פיצויים עירוניים בגין מטרד סביבתי

במסגרת ההליך הקודם טען רחמני, כי עמי פועל במזנון בנגוד לחוקי הרשוי העירוני, בנגוד למותר בשטח ערוני למגורים, וכי השמוש שלו מהוה מיטרד.

עמי טוען, במסגרת תגובתו להודעה צד ג', כי פעל ופועל בהתאם להוראות והנחיות הערייה, ובהתאם לרישיון העסק שהונפק לו. השאלות המרכזיות הדורשות הכרעה בשתי התביעות – האם עמי הפר את הצוו שניתן במסגרת פסק-הדין; האם זכאי התובע לפצוי כספי בגין המיטרד והנזקים להם טוען.

התובע החזיק בציפייה סבירה כי עריית רמת גן ובעלי התפקידים בה יגנו על האנטרס שלו, כתושב העיר, וימנעו ממנו מטרדים סביבתיים, בין היתר – ריח הבישולים מהמסעדה.

...

סוף דבר לאור המקובץ לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי עמי לא הפר את הצו שניתן במסגרת פסק הדין משנת 1995, ועל כן, דין הבקשה לביזיון בית המשפט להידחות.

כמו כן, נחה דעתי כי העירייה פעלה כרשות סבירה, ולא התעלמה מפניותיו של התובע.

לפיכך, דין תביעה זו להידחות, ודין הודעת צד ג' להידחות גם כן. בנסיבות העניין, התובע יישא בהוצאות משפט בסך של 2,500 לעירייה, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח, ובהוצאות לנתבע בסך של 2,500 ₪, ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

בהתאם לתכנית המתאר שאושרה, היה על נת"ע להכין והיה על עריית תל אביב לאשר – "נספח סביבתי", המסדיר, בין היתר, את מניעת המטרדים בעת ביצוע העבודות, מניעת אבק, רעש, זהום אויר והסדרת הנגישות לעסקי התובעים.

הנתבעים אמורים לקחת חלק בצוות מלווה לבצוע העבודות מתוך מטרה, בין היתר, לאפשר המשך הפעלת עסקי התובעים, מניעת מטרדים, נגישות לעסקים ולהתוות את התנאים לבצוע העבודות שביצעה נת"ע. התובעים מוסיפים, שנתבעת 4, האמונה על מתן השירותים הערוניים לתובעים ובכלל זה אחראית על מתן פטור או הנחה מארנונה, נימנעה מלנקוט צעדים לקבלת פטור.

נראה, שגם ועדות התיכנון והבניה, ובכלל זה נתבעת 5, מחזיקות בגישה לפיה, הנזקים הנטענים על ידי התובעים אינם "מכוסים" תחת סעיף 197: בערר 9-266-287-08 אבו ניע ו-51 אחרים נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים (מיום 14.11.2010), נבחנה עתירתם של בעלי זכויות בנכסי מקרקעין לפצוי בגין מטרדים שונים, שנגרמו להם בעקבות הקמת הרכבת הקלה בירושלים.

...

איני מקבלת את טענתן הגורפת של הנתבעות לפיה אין לתובעים עילת תביעה נגדן, גם לא בנזיקין.

סוף דבר הבקשות לסילוק התובענה על הסף – נדחות.

בשלב זה, די בתשתית העובדתית והמשפטית שהציגו התובעים בכתב התביעה כדי לבסס עילות תביעה לכאורה נגד הנתבעים, המצויות בסמכותו העניינית של בית משפט זה. הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט בסך כולל של 35,100 ₪.

ברם, דומה כי הפיתרון היה מובן מלכתחילה – כסוי מלא של העץ, לגישת התובע, דבר ששלל המומחה ודבר שלגישת בית המשפט איננו פיתרון מידתי מאוזן אלא חד צדדי, שמשמעותו 'הסרת העץ' מהנוף הסביבתי.

נפסק, כי מקום בו אדם מחליט לרכוש או להתגורר באיזור מסוג זה, הוא לוקח בחשבון או לכל הפחות צריך לקחת בחשבון, כי שכניו יבחרו לשתול צמחים ועצים וכי אין מדובר בסביבה עירונית או "באיזור סטרילי'' (ראו תא 42966-08-10 יזהר דמתי נ' יצחק אזולאי (20.8.2015). שכן, "סביבת מגורים כפרית וקיומה של חצר, מחייבים מעצם טיבם תיחזוקה שוטפת. זו מצויה באחריות בעל המקרקעין, ולא בזו של שכניו. באופן דומה לא ברור מדוע פריחה של צמחייה זו או אחרת, מהוה מיטרד. בהיעדר כל אינדיקאציה לנזק העומד בתנאי הוראות הדין, יש לגזור גזירה שווה בין העלווה לבין הפריחה. לא יכולה להיות לתובע ציפיה סבירה להעדרה של זו במקרקעין כדוגמת אלו בהם מתגוררים הצדדים" (שם).

בהנתן הוראות פקודת הנזיקין הקובעות כי לא ייפרע אדם פיצויים בגין מיטרד, אלא אם סבל ממנו נזק, היה על התובע להוסיף ולהוכיח כי אכן נגרם לו נזק, מכוחו של אותו עץ מכנף נאה.

...

יוצא אפוא כי על התובע להוכיח "הפרעה של ממש" לשימוש או ההנאה מחצריו, הנובעת ממעשי או מחדלי הנתבעים והכל תוך ראיה כוללת של טיב המקום, וזאת מבלי לגרוע מזכותם של הנתבעים לעשות במקרקעיהם את השימוש שהם עושים בהם.

על כן, אין מנוס אלא לדחות את התביעה.

רוצה לומר, כי גם אם בסופו של יום נדחית התביעה בשל הקשיים שהוצגו, הרי שהיה מקום כי תבוא לעולם חרף מאמציהם של הנתבעים וזאת על מנת לגדר את המחלוקת ולגדר את הפתרון הראוי בהקמת הגדר בדמות יריעה, מעבר לעניין הגיזום והוראות הטיפול בעץ.

התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים בפיצויים בגין עגמת נפש בסכום של 100,000 ₪ וזאת בגין מיטרדי רעש, ריח צחנה ולכלוך בעקבות החזקת מספר גדול של כלבים (בכתב התביעה נטען להחזקה של 7 כלבים למשך תקופה ארוכה) כאשר למעשה לא הייתה מחלוקת כי השוכרים החזיקו ב-8 כלבים משך מרבית התקופה (כשנה וחצי) עד שעזבו את הדירה בעקבות התביעה הנוכחית.

בה מטרדים שנמשכו למעלה משנה - שלישית, מדובר במטרדים שנמשכו למעלה משנה, כאשר גם הווטרינר העירוני וגם מחלקת איכות הסביבה בערייה אישרו את קיום מיטרדי הריח והצחנה בחלוף כשנה ממועד בו עברו הנתבעים להתגורר בדירה - השוכרים אישרו כי עברו להתגורר בדירה במהלך חודש מאי 2017 או בסמוך לכך, כי התובעים התלוננו על המטרדים בסמוך לאחר שהשוכרים עברו להתגורר במקום, ואילו הבקורת של מחלקת איכ"ס והוטרינר העירוני נערכה ביום 16.07.2018, קרי כשנה וחודשיים לאחר שהנתבעים עברו להתגורר במקום.

יתרה מכך – 4 מתוך אותם רישיונות ניתנו עוד ביום 15.07.18 קרי יממה בלבד לפני ביקור של מחלקת הפיקוח של הווטרינר העירוני בחצר דירת הנתבעים ביום 16.07.18 אשר בעקבותיו הוצא דוח והתראה על "מפגע תברואתי וסביבתי חמור" שהוציאה כאמור עריית קריית אתא (אותו מיסמך נ/2/4).

...

הפסיקה הכירה בדרך זו. ובעניין זה הפנה כב' השופט היימן לפסק הדין בת"א (מחוזי ירושלים 1528/99 יזדי נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו): "(ש)עניין המיטרד הוא מקרה מתאים לפיצוי בדרך של אומדנא. דרך של אומדנא מתאימה, לדעתי, להערכת הנזק הלא-ממוני שמקורו ברעש. טיבו של נזק לא-ממוני, הוא שתשלום בכסף איננו משיב למעשה את המצב לקדמותו, אך יש הכרח לשום בדרך כלשהי יסודות כמו אובדן הנאה, סבל וכיוצא באלה. כך הוא גם כשמדובר בהפסד הנאה מרכוש. נזק לא-ממוני בגין מיטרד הוא נזק קשה להערכה. אין מנוס אלא לאמוד אותו בשים לב לכל נסיבות הענין". במכלול השיקולים שפורטו לעיל, ובכלל זה תקופת המטרד (כשנה וחצי) היותו של המטרד כולל מטרדי רעש וריח בשל הצחנה (כפי שגם עולה מדוח העירייה שהתריע על המפגע התברואתי החמור בחלוף כשנה ממועד בו עברו להתגורר במושכר) העובדה שבאותו תקופה המנוח שהה בדירה משך רוב שוב היממה, ומנגד כי אין מדובר ברעשים רציפים וכן סביבת הבית והשכונה, מצאתי לחייב את הנתבעים בפיצויים על דרך האומדנה בסכום של 14,000 ₪, כאשר מתוך סכום זה הנתבע 3 כבעל הדירה ישא בעלות של 6,000 ₪.

יש לדחות דרישה זו. כאמור לעיל לא שוכנעתי כי הנתבעים (משפחת זבטני) הם אלה שהתנכלו לשוכרי הדירה, נהפוך הוא, השוכרים הם שיצרו מטרדי רעש וריח ומפגעים תברואתיים אחרים בחצר הבית, מטרדים שפסקו רק לאחר הגשת התביעה הנוכחית ולאחר שהשוכרים עזבו את הדירה.

התוצאה: אני מקבל את התביעה העיקרית (ת"א 24075-07-18) באופן חלקי ומחייב את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: 14,000 ₪ - פיצויים בגין עוולות המטרד.

...