פיצויים מגרמניה בגין תאריך עלייה

תאריך הישיבה: י' באב התשע"ז (2.8.2017) בשם המבקשות ברע"א 1431/17 והמשיבות ברע"א 1487/17: עו"ד דוד ידיד; עו"ד דורון עצמון; עו"ד סיוון בצרי בשם המשיבה ברע"א 1431/17 והמבקשת ברע"א 1487/17: עו"ד לימור פלד פסק-דין השופט ע' פוגלמן: אקדמת מילין המבקשות ברע"א 1431/17 – בלה סלומון ובתיה טל – היו בנות זוג של ניצולי שואה שנפטרו בשנת 2013.

בתמורה ויתרה מדינת ישראל על זכותם של ניצולי שואה, שעלו לארץ עובר ליום 31.10.1953, לתבוע פיצויים מגרמניה בגין ניזקי גוף שנגרמו להם (להרחבה על אודות הסדרי הפיצויים לניצולי השואה ראו עוד ניצן הלפרין "קיצבאות נכים בגין רדיפה נאצית ותפיסת השואה בחברה הישראלית: בחינה בראי ביקורת לימודי המוגבלות" מעשי משפט ה 81, 85 (2013) (להלן: הלפרין); יוסי כץ "השילומים והפיצויים האישיים: גריעת נכי השואה אזרחי ישראל מהזכאות לפיצויים מגרמניה וחקיקת חוק 'נכי רדיפות הנאצים, 1957'" חוקים ד 237, 241-238 (2012)).

על עקרי ההסדר הקבוע בחוק זה, שנחקק כאמור בשנת 2007 ושהרחיב את מעגל הזכאים לפיצויים, עמדנו מעלה – ולא נאריך בדברים.

...

כלום תיקון מס' 5 חל גם על המבקשות כך שהן זכאיות – מכוח אותה השוואת זכויות בתיקון מס' 5 – לקבלת קצבה חודשית בהתאם לתיקון מס' 19 לחוק הנר"ן? זו השאלה שעומדת להכרעתנו בגדרן של שתי הבקשות שלפנינו, שלגבי שתיהן החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולדון בהן כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

כאמור, בערעורים שלפנינו, מצאנו כי תיקון מס' 5 לחוק ההטבות מחייב את המדינה בתשלום ההטבות גם לבן או לבת זוג של נרדף שנפטר בתקופה של 36 חודשים עובר ליום 1.6.2014.

עניינן של המערערות לפנינו בנתון לעמדתי כאמור מעלה, ומשהרשות לא חלקה כי בני הזוג של שתי המערערות לפנינו הוכרו ערב פטירתם כזכאים להטבות לפי חוק ההטבות, סבורני כי המערערות זכאיות לתגמול ולקצבה הקבועים בסעיף 11א(א) לחוק הנר"ן כאילו היו בנות זוג של נכים.

סוף דבר לו תשמע דעתי, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור ברע"א 1431/17 ונדחה את הערעור ברע"א 1487/17, נבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ונקבע את זכאות המערערות כמפורט בפסקה 41 לעיל.

ואכן, בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי שואה בראשות השופטת (בדימוס) דליה דורנר (2008) (להלן דו"ח ועדת דורנר) צוין: "הנתונים המספריים ממחישים היטב את המחיר ששלמו נכי רדיפות הנאצים בגין הסכם השילומים שנחתם- ונגע גם לעניינם- בין גרמניה המערבית לבין ישראל. גרמניה המערבית ראתה את עצמה משוחררת בעקבות הסכם השילומים מן החובה לשלם פיצויים בעד ניזקי גוף שגרמו רדיפות הנאצים לניצולי שואה שעלו לישראל עד לתאריך 1.10.53. ניצולים אלו יכלו איפוא לקבל את הפיצויים המגיעים להם רק במסגרת ההסדר שנקבע בישראל בחוק נכי רדיפות הנאצים. ברם, במרוצת 54 שנות התשלום לזכאים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים קיבל נכה בשיעור 25% מישראל תגמול חודשי ששיעורו המצטבר עמד על 39% בלבד מסכום הרנטה הגרמנית ששולמה לנכה בשיעור 25% אחר, שהסכם השילומים לא חסם את דרכו לתבוע לפי ה- BEG..." (עמ' 126-125 לדו"ח ועדת דורנר).

במובן זה מצבם של זכאי קבוצה זו טוב יותר, משל מי שמתחילה קיבלו גמלה לפי חוק הפיצויים הגרמני, כמו העותרת; אולם יש לזכור כי מדובר במי שעומדים בתנאי חוק נכי רדיפות הנאצים והיו זכאים לתגמולים לפיו, כמו גם את התכלית שעליה הצביעו המשיבים, שלא להרתיע ניצולי שואה הזכאים לתגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים מהגשת תביעה לקבלת גמלה מידי ממשלת גרמניה.

...

לא מצאנו, נוכח האמור מעלה, כי נפל בכך פגם שבדין.

לבסוף לא מצאנו עילה שבדין למתן פטור מתשלום מע"מ בגין אשפוזה של העותרת נוכח הוראות חוק מס ערך מוסף, פטור הניתן לתיירים בלבד (סעיף 30(א)(8)(ז) לחוק מס ערך מוסף).

לטעמנו המגמה בשנים אלה צריך שתהא, קירוב והשוואה ככל הניתן של זכאי המסלולים השונים, וגם אם לעולם, במימד ההיסטורי והעכשוי כאחד, אין משיגים שויון מלא, שומה לדעתנו על המדינה לעשות ככל האפשר ליצירתו.

בבית המשפט העליון רע"א 8745/11 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המבקשים: 1. איריס מימון 2. יוסף הראל נ ג ד המשיבה: הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 23.10.2011, בע"ו 56506-11-10 ובע"ו 18733-12-10, שניתן על ידי כב' השופטים י' גריל – סג"נ; ע' גרשון; י' וילנר תאריך הישיבה: ה' בשבט התשע"ג (16.1.2013) בשם המבקשים: עו"ד דורון עצמון; עו"ד דוד ידיד בשם המשיבה: עו"ד אפרת ברנר (הורביץ); עו"ד יואב שחם ][]פסק-דין

החוק הגרמני מבחין בין מי שנרדפו בתוך גבולות הרייך השלישי, וזכאים לפצוי בשל "הגבלת חירותם", כאמור בסעיף 47 לחוק הנזכר, לבין מי שנרדפו במדינות שמחוץ לתחומי הרייך השלישי, אשר פעלו "בהשראה נאצית", ואלו יהיו זכאים לפצוי בגין "שלילת חירותם", כמעוגן בסעיף 43 לחוק הגרמני (רע"א 954/99 הרשות המוסמכת על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז -1957 נ' שטיינפלד פ"ד נה(1) 617, 620; רע"א 5512/09 הרשקו נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (24.11.2009)).

ואולם, כזכור, ההחלטה בעיניין טייר הנה החלטה חלוטה, שהמשיבה לא רק שבחרה שלא לערער עליה, אלא שאף החליטה להרחיבה במידת מה באמצעות ההחלטה המנהלית, אותה פירסמה, בסמוך למתן ההחלטה בעיניין זה. ראוי אף להידרש לאימרת האגב של השופט א' רובינשטיין בעיניין ארלזוב, לעניין מועד הזכאות לקבלת התגמולים, ולפיה, אם יתקבלו ערעוריהם של המבקשים, בהתאם להלכה החדשה בעיניינם, הללו "לא יזכו בפצוי למפרע ממועד היתרחש העוולות הקשות אלא ממועד הגשת התביעות (2000-1998), וגם בכך יש מעין איזון" (שם, פסקה ז).

...

ועדת העררים שבה ועיינה בחומר הראיות, לרבות בראיות החדשות לכאורה, וקבעה בהחלטתה בו"ע 255/08 טייר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכדי רדיפות הנאצים, פסקה 70 (7.4.2010) (להלן: עניין טייר), כי "ניתוח 'הלכת הפחד' [...] מחייב את המסקנה כי באותן נסיבות שבהן פחדו של הצורר הנאצי היווה מניע (ולו חלקי) לבריחה; או גרם ל'מתח מרבי וקיצוני' – יש מקום להחיל את 'הלכת הפחד'; ולהכיר בקיומן של עילת נרדפות לפי חוק הפיצויים הגרמני, ושל זכאות לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים". טענת העוררים, כי יש להכיר באופן גורף בזכאותם של כל חברי הקבוצה לפיצוי לפי החוק, נדחתה, ונקבע כי "יש לקיים דיון פרטני בעניינו של כל אחד מן העוררים הללו, אשר סבור כי חלה לגביו 'הלכת הפחד', או עילת נרדפות פרטנית אחרת" (שם, פסקה 73).

. מעבר לכך, אני סבור, שבהרהור נוסף לאחר פסיקתנו כאמור, במקרים חריגים, יש לעשות שימוש במקרים מתאימים, בכלים של דיני היושר, כמו שיהוי ונקיון כפיים כדי להגיע לתוצאה אפשרית של דחיית הערר ו/או צמצום שנות הזכאות לתגמולים, בהתחשב בסיכויי הערעור ושיקולים נוספים, בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי הבא לדיון, לגופו.

אשר על כן, ולו דעתי תשמע, דין הבקשה להידחות.

חברי השופט עמית ציין בחוות דעתו כי "יש ממש בהבחנה שעשה [השופט שהם] בין המקרה שבפנינו לבין המקרה שנדון ברע"א 61/11 אינסלר נ' הרשות המוסמכת..." (פיסקה 1 לחוות הדעת); עמד על הגישה הליברלית והמקלה במספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים; ואף הטעים כי "במישור העקרוני, המסקנה אליה הגיע חברי השופט שהם היא לכאורה מחוייבת המציאות", בהתייחסו לשני המסלולים העומדים לרשות יוצאי לוב (פיסקה 7 לחוות הדעת).

בגלל רדיפות הנאצים ברח בשנת 1933 עם משפחתו מגרמניה לבלגיה ומשם עלה בשנת 1935 לא"י. ב- 2011 הגיש תביעתו למשיבה ונדחה מן הטעם כי מאחר והיה תושב קבע בגרמניה אותה עזב לאחר 31.1.33 (תאריך עליית הנאצים לשלטון), היה עליו להגיש תביעתו לגרמניה בהתאם לסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני ואינו יכול לתבוע לפי חוק הרדיפות.

באותו עניין הגיש העורר תביעה לגרמניה במסגרת סעיף 4 הנ"ל ונדחה, אך סיבת הדחייה לא הובאה בדיון בפני וועדת העררים למרות שהמשיבה התחייבה לעשות כן. הועדה סברה כי לסיבת הדחייה משמעות מכרעת כי "...אם נדחה העורר בגרמניה משום שלא נרדף או משום שאין לו עילה או משום שלא הוכיח את תביעתו...מאידך, אם נדחתה תביעת העורר...משום שלא היתה לו עילת תביעה ישירה או בשל שאלת נתינות וכיוצ"ב קרי לא היתה לו זכות לתבוע את גרמניה, אזי לא מתקיימים התנאים שבסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני ולכן רשאי העורר להגיש תביעה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים...". הועדה סברה כי מאחר והמשיבה לא עמדה בהתחייבותה להמצאת חומר מתורגם מגרמניה יש בכך לחזק "המסקנה כי אין בהחלטת הדחייה (של התביעה בגרמניה- ר.ג) משהו שפועל כנגד העורר." בשונה מהנסיבות בצלרמאיר, בעניינינו אין חולק, כעולה מטיעוני הצדדים בפנינו, כי לעורר היתה זכות תביעה לפי החוק הגרמני ותביעתו נדחתה לגופה מטעמים כאלה או אחרים, אך לא בשל העדר עילת תביעה שהיא הנקודה המכרעת בשאלת זכאותו לתבוע לפי חוק הרדיפות.

...

טענה נוספת מצד העורר מצאנו בפנייה ששלחה באת כוחו למשיבה ביום 7.2.12; העורר והוריו לא ישבו ישיבת קבע בגרמניה וחיו שם בסטאטוס של פליטים פולניים.

מלשון סעיף 1 לחוק הרדיפות (הגדרת "נכה") וההלכה הפסוקה, לרבות פסיקה של בית המשפט העליון, אין מנוס מדחיית הערר ולא נוכל לאבחן מקרהו של העורר ממקרים דומים אחרים מהטעמים שנפרט בהמשך.

באותו עניין הגיש העורר תביעה לגרמניה במסגרת סעיף 4 הנ"ל ונדחה, אך סיבת הדחייה לא הובאה בדיון בפני וועדת העררים למרות שהמשיבה התחייבה לעשות כן. הוועדה סברה כי לסיבת הדחייה משמעות מכרעת כי "...אם נדחה העורר בגרמניה משום שלא נרדף או משום שאין לו עילה או משום שלא הוכיח את תביעתו...מאידך, אם נדחתה תביעת העורר...משום שלא היתה לו עילת תביעה ישירה או בשל שאלת נתינות וכיוצ"ב קרי לא היתה לו זכות לתבוע את גרמניה, אזי לא מתקיימים התנאים שבסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני ולכן רשאי העורר להגיש תביעה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים...". הוועדה סברה כי מאחר והמשיבה לא עמדה בהתחייבותה להמצאת חומר מתורגם מגרמניה יש בכך לחזק "המסקנה כי אין בהחלטת הדחייה (של התביעה בגרמניה- ר.ג) משהו שפועל כנגד העורר." בשונה מהנסיבות בצלרמאיר, בענייננו אין חולק, כעולה מטיעוני הצדדים בפנינו, כי לעורר היתה זכות תביעה לפי החוק הגרמני ותביעתו נדחתה לגופה מטעמים כאלה או אחרים, אך לא בשל היעדר עילת תביעה שהיא הנקודה המכרעת בשאלת זכאותו לתבוע לפי חוק הרדיפות.

הערר נדחה, מזכירות הוועדה תשלח את פסק הדין לצדדים.

הוועדה אישרה את קביעת המשיבה כי במועד הקובע היה המערער תושב קבע בגרמניה ועל כן היה זכאי לתבוע פיצויים מגרמניה על פי חוק הפיצויים הגרמני, ועל כן אינו עונה על הגדרת "נכה" בהתאם לחוק ואינו זכאי לפיצויים לפיו.

גם שם, בפסק הדין שניתן על ידי מותב זה, צויין "לפיכך, הם נכנסים לגדר סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני, החל על מי שהתגורר או מקום מושבו הקבוע היה בשטח השיפוט המוגדר בחוק זה, בין 30/1/1933 (מועד עליית הנאציזם לשלטון) לדצמבר 1937 ועזב או גורש או היגר מגרמניה במועדים אלו...". מול טענות אלו של המערער, טענה המשיבה בעקרי הטיעון מטעמה, כי סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני אינו קובע כי על הנרדף לעזוב את גרמניה עד 31.12.1937, אלא תאריך זה מצביע על גדר הגבולות של שטח הרייך הגרמני, כפי שהיה באותו מועד.

...

יתר על כן, מעת שמדובר בערעור על שאלה משפטית, עלינו להכריע בפן המשפטי ועל כן גם אם בעבר הובעה עמדה על ידי המשיבה כמפורט לעיל, אין אנו סבורים כי משכך, יש להתעלם מהפרשנות המשפטית הראויה.

כפי שפתחנו פרק זה, ברור שהתוצאה קשה, בחינת המערער, אולם אין מנוס מתוצאה זו לאור כל אשר פורט לעיל, לרבות אחידות הפסיקה ודין שווה לכל אותם הכלולים באותן נסיבות.

לאור כל האמור הערעור נדחה וללא צו להוצאות.