 אמיר אדלר ואח' נ' שי לבנת ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "עניין אדלר"), דן בית המשפט באפשרות למתן סעד במקרה של אובדן אמון במעין שותפות, וכך נקבע (שם, סעיף 74 לפסק הדין של כבוד השופט י' דנציגר): "כידוע, על חברות שהנן מעין שותפויות מחילים עקרונות מסוימים השאובים ישירות מדיני השותפויות, בפרט בסוגיות הקשורות לחובות אמון ולפרוק התאגיד...במסגרת דיני השותפויות, פירוקה של שותפות יכול לנבוע, בין היתר, מדרישתו של אחד השותפים לפרק את השותפות (סעיף 41 (א) (3) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה – 1975 (להלן: "פקודת השותפויות)] או מכוח קביעת בית משפט כי יש לפרק את השותפות מטעמי צדק ויושר (סעיף 45 (6) לפקודת השותפויות). כפי שהיטיב לנסח זאת המלומד ז' יהודאי, אחד התרחישים אשר בהם ניתן להורות על פירוק שותפות מטעמי צדק ויושר הנו כאשר אבד האמון אשר שרר בין השותפים.

ברע"א 1017/97 יצחק רידלביץ ואח' נ' יצחק מודעי ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "עניין רידלביץ"), דן בית המשפט העליון בפרוק שתוף במקרקעין ובתוך כך היתייחס גם לפירוק שותפויות בכלל, וכך קבע (שם, פסקה 10 לפסק הדין של כבוד השופט מ. חשין): "יהא אשר יהא יחסו של הדין אל שתוף במקרקעין כל עוד הוא קיים (ראו דגן, במאמריו הנ"ל), מבקש החוק להקל ככל הניתן על פירוקה של שותפות אם שותף לשותפות מבקש על כך: לטובת השותפים ולטובת פיתוח המשק בכללו... כך הוא דין בשותפות שפקודת השותפויות חלה עליה (ראו סעיף 41 (א) (3) ו – 41 (ב) לפקודת השותפויות) וכך הוא דין בשותפות במקרקעין. בהיעדר הסכם מראש על שותפות לתקופה קצובה (כהוראת סעיף 37 (ב) לחוק), שותפות במקרקעין כמוה כשותפות מיום ליום (de die in diem), ולפרוק שותפות כל הנידרש משותף הוא כי יודיע על רצונו בהתרת החבילה. המשפט אין בכוחו להשכין שלום בין שותפים צהובים זה לזה – או אף בין שותפים המתקשים להגיע להבנה זה-עם-זה – ובהעדר כלים בידו להשכין שלום ביניהם, מקנה הוא זכות-יכולת לכל אחד מן השותפים לבקש פירוק השותפות". כך נקבע בעיניין אדלר (שם, פסקה 79): "סיכומם של דברים עד לנקודה זו, מעלה קיומן של שתי מסקנות: ראשית, אובדן אמון בחברה המאופיינת כמעין-שותפות עשוי להצדיק מתן סעד של הפרדת כוחות מכוח סעיף 191 לחוק החברות אף במקרים בהם לא נתבקש סעד זה ואף במקרים בהם הגיע בית המשפט למסקנה כי מי שפנו בבקשה לסעד להסרת קפוח לא קופחו; שנית, חברות האחזקות דנן אכן מהוות מעין-שותפות. בנוסף לשתי מסקנות אלה, נדמה כי אין עוררין על עומקו של משבר האמון בין הצדדים – משבר שנמשך מספר שנים ולא מן הנמנע כי אף החריף בעקבות ההליכים המשפטיים המתמשכים. לטעמי, די בשלוש מסקנות אלה כדי להוביל לתוצאה לפיה בנסיבות העניין אכן יש מקום להענקת סעד שתכליתו הפרדת כוחות בעקבות אובדן האמון בין הצדדים". לא נעלמה מעיני טענת המשיבות לפיה קבלת התביעה ומתן סעד של הפרדת כוחות מכוח ההלכה שנקבעה בעיניין אדלר "עלולה ליצור תמריץ שלילי לבעלי מניות "מתוחכמים" לעשות שימוש טאקטי בהלכה זו כדי להשתלט על חברה בגלל שווי נכסיה".

בעיניין אדלר, דן בית המשפט העליון באיתור הסעד המתאים להפרדת כוחות בין בעלי המניות שהאמון ביניהם אבד (שם, פסקות 83 – 90), וכך נקבע (שם, פסקה 90): "את המיפוי שערכתי זה עתה – בעיניין דרכי הפרדת כוחות בין בעלי מניות שאבד האמון ביניהם, במקרים בהם קיים קפוח ובמקרים שבהם הוא לא קיים או שאין מקום להעניק סעד להסרתו – ניתן לסכם באופן הבא: לרשותו של בית המשפט עומד מיגוון רחב מאוד של סעדים, שלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות המאפיינים אותו. בשל המאפיינים הייחודיים של הסעדים, לכל סיטואציה שבה נידרש בית המשפט להפרדת כוחות בין בעלי המניות, ניתן להתאים את הסעד המתאים לה ביותר: בסיטואציה הקלסית שבה יש מקפח ומקופח – דרך המלך הנה רכישת מניות המקופח בידי המקפח לפי שווי חברה המתחשב בקפוח; בסיטואציה שבה יש צורך בהפרדת כוחות בין בעלי המניות ושבה לא קיים קפוח, או שהוא מאוין על ידי היתנהלות המקופח – דרך המלך הנה היתמחרות בין הצדדים בשיטת המעטפות. יובהר, אין באמור לעיל כדי לשלול מבית המשפט את האפשרות להחיל על מקרה מסוים, בהיתחשב במאפייניו הייחודיים, שיטת היתמחרות אחרת". המשיבות דוחות את טענת המבקשת, לפיה שיטת המעטפות הוגנת.

...

אלא שלמרות כל אלה, התחשבות במכלול הנסיבות ומאפייני המיזם המשותף של מתחם הקניות, מובילה למסקנה שלצורך ענייננו, נכון לסווג את החברה כמעין שותפות ממכלול הטעמים שלהלן: בניגוד לטענת המשיבות לפיה לא ניתן להגדיר את היחסים בין המבקשת לבין המשיבות כמעין שותפות מאחר ומדובר בחברות שאחת מהן היא חברה ציבורית (סעיפים 28.1 ו – 28.4 לסיכומים), ענייננו במאפיינים של החברה עצמה ואופן ניהול מתחם הקניות ולא המבקשת או התאגידים באמצעותם מוחזקות מניות המבקשת.

ברע"א 1017/97 יצחק רידלביץ ואח' נ' יצחק מודעי ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "עניין רידלביץ"), דן בית המשפט העליון בפירוק שיתוף במקרקעין ובתוך כך התייחס גם לפירוק שותפויות בכלל, וכך קבע (שם, פסקה 10 לפסק הדין של כבוד השופט מ. חשין): "יהא אשר יהא יחסו של הדין אל שיתוף במקרקעין כל עוד הוא קיים (ראו דגן, במאמרו הנ"ל), מבקש החוק להקל ככל הניתן על פירוקה של שותפות אם שותף לשותפות מבקש על כך: לטובת השותפים ולטובת פיתוח המשק בכללו... כך הוא דין בשותפות שפקודת השותפויות חלה עליה (ראו סעיף 41 (א) (3) ו – 41 (ב) לפקודת השותפויות) וכך הוא דין בשותפות במקרקעין. בהעדר הסכם מראש על שותפות לתקופה קצובה (כהוראת סעיף 37 (ב) לחוק), שותפות במקרקעין כמוה כשותפות מיום ליום (de die in diem), ולפירוק שותפות כל הנדרש משותף הוא כי יודיע על רצונו בהתרת החבילה. המשפט אין בכוחו להשכין שלום בין שותפים צהובים זה לזה – או אף בין שותפים המתקשים להגיע להבנה זה-עם-זה – ובהיעדר כלים בידו להשכין שלום ביניהם, מקנה הוא זכות-יכולת לכל אחד מן השותפים לבקש פירוק השותפות". כך נקבע בעניין אדלר (שם, פסקה 79): "סיכומם של דברים עד לנקודה זו, מעלה קיומן של שתי מסקנות: ראשית, אובדן אמון בחברה המאופיינת כמעין-שותפות עשוי להצדיק מתן סעד של הפרדת כוחות מכוח סעיף 191 לחוק החברות אף במקרים בהם לא נתבקש סעד זה ואף במקרים בהם הגיע בית המשפט למסקנה כי מי שפנו בבקשה לסעד להסרת קיפוח לא קופחו; שנית, חברות האחזקות דנן אכן מהוות מעין-שותפות. בנוסף לשתי מסקנות אלה, נדמה כי אין עוררין על עומקו של משבר האמון בין הצדדים – משבר שנמשך מספר שנים ולא מן הנמנע כי אף החריף בעקבות ההליכים המשפטיים המתמשכים. לטעמי, די בשלוש מסקנות אלה כדי להוביל לתוצאה לפיה בנסיבות העניין אכן יש מקום להענקת סעד שתכליתו הפרדת כוחות בעקבות אובדן האמון בין הצדדים". לא נעלמה מעיני טענת המשיבות לפיה קבלת התביעה ומתן סעד של הפרדת כוחות מכוח ההלכה שנקבעה בעניין אדלר "עלולה ליצור תמריץ שלילי לבעלי מניות "מתוחכמים" לעשות שימוש טקטי בהלכה זו כדי להשתלט על חברה בגלל שווי נכסיה".

בסעיף 10 למכתב מיום 1.3.2020 (נספח 11 לבקשה) כותב מר דמרי: "בעניין "הבקשה לסיום/פירוק השותפות", אבקש להבהיר כי הנושא הנ"ל היה אמור להיות הראשי והמרכזי בישיבה דנן, שאר העניינים אשר הועלו היוו באופן מעושה בסיס להצדקת הבקשה הנ"ל, למען הסדר הטוב חשוב לי לחדד, כי קבוצת "צים" הביעה רצון לרכוש את חלקנו במתחם, אנו השבנו כי אין בכוונתנו למכור את חלקנו בזמן הקרוב, אך לא נתנגד באם זהו רצונכם האמיתי, אך נמכור במחיר בו נקטנו ואשר לאחר בדיקות רבות ומעמיקות נראה לנו כהוגן וראוי בסיטואציה הקיימת".

סוף דבר בהתחשב בכל האמור עד כאן, ובצורך לקיים הליך הפרדות הוגן ופשוט ככל האפשר תוך התחשבות בשיעור האחזקות של כל אחת מהמשתתפות נראה כי נכון להורות על היפרדות הצדדים באופן שלהלן: אני ממנה את עורכי הדין באי כוח הצדדים (אחד מטעם כל בעלת דין) לשמש כמנהלי ההתמחרות (להלן: "המנהלים") ומסמיך אותם לקבוע ביחד את מקום ההתמחרות.

הנאמן לא סיפק כל הסבר מדוע הוא פטור מהגשתם של הדוחות הכספיים של החברה בגין התקופה שקדמה למינויו (תוך שמירה על הסתייגויות מקובלות בקשר עם אמתות הנתונים).

ואכן, בית המשפט העליון פסק זה מכבר כי הואיל והסמכות הטבועה מהוה חריג לעקרון החוקיות, אזי השמוש בה ייעשה אך בנסיבות חריגות ויוצאות דופן: "אך כשם שראוי לו לבית המשפט שלא להירתע מעשיית שימוש בסמכותו הטבועה, במקרה שנסיבותיו מחייבות זאת, כך מוטל עליו להישמר מפני עשיית שימוש בסמכות האמורה במקרה שבו אין ההמנעות מכך מובילה לאי-צדק ברור ובולט. ראוי לזכור, שבעצם השמוש בסמכות האמורה יש משום פגיעה בעקרונות הכלליים המקובלים ... על רקע זה נתגבש הכלל, כי רק במקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו האמורה." (ע"א 230/87 יצחק שקולניק נ' יגאל זכאי, פ"ד מו(3) 279, 285 (1992)).

(ראו גם מיני רבים את פלוני, בפסקות 21-20; ע"א 748/81 אסתר סוקולבר נ' עידית הרפז, פ"ד לח(2) 688, 695 1984)); ע"א 4845/95 שמחה ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 639, 646 1995)); ע"א 6185/00 עו"ד מאהר חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 379 (2001); קובי ורדי "השפעת שקולי צדק ויושר על ההליך השפוטי האזרחי" המשפט יב 203, 212 (2007); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 229-227 (2015)).

כמו כן, בתיקון לתקנות השכר שהותקן בשנת 2000 הותקנה תקנה 10(ב) לתקנות השכר אשר מחריגה במפורש את נושא שכרו של מפרק זמני שנתמנה לשמירת נכסי החברה, וקובעת כי "נתמנה כונס נכסים או מפרק זמני לפי צו פירוק, לשם תפיסת הרכוש ושמירתו בלבד, לא יחולו הוראות פרק זה, ושכרו ייקבע על ידי בית המשפט בהיתחשב בהקף עבודתו". לכן, ממילא לא ניתן להקיש מפסיקה זו לענייננו ולא ניתן ללמוד ממנה על סמכותו של בית המשפט לחייב את יוזם ההליך בכיסוי שכר טירחתו של בעל תפקיד (ראו והשוו גם לע"א 438/85 איתן ארזי ושות' בניה והשקעות בע"מ נ' אריה חיימסון, פ"ד מא(2) 718, 727-726 (1987)).

...

מכל המקובץ לעיל מתבקשת המסקנה כי בית המשפט אינו מוסמך ואינו אמור לחייב את יוזם הליך חדלות הפירעון לשאת בשכר טרחתו של הנאמן, לא כתנאי לפתיחת ההליך וגם לא בשום שלב אחר.

סוף דבר מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, אין לחייב את המבקש לשאת בשכר טרחתו של הנאמן עבור פעולותיו במסגרת הליך הפירוק של החברה, לרבות הגשתם של דוחות כספיים.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

בנוסף על כך, על בית המשפט לשקול גם שקולי צדק ויושר, וביניהם תום הלב של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין, הן בקשר להגשת התביעה והן בקשר לבקשת הסעד הזמני ולשאלה האם נפל שהוי בהגשת הבקשה [תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; רע"א 215/22 פלינטשטיין נ' לוין, בפיסקה 11 (נבו 7.2.2022); רע"א 6595/22 י.ר אחים עזרא חברה לבניין בע"מ נ' פיני יניב הנאמן לבצוע הסדר נושים, בפיסקה 15 (נבו 6.12.2022); רע"א 1162/23 עצמאות ניהול מלונות בע"מ נ' פלטרין השקעות בע"מ, בפיסקה 15 (נבו 26.3.2023)].

כך גם נפסק בע"א 239/13 מכללת איסט לונדון (בפרוק) נ' עו"ד בירמן, בפיסקה 28 (נבו 25.7.16), בין היתר כי: "דומה כי גם המערערת איננה חולקת על קביעה זו, שאף מעוגנת בהלכה לפיה בית המשפט לא יכפה על צדדים להסכם, שיחסיהם עלו על שרטון להמשיך ולקיים שתוף פעולה עסקי ביניהם, בנגוד לרצונו של מי מהצדדים. הלכה זו חלה במיוחד בחוזים המבוססים על אמון אישי, שבהם לא ניתן בעקרון להורות על אכיפת ההסכם, אלא להביא לביטולו על ידי מסירת הודעה זמן סביר מראש...". עולה מהאמור כי תוצאת הדברים במצב שבו יחסי צדדים - זכיין ובעל זיכיון - עלו על השרטון, על רקע של אובדן אמון, יש להפסיק את מערכת היחסים הזכיינית, וזאת יתכן כבר בשלב הסעד הזמני.

מנגד, אמנם, ניתן לכאורה לפצות את החברה בגין מניעת יכולתה לעשות שימוש בקניינה וטענתה בדבר הפגיעה בשמה הטוב, ואולם, דומה כי מאזן הנוחות נוטה כאן לטובתה של החברה שכן כפיית המשך ניהול הגלידריה בבני ברק על ידי מוכטרי שעה שמתקיים חוסר אמון גדול, עלול לפגוע בשמה הטוב של הרשת כולה ואף להשפיע על זכיינים אחרים.

...

איזון השיקולים הרלוונטיים במקרה זה מוביל אותי למסקנה שיש לקבל את הבקשה השנייה, קרי בקשת החברה, ולדחות את בקשת המבקשים.

מבלי לטעת מסמרות, ובזהירות הנדרשת בשלב דיוני זה, אני סבורה כי החברה היא שעמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי עילת התביעה שכנגד שהוגשה על ידה היא בעלת סיכוי לכאורי טוב נגד המבקשות בגין הפרת ההתחייבויות מוכטרי בהסכמי הזיכיון ובגין ביטול ההסכמים על ידה.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, ניתנים בזאת צווים זמניים כלדקמן: המבקשים יפנו את הגלידריה בים המלח עד ליום 1.9.2023.