הוועדה קובעת, כי בתיקים רבים נשמעו גרסאות דומות ביחס לעבודות נשים בכפייה במקומות אחרים ברחבי רומניה בתקופת השואה ולפיכך מציינת הועדה, שגירסתה של המשיבה הוּכחה, ונותר להכריע במחלוקת המשפטית שאותה הגדירה הוועדה כך:
"האם המכבסה המאולתרת בבית הספר התיכון בעיר יכולה להחשב כ"מחנה מוכר" לצורך קבלת הגימלה?
האם עבודת הכפייה יכולה להיות גם "עבודת פרך" לצורך קבלת הקצבה ואם
לא – האם די בעבודות כפייה כדי להכנס לגדר הזכאות לקבלת הקצבה ובאלו תנאים?"
עוד מציינת הועדה בפסק דינה, כי ההכרה לפי החוק יכולה להיות בגין עבודת כפייה ב"מחנה מוכר", ואולם, ההכרה תנתן גם במקרה שניצול השואה, או ניצולת השואה, רק שהו במחנה כזה וזה גם הדין הנוהג (עיינו בסעיף 3(א)(1)(ב) של החוק).
"
ובתרגום לעברית (כפי שצורף על-ידי המערערת):
"באנלוגיה לתנאים הנוגעים למחנה רכוז, אשר אותם קובע חוק הפיצויים הפדרלי (BEG), אנו החלטנו, שיזכו בהכרה אותם מחנות עבודה בכפייה רומניים, אשר בהם עובדי הכפייה היהודים היו עצורים דרך קבע, והיו מנועים מלעזוב את שטח המחנה באופן עצמאי.
...
באשר לתנאי השני, לפיו תנאי הכליאה במחנה היו זהים לאלה שבמחנה ריכוז
(under conditions comparable to those in a concentration camp), סבורני, כי במקרה שבפנינו, נוכח העברת הנטל אל כתפי המערערת להוכיח, כי המחנה בו שהתה המשיבה אינו המחנה המנוי ברשימת המחנות המוכרים, הרי שהיה על המערערת להצביע על השוני בין תנאי הכליאה במחנות הריכוז לבין תנאי הכליאה בהם היתה נתונה המשיבה.
אולם בענייננו, סבורני כי אין צורך להכריע בסוגיה זו, ולהלן אסביר את הטעם לכך.
נוכח כל המפורט לעיל, דין הערעור להידחות, וכך אני מחליט.
