תכליתו של סעיף 80(א) בחוק העונשין היא לאזן בין הגנה על זכויות הנאשם, והרצון לפצותו בגין הפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מניהול הליך פלילי נגדו, אשר הסתיים בזיכויו, אל מול האנטרס הצבורי שבהעמדת עבריינים לדין.
סעיף 80(א) בחוק העונשין קובע שתי עילות לפסיקת פיצויים במשפט פלילי – העידר יסוד להאשמה, ונסיבות אחרות המצדיקות זאת:
"משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".
אין חולק כי הנאשם שבפניי זוכה בדין, ולפיכך יש לבחון האם ניכנס עניינו לגדר אחת מעילות סעיף 80.
נימוק כבד משקל זה איננו רלבאנטי כלל וכלל שעה שעסקינן בקובלנה פלילית פרטית, אשר תחומה מוגבל ומשתרע על מיתחם צר של שני גורמים פרטיים, ללא כל זיקה לאנטרס הציבורי להעמדת עבריינים לדין.
...
באותו ענין, נוכח מכלול הנסיבות ובהן מעצרו של הנאשם, מעצר בית ממושך, פרסום שמו ועוד, מצא בית המשפט העליון לפצותו, תוך הבהרה כי עסקינן בחריג לכלל.
נוכח מכלול הנסיבות, באתי לכלל מסקנה כי התנהלותם של שני הצדדים אינה חפה מקשיים, כי שני הצדדים הביאו בהתנהלותם לסיטואציה במסגרתה הוגשה הקובלנה, וכי בפני בית המשפט נחשף כאמור רק חלק מהמתרחש בין הצדדים שבפניי ועל ידי גורמים אחרים.
לפיכך, תוך שקילת שיקולים של צדק, של מדיניות משפטית, והפעלת שיקול הדעת השיפוטי, באתי לכלל מסקנה כי חרף האפשרות המשפטית להשית הוצאות על הקובל, נוכח עמידת הנאשם בתנאי הסף, אין זה המקרה בו מן הראוי לעשות כן.
אשר על כן, נדחית הבקשה.
