פיצויים לנפגעי מעשה רצח פסיקת בית משפט מחוזי

העירעור נסוב על הכרעת הדין לאחר שמיעת ראיות, שבמסגרתה נמצא המערער אשם בעבירת רצח בכוונה תחילה (סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק)); וגם על גזר הדין – אשר השית על המערער עונש מאסר עולם ותשלום פיצויים לנפגעי העבירה על סך 258,000 ש"ח. העירעור מיתמקד בהגדרת יסודות עבירת הרצח, זו הישנה וזו שנכנסה לספר החוקים לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה (חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019 (להלן: הרפורמה בעבירות ההמתה או הרפורמה)).

פסיקת בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי, בהכרעת דינו המנומקת והמקיפה, קבע כי המערער אחראי לרצח המנוחה בכוונה תחילה מעל לכל ספק סביר.

על בית המשפט העורך את המבחן לבטא: "תחושת צדק אנושית, בלי לפגוע במסר לציבור בדבר האיסור המוחלט להמית" (דברי הסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015, ה"ח הממשלה 166, 175 (להלן: דברי ההסבר לתיקון מס' 124); להרחבה על ההבדלים בין טענת הקינטור לפני ואחרי כניסתה לתוקף של הרפורמה לעבירות ההמתה, ראו גם: ע"פ 1130/19 שווא נ' מדינת ישראל, פסקות 30-27 לפסק דינו של השופט י' אלרון (27.12.2020) (להלן: עניין שווא)).

בהתייחס לאפשרות החלתו של סעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין על מעשיו של המערער, הקובע כי נאשם יורשע ברצח בנסיבות מחמירות אם: "המעשה נעשה לאחר תיכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית", בית המשפט המחוזי קבע כי: "יש לפרש את החוק החדש כך שכאשר אין המדובר במקרה של תיכנון מראש, ניתן יהיה למצוא נסיבות מחמירות בהתאם לעוצמת כוונת הקטילה. ככל שעוצמת כוונת הקטילה תתברר כמשמעותית יותר, כך יתקיים במובהק יסוד הנסיבות המחמירות ... " (פסקה 64).

...

מכאן שדין טענה זו להידחות.

מטעם זה, מצא בית המשפט המחוזי כי נסיבות המקרה מתאימות גם להרשעה בעבירת רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(1) לחוק המעודכן.

הסיפור, מנקודת מבטו של המבצע, וודאי מנקודת מבטו של הקורבן, מוביל למסקנה כי התביעה עמדה בנטל המוטל עליה להרשעה בסעיף 301א(א)(7) לחוק.

בית המשפט המחוזי חייב את המערער בפצוי המירבי הקבוע בחוק בגין כל אחת מהעברות בנפרד: בגין עבירת רצח המנוח נפסק הפצוי המירבי להורי המנוח; ובגין עבירת הניסיון לרצח נפסק פיצוי בשיעור המירבי לטובת נפגעת העבירה, היא בת זוגו של המנוח.

ב"כ הצדדים הפנו לפסיקת בית המשפט העליון ולפסיקת בתי המשפט המחוזיים, שמהם ביקשו ללמוד מה ייחשב כרצח חריג בחומרתו, בין היתר הפנו ב"כ הצדדים לפסיקה כדלקמן: ע"פ נחמני לעיל: המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה ובמעשה סדום (פרשת הנערה נועה אייל).

...

אנו סבורים כי על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את כלל הנסיבות שאפפו את האירוע, כאשר ריבוי הקורבנות בעבירת הרצח הוא אחת הנסיבות שנשקלות על ידי בית המשפט.

סוף דבר, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים, כדלקמן: מאסר עולם, החל מיום מעצרו של הנאשם: 6.3.20.

אנו קובעים כי מעשה הרצח שביצע הנאשם בוצע בנסיבות חריגות בחומרתן, כמשמעותן בסעיף 30ב לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

דיון הזכות לפצוי קבועה בסעיף 77(א) לחוק, שזו לשונו: "הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפצוי הנזק או הסבל שניגרם לו" הראציונאל המשפטי והמוסרי העומד בבסיס הוראה זו נדון בהרחבה ברע"פ 9727/05 גליקסמן נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(2) 802, בעמ' 813 ו-817, שם נאמר כך: "תכליתו המיידית של הפצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק – העולה בבירור מלשון הסעיף – היא פיצוי הנפגע בגין מעשה עבירה שגרם לו נזק או סבל, פיצוי שמהותו היא בדין האזרחי. הוראת החוק קובעת במפורש כי הפצוי הנו בגין 'הנזק או הסבל שנגרמו' לנפגע וכי קביעת הפצוי תיעשה לפי 'ערך הנזק או הסבל שנגרמו'. עולה מכך, איפוא, כי חיוב הנאשם בתשלום לנפגע אינו מהוה 'עונש' בגין עצם ביצועה של עבירה, אלא 'פיצוי' אזרחי במהותו, בגין הנזק שניגרם לנפגע עקב מעשה העבירה...שילוב הוראת הפצוי בתוככי חוק העונשין מוסיף לה גם היבטים שונים בעלי פן עונשי-חברתי. על כן, מתבקשת המסקנה כי עניין לנו בהוראת חוק מורכבת, המשלבת מאפיינים אזרחיים יחד עם מאפיינים עונשיים, תכליות אזרחיות יחד עם תכליות מן התחום הפלילי. מורכבות זו אינה מאפשרת לקבוע באופן חד ומוחלט כי מדובר בהוראה 'אזרחית' מובהקת, המעוגנת כולה בדין האזרחי, וכי הכללים החלים עליה נגזרים מתחום דיני הנזיקין בלבד. הרכיב האזרחי הוא ללא ספק הרכיב הדומינאנטי באופיים של הפיצויים לטובת נפגע עבירה, אך אין להיתעלם מכך שהפיצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק מושפע, באופן טבעי, גם מסביבתו הפלילית ודבקות בו נורמות ותכליות מן התחום הפלילי...מאפייניה ותכליותיה של תרופת הפצוי הקבועה בסעיף 77 לחוק הם מגוונים, ואינם מייתרים בהכרח את הצורך בהגשת תביעה אזרחית על-ידי נפגע העבירה. לסמכות הפצוי לפי סעיף 77 תכליות חשובות נוספות, ובהן: מתן סעד מיידי לנפגע מבלי שייאלץ להמתין עד לסיומם של ההליכים האזרחיים בעיניינו, אשר עלולים להתמשך על-פני שנים ארוכות; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע ושיתופו, במידת מה, בהליך הפלילי המתנהל נגד תוקפו; ואף קיים בו יסוד של היטהרות לעבריין עצמו, שכן חיוב בפצוי לטובת קורבנו עשוי לתרום לשיקומו...תכלית נוספת אותה משרת הדיון בפצוי האזרחי לנפגע אגב הכרעת הדין בנושא הפלילי, הנה העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי, כחלק מהמגמה ההולכת ומתעצמת בעת האחרונה לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרתו" הזכות לפצוי בגזרי דין קודמים נתנו דעתנו לסוגיה של פיצוי ילדיהם של קורבנות עבירת הרצח לפי סעיף 77 לחוק וקבענו, שבהתאם לתכלית הסעיף ולהלכה הנוהגת ניתן לראות בבני המשפחה של קורבן עבירת רצח "אדם שניזוק על ידי העבירה", כמשמעו של מונח זה בסעיף 77 לחוק.

ביחס לעבירת הרצח בפרט חלה תמורה של ממש בפרשנות סעיף 77 לחוק, ובתי המשפט שבעבר מיעטו לפסוק פיצוי למשפחות הנרצחים החלו לעודד את השמוש בהוראה זו. דוגמא לכך ניתן לראות בע"פ 2196/10, אמין אגבאריה ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(1), 5497, שם נפסק כדלקמן: "איני סבור כי סעיף 77 מצמצם עצמו לקרבן העבירה הישיר בלבד (ראו ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] – פסקה ח(2) (להלן עניין מג'דלאוי); ראו גם אסנת אלירם "פיצויים לקרבן העבירה" מחקרי משפט י"ט (2002) 205, 219), או ל"נפגע עבירה" כהגדרתו בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001.

דהיינו, סכום הפצוי נקבע על סמך הערכתו של בית המשפט המחוזי וכאמור לעיל, בפסיקת פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין לא נידרשת הוכחה של שיעור הנזק כפי שנידרש הדבר בהליך אזרחי.

...

דיון הזכות לפיצוי קבועה בסעיף 77(א) לחוק, שזו לשונו: "הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו" הרציונל המשפטי והמוסרי העומד בבסיס הוראה זו נדון בהרחבה ברע"פ 9727/05 גליקסמן נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(2) 802, בעמ' 813 ו-817, שם נאמר כך: "תכליתו המיידית של הפיצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק – העולה בבירור מלשון הסעיף – היא פיצוי הנפגע בגין מעשה עבירה שגרם לו נזק או סבל, פיצוי שמהותו היא בדין האזרחי. הוראת החוק קובעת במפורש כי הפיצוי הינו בגין 'הנזק או הסבל שנגרמו' לנפגע וכי קביעת הפיצוי תיעשה לפי 'ערך הנזק או הסבל שנגרמו'. עולה מכך, אפוא, כי חיוב הנאשם בתשלום לנפגע אינו מהווה 'עונש' בגין עצם ביצועה של עבירה, אלא 'פיצוי' אזרחי במהותו, בגין הנזק שנגרם לנפגע עקב מעשה העבירה...שילוב הוראת הפיצוי בתוככי חוק העונשין מוסיף לה גם היבטים שונים בעלי פן עונשי-חברתי. על כן, מתבקשת המסקנה כי עניין לנו בהוראת חוק מורכבת, המשלבת מאפיינים אזרחיים יחד עם מאפיינים עונשיים, תכליות אזרחיות יחד עם תכליות מן התחום הפלילי. מורכבות זו אינה מאפשרת לקבוע באופן חד ומוחלט כי מדובר בהוראה 'אזרחית' מובהקת, המעוגנת כולה בדין האזרחי, וכי הכללים החלים עליה נגזרים מתחום דיני הנזיקין בלבד. הרכיב האזרחי הוא ללא ספק הרכיב הדומיננטי באופיים של הפיצויים לטובת נפגע עבירה, אך אין להתעלם מכך שהפיצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק מושפע, באופן טבעי, גם מסביבתו הפלילית ודבקות בו נורמות ותכליות מן התחום הפלילי...מאפייניה ותכליותיה של תרופת הפיצוי הקבועה בסעיף 77 לחוק הם מגוונים, ואינם מייתרים בהכרח את הצורך בהגשת תביעה אזרחית על-ידי נפגע העבירה. לסמכות הפיצוי לפי סעיף 77 תכליות חשובות נוספות, ובהן: מתן סעד מיידי לנפגע מבלי שייאלץ להמתין עד לסיומם של ההליכים האזרחיים בעניינו, אשר עלולים להתמשך על-פני שנים ארוכות; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע ושיתופו, במידת מה, בהליך הפלילי המתנהל נגד תוקפו; ואף קיים בו יסוד של היטהרות לעבריין עצמו, שכן חיוב בפיצוי לטובת קורבנו עשוי לתרום לשיקומו...תכלית נוספת אותה משרת הדיון בפיצוי האזרחי לנפגע אגב הכרעת הדין בנושא הפלילי, הינה העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי, כחלק מהמגמה ההולכת ומתעצמת בעת האחרונה לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרתו" הזכות לפיצוי בגזרי דין קודמים נתנו דעתנו לסוגיה של פיצוי ילדיהם של קורבנות עבירת הרצח לפי סעיף 77 לחוק וקבענו, שבהתאם לתכלית הסעיף ולהלכה הנוהגת ניתן לראות בבני המשפחה של קורבן עבירת רצח "אדם שניזוק על ידי העבירה", כמשמעו של מונח זה בסעיף 77 לחוק.

לא שוכנענו כי בנסיבות המקרה שלפנינו מוצדקת התערבות בית משפט זה בשיעור הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי.

לאורם של דברים אלה, אנו סבורים, שיש להעמיד את הפיצוי על השיעור המרבי הקבוע בחוק.

סוף דבר אשר על כן, אנו מטילים על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר עולם החל מיום 06.08.13 (יום מעצרו של הנאשם).

זהו ערר על החלטת הרשות המאשרת מיום 20.6.21 לפיה נדחתה תביעת העוררים להכרה בהם במסגרת תביעה לתגמולים למשפחות נספים בפעולות איבה, לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 [להלן – "החוק"] בשל רצח בתם המנוחה, דנה בנט ז"ל, ביום 1.8.2003 על ידי עדואן יחיא פרחאן [להלן – "פרחאן" או "הרוצח"] אשר הורשע ברציחתה בהכרעת הדין מיום 21.7.2010 בתיק פח 127/09 מדינת ישראל נ' עדוואן יחיא פרחאן, בבית המשפט המחוזי בנצרת.

החלטת המשיב התבססה על פסיקת בית המשפט המחוזי ששפט את הרוצח, ואשר בדק את כל קשת הראיות, ובכלל זה גם בדיקות פסיכיאטריות שנערכו לו. חזקה על השופטים שעשו מלאכתם נאמנה, התרשמו מן הראיות ומהנסיבות באופן בלתי אמצעי והגיעו למסקנות לפיהם יש להרשיע את פרחאן בגין 3 מעשי רצח נפרדים, בכללם התיירת מצ'כיה שכלל לא הייתה יהודייה.

סעיפים אלו הוספו לחוק התגמולים בחוק פיצויים בשל פגיעה ממעשה אלימות הנובע מהסכסוך הישראלי-ערבי (תקוני חקיקה), התשס"ו-2006, שהיתקבל בכנסת ביום 19.7.2006 [ס"ח תשס"ו 2062] [להלן – "חוק תקוני חקיקה"].

...

סוף דבר: עם כל הצער, הכאב והאמפטיה למשפחתה של דנה בנט ז"ל, דין הערר להידחות.

ראשית – לטעמנו אין תחולה לסעיפים 1(4) ו/או 1(5) על המקרה דנן, באשר סעיפים אלו חוקקו שנים לאחר הרצח, ותחולתם אינה רטרואקטיבית.

בנסיבות, לא מצאנו לחייב בהוצאות.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא א' אליקים, השופטת ת' נאות פרי והשופטת ר' בש) השית על המשיב עונש של 25 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, אם יורשע בבצוע עבירת נשק או אלימות מסוג פשע; 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, אם יורשע בבצוע עבירת נשק או אלימות מסוג עוון; ופצוי לנפגעי העבירה בסכום כולל של 218,000 ש"ח (תפ"ח 18294-06-17 מיום 4.2.2021).

כן נקבע כי בית המשפט יתבקש על ידי הצדדים לגזור על המשיב עונש מאסר מותנה בהתאם לשיקול דעתו ולפסוק פיצויים לנפגעי העבירה.

בהכרעת הדין מיום 14.9.2020 צוין כי המשיב הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, וכי לאחר שנחשף לחומר הראיות בתיק שוכנע בית המשפט כי במועד ביצוע המעשים היו ראיות לקיום כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין בנוסחו לפני תיקון 137 לחוק.

נפסק כי "החלטת המחוקק להטיל מאסר עולם כעונש מירבי בעבירת רצח מותירה, מעצם טיבה וטבעה, שיקול דעת רחב לבית המשפט בגזירת העונש" (שם, פסקה 9); וכי "מלשונם של סעיפי תיקון 113 עולה בבירור כי הם חלים על כל עבירה שנקבע בה עונש שאינו עונש חובה, וכי בית המשפט מחויב לפעול לפי הדרך הקבועה בהם, הכוללת קביעת מיתחם עונש הולם ומיקום העונש בתוך המיתחם (או מחוץ לו, בכפוף למשל לשיקולי שקום או הגנה על שלום הציבור)" (שם, פסקה 15).

...

בהינתן נסיבותיו הקשות והקיצוניות של המקרה כמפורט לעיל; הקרבה הממשית לנסיבות המחמירות שבסעיף 301א(א), ובפרט לכך שהרצח סיכן באופן ממשי את חייהם של שלושת אחיו של המנוח כאמור בסעיף קטן (9); ובשים לב לצורך לנקוט במדיניות ענישה שיש בה משום הרתעה ממשית מפני שימוש בנשק חם ורצח במגזר הערבי – אני סבורה כי מתחם העונש ההולם בגין עבירת הרצח נע בין 26 שנות מאסר למאסר עולם.

שנית, וחשוב לא פחות, הגם שהמשיב הודה בסופו של דבר בביצוע עבירת הרצח והעבירות הנוספות במסגרת הסדר הטיעון – ספק אם היה מקום לקבוע בגזר הדין כי הוא לוקח אחריות על מעשיו.

סוף דבר אציע לחבריי כי נקבל את ערעור המדינה, באופן שחלף עונש המאסר שהושת על המשיב יהא עליו לרצות עונש מאסר עולם בגין עבירת הרצח בכוונה וכן עונש של 14 שנות מאסר בגין העבירות הנוספות (עבירות ניסיון רצח, עבירות נשק וקשירת קשר לביצוע פשע).