פירוק חברה בסמכות בית המשפט בגין צדק ויושר

שם דן בית-המשפט העליון בעילת הפרוק מטעמי צדק ויושר וקבע כי יש להחילה גם במקרים של שימוש לא ראוי בנכסי החברה לצרכים פרטיים או מטרות אחרות תוך כשלים בדיווחיה החשבונאיים של החברה, וכן במקרים של עירוב כספי החברה עם כספם של חברות אחרות: בעניינינו, התמונה המלאה והעגומה של מצב החברות, מצביעה על אי-סדרים שהתגלו בהתנהלות הקשורה לכספי הרוכשים; על העדר הפרדה בין כספי הפרויקטים השונים; ועל כשלים רבים שנתגלו בדוחות הכספים של החברות אשר שיקפו נתונים שאינם עולים מהמציאות.

ואולם, גם אם נניח, כטענת העותרת, כי מעמד זה אינו מעוגן בהחלה של הוראות חוק החברות בעיניין חברה לתועלת הציבור מכוח סעיף 380(א) לפקודת החברות, הרי שאין חולק כי בית המשפט של פירוק רשאי לפנות לרשם ההקדשות על מנת לקבל עמדתו, או להענות לבקשה מצדו להצטרף להליך, וזאת מכוח סמכותו של בית המשפט להורות על השינויים המחויבים בשים לב לאופי ההיתאגדות בה עסקינן.

...

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני סבורה כי דין בקשת הפירוק להתקבל.

אני מורה על ביטול ההחלטות שהתקבלו על-ידי האגודה בעת שבקשת הפירוק הייתה תלויה ועומדת.

בהתאם להוראות תקנה 21(א) לתקנות החברות (פירוק), אני מורה כי המשיבים (החברה והרב קפלן) והאגודה יישאו ביחד ולחוד, בהוצאות הרשם והכונס הרשמי בסך של 10,000 ₪ לכל אחד.

מאחר ולא התבצעה הפרדה והמבקש עמד על טענותיו לפיהן החברה הגיעה לסוף דרכה, הוגשה בקשת הפרוק שבפני, המבוססת על טעמי "צדק ויושר". בבקשתו טוען המבקש כי בבעלות החברה שתי מכוניות וציוד משרדי; כי המשיב ממשיך להפעיל את החברה ללא כל סמכות, ליצור התחייבויות לשכר דירה ולהעסיק את המזכירה.

בעניינינו ס"ק 5 הוא הרלוואנטי ולפיו "בית המשפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק" וסעיף 263 לפקודה מרחיב וקובע: "בדונו בבקשת פירוק רשאי בית המשפט לדחותה, עם חיוב בהוצאות או בלא חיוב, או לדחות את הדיון בה, על תנאי או שלא על תנאי, או ליתן צו ביניים או כל צו אחר שיראה לו...". המבקש מפנה לדברי המלומדת ציפורה כהן בספרה "פירוק חברות" (תש"ס-2000), בעמודים 125-126: "בית המשפט יורה על פירוק החברה מטעמי צדק ויושר, כאשר המשך נהולה של החברה אינו אפשרי עקב קיומו של מבוי סתום הנובע מכך שכוח הצבעה במועצת המנהלים ובאסיפה הכללית מחולק שווה ושווה בין שתי קבוצות, שיש ביניהן חילוקי דיעות... כמו כן, עשויה חלוקת הכוחות בחברה להיות כזו שתמנע מהחברה השגת הרוב הדרוש להגשמת מטרותיה. מבוי סתום עלול גם להגרם, כאשר מסיבות שונות לא ניתן להשיג מניין חוקי לאספות החברה". ביהמ"ש העליון ברע"א 5596/00 שולמית סתוי נ' שאולי נאחוסי (נחום), נז (1) 149 (להלן: "ענין סתוי") קבע כי "עילת השסתום" יכולה להכיל מקרים שונים למשל: היקלעות החברה למבוי סתום כרוני; הרס התשתית שלשמה הוקמה החברה; מניעת קפוח ועושק של בעל המניות; "ניהול החברה תוך ביצוע מעשי תרמית; חברה שהיא שותפות או בועה וכדומה." (להלן: "פס"ד סתוי").

...

לטענת המבקש, החברה הגיעה ל-Dead Lock -מבוי סתום ולכן אין מנוס ממתן צו לפירוק החברה וחלוקת רכושה בהתאם לסעיף 257(5) לפקודה.

בשל כל אלו נדמה כי סעד הפירוק הוא הסעד הנכון במקרה זה, ואין מנוס אלא להורות על פירוק החברה".

אין בקביעה זו כדי להביע עמדה במחלוקת שבין הצדדים ומי מבין השניים (אם בכלל) אחראי למצב שנוצר, אולם ברי כי במתכונת הקיימת, ושמי מהצדדים אינו מעוניין ל"רכוש החוצה" את רעהו, אין לאפשר את הפעלת החברה על ידי אחד מבעלי המניות.

בסיכומו של דבר, המליץ המשקיף "למנות מנהל מורשה שיפעל תחת פקוח בית המשפט, תוך הפקעת סמכויות הניהול מידי בעל המניות", תוך קביעת סמכויות שונות למנהל המורשה שימונה.

כמו כן טען מאיר, כי אין הצדקה לפרק את החברה מטעמי צדק ויושר.

עוד טען הכנ"ר, כי ככלל, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו למנות מפרק זמני, "על מנת שצו הפרוק הזמני לא יביא למעין 'אפקט פיגמליון' ולהכנסת החברה להליך פירוק גם כשאין עילה מגובשת לכך, בדרך של סעד זמני מהיר". אלא שבעניין דנן, הסיבה שבגינה ניתן צו פירוק זמני, ולא קבוע, אינה היעדרן של עילות מגובשות, כי אם חשש מכך שמתן צו פירוק קבוע יגרום נזק כשלעצמו.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים מזה ומזה, ובהחלטת בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור – להידחות.

שנית, דין הבקשה להידחות באשר היא מופנית, רובה ככולה, נגד קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי בהחלטתו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

עילת הפרוק הנטענת היא מטעמי צדק ויושר (ס' 342ו(3) לחוק החברות) וכן מחמת הפסקת פעילות החברה למשך יותר משנה (ס' 342ו(2) לחוק החברות).

(1)   החברה קיבלה החלטה מיוחדת שהיא תפורק בידי בית המשפט; (2)   החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדה, או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה; (3)   מספר חבריה פחת, בחברה ציבורית - משבעה, ובחברה פרטית - מישניים; (4)   החברה היתה לחדלת-פירעון; (5)   בית המשפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק.

הסדרים משותפים אלו כוללים בין היתר את מינויו של נאמן מטעם בית המשפט לשם כנוס נכסי החברה ולהכרעה בתביעות חוב (ס' 342יד-342טו לחוק החברות); אישור תשלומי ביניים של כספים שהצטברו בקופת הפרוק (ס' 342יח); הקניית סמכויות לבית המשפט של הפרוק (ס' 342כ); האפשרות לצרוף הממונה כצד להליך (ס' 342כא), וכן הרגולציה בסוגיית שכר טירחתו של המפרק (תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981).

...

מכאן מתבקשת המסקנה כי פירוקן של חברות שלא מחמת חדלות פירעון בא תחת הגדרתו של "עניין כלכלי", בין שהיתה זו כוונתו של המחוקק ובין שמדובר בהשמטה מקרית גרידא, שיסודה בטעות.

ברם, הגם שנראה כי מדובר בתקלה חקיקתית, הרי שנוכח לשונם הברורה והמפורשת של ס' 40(5) ו-ס' 42ב(א)(1)(ד) לחוק בתי המשפט - אין מנוס אלא לקבוע כי פירוק חברה שלא מטעמי חדלות פירעון, מצוי כיום בסמכותה הייחודית של המחלקה הכלכלית.

המסקנה המתבקשת מכל האמור היא שאת ההליכים דנן יש להעביר לשמיעה בפני שופט של המחלקה הכלכלית, שלו נתונה הסמכות העניינית לדון בהם.

הרקע לבקשה ביום 27.11.2022 הגישו מבקשי הפרוק, הם המשיבים בבקשה שבפניי, בקשה לפירוק החברה בהתאם להוראת סעיף 342ו(2) לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן : "חוק החברות"), המקים עילה לפירוק החברה מקום בו החברה לא התחילה בעסקיה בתוך שנה לאחר רישומה ולהוראת סעיף 342ו(3) לחוק החברות שעניינו פירוק מטעמי צדק ויושר.

במסגרת החלטת הפרוק נקבע כי על הממונה על הליכי חידלות פרעון ושקום כלכלי להגיש רשימה של מועמדים לתפקיד הנאמן ליישום הליכי הפרוק, זאת בהתאם להוראת סעיף 342יד לחוק החברות, הקובעת כי על מינוי הנאמן בידי בית המשפט יחולו הוראות סימן א' לפרק ו' בחלק ב' לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, התשע"ח - 2018 (להלן: "חוק חידלות פרעון"), בשינויים המפורטים בסעיף.

ואולם, במקרים חריגים רשאי בית המשפט, מכוח סמכותו לפי תקנה 13 לתקנות השכר, לסטות מהכללים הקבועים בתקנות.

...

אף אין בידי לקבל את טענת המשיבים לפיה, לכל היותר, רשאית הנאמנת לפנות בבקשה שהמדינה תישא בעלויות שכרה.

אף אין בידי לקבל את טענת המשיבים לפיה חיובם לשאת בשכר טרחת הנאמן מהווה, למעשה, קנס או חיוב עונשי שאין לו עיגון בדין.

סוף דבר הפועל היוצא של האמור לעיל הוא שאין מקום לחייב את הנאמנת בנקיטת פעולה כלשהי לקידום ההליך, אלא אם כן יובטח תשלום שכרה על ידי מי שמעוניין בקידום ההליך, ובעניינו המשיבים, כמי שנקטו בו. ככל שלא יובטח תשלום שכרה של הנאמנת, לא תידרש היא להוציא הוצאות ולבצע את הפעולות הנדרשות לשם חיסול החברה, ובהיעדר תוחלת בהליך לא תהיה הצדקה להמשיך בו ולא יהיה מנוס מלהורות על ביטולו.