פיצויים למשפחת אדם שנהרג בתאונת עבודה

בהיתחשב בשיהוי בהגשת כתב האישום ובכך שהנאשם בעצמו נפגע בצורה לא קלה בתאונה בקשה המאשימה להשית על הנאשם 20 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי מרתיע, פסילת רשיון לתקופה שלא תפחת מ-10 שנים, פסילה על תנאי ופצוי משמעותי למשפחות ההרוגים והפצועים.

כדברי בית המשפט העליון ברע"פ 2996/13 נייאזוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם (מיום 13.8.14): "הם (-עונשי מאסר, ש.ז.א) משקפים את הצורך במאבק בקפוח חיי אדם בדרכים, המהווה, למרבה הצער, תופעה שכיחה במחוזותינו, ומדיניות הענישה משקפת את היחס לקדושת חיי אדם. האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמאטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי מישפחות; בראש וראשונה, וברמה עילאית, של מישפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה, ומאמינים אנו אפוא כי הנאשמים מתייסרים אף הם, בכלל וגם בפרשה שלפנינו. כפי שאמרו זאת בתי המשפט הקודמים בתיקים אלה שלפנינו, מלאכת גזירת הדין בכגון דא קשה היא מן הרגיל, וכדברי הנשיא שמגר בר"ע 530/84 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 162, 163 '...שאנו דנים בעבירה שאינה כרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות, אלא ביטויה כידוע לכולנו, באופן היתנהגותו של האדם הנוהג ברכב'. מכל מקום, בנסיבות אלה של אבדן חיים, לעובדת מותם של הקרבנות ולקדושת חייהם נודעת חשיבות רבה בענישה; עוד משכבר הימים כתב מ"מ הנשיא זילברג (ע"פ 211/66 שפירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ (3) 375, 382, (1966)) דברים אלה שלא פג טעמם: 'לי נראה כי הוראת המינימום האמורה בסעיף 64 של פקודת התעבורה (נוסח חדש) באה לטעת בלב האזרח יחס של הכרת כבוד מיוחדת בפני קדושת החיים, ולכן משהוכחה רשלנותו של הפוגע הממית שומה עלינו להטיל עליו עונש מאסר, חוץ אם אשמתו היא כקליפת השום ממש – דבר שלא ארע במקרה שלפנינו'". עיקרון הגמול בענישה הוא אחד מעקרונות היסוד בשיטת המשפט.

ב"כ הנאשם הפנה, בין היתר, לפסק דין לוין משנת 2016, בו היתחשב בית המשפט בכך שמדובר בנאשמת בעלת מעמד בתחום החינוך שעולמה חרב עליה בעקבות תאונת הדרכים, מטופלת פסיכיאטרית וסועדת את אביה הקשיש וכן לפסק דין סורפין משנת 2002(ע"פ 4732/02 סורפין נ' מדינת ישראל(לא פורסם 25.11.02) בו היתחשב בית המשפט בכך שהנאשמת אם ל-3 ילדים סבלה מדכאון והפחית עונשה למאסר בעבודות שירות ופרשת דהן בה בשל מצב נפשי קשה המליץ שירות המבחן להמנע ממאסר בפועל.

...

כל אלה, השיכחה, המחילה והיציבות החברתית, ביחד, מוליכים אל המסקנה כי טובת הציבור והפרט, כאחד, תובעת להניח לדברים, ולהסתפק בהתפתחות החיובית של הדברים, כפי שהזמן והנסיבות גרמו לה (ההדגשה אינה במקור – א.ס).

אני סבורה כי, בשיהוי בהגשת כתב האישום ובעיקר, בזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד היום, כדי להשפיע על העונש שיש להשית על הנאשם.

לפיכך, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: אני מצווה על מאסרו של הנאשם בפועל למשך 12 חודשים.

גם באשר לפסיקת פיצוי לנפגע העבירה מסר ב"כ המשיב, שלא הייתה היתנגדות לפסיקת פיצוי כאמור כשלצד זאת ציין, שהמשיב לא היה אשם בתאונה ויש לשקול האם ראוי להטיל פיצוי הואיל והמשיב עומד בפני הליכי הוצאה לפועל בסך כולל של 17,000 ₪ שנקטה בהם קרנית אשר פיצתה את נפגע העבירה.

באותו מקרה הורשע הנאשם בעבירת הפקרה לאחר תאונה שבה נהרג אדם (סעיף 64א (ג) של פקודת התעבורה), אך יצוין שהמערער (שם) לא הועמד לדין בגין רשלנות שגרמה לארוע התאונה, אלא הורשע, בנוסף לעבירה לפי סעיף 64א (ג) של פקודת התעבורה, בנהיגה ללא רישיון תקף, נהיגה ללא פוליסת ביטוח ועבירה של נסיעה בנתיב ייעודי.

יחד עם זאת, משהתרשמו הן שירות המבחן והן בית משפט קמא שהמשיב עבר ועובר הליך שקומי משמעותי במהלך התקופה שמאז החלו ההליכים המשפטיים כנגדו בשנת 2018, והפרוגנוזה השיקומית היא חיובית, ובשים לב למגבלותיו של המשיב מחמת נכותו (דרגת נכות יציבה בשיעור של 100% במסגרת נכות כללית), הקשיים שבניידותו (80% מוגבלות בניידות לצמיתות), ונסיבותיו המשפחתיות, רשאי היה בית משפט קמא להסתפק בהטלת עונש מאסר לתקופה של שמונה חודשים לריצוי בעבודות שירות, דהיינו, תקופת מאסר שהיא בחלק התחתון של מיתחם הענישה (6 חודשים עד 30 חודשים).

עצם העובדה שהמשיב, בהיותו עובד שירות שנגזרו עליו עבודות שירות לתקופה העולה על שישה חודשים, זכאי לתכנית לווי ושקום על ידי קצין מבחן, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את הצורך להטיל עליו צו מבחן לתקופה של שנה אחת, בשים לב לא רק לחומרת העבירה בה הורשע המשיב, אלא גם בשים לב לעברו הפלילי ועברו התעבורתי, (וראוי לציין שהמשיב המשיך לבצע עבירות תעבורה גם לאחר הארוע מושא הליך זה ועבירת התעבורה האחרונה בגינה הורשע בוצעה ביום 28.08.20).

...

בית משפט קמא הגיע למסקנה, שיש בנסיבות אלה להביא לחריגה מן הענישה ההולמת ולהטיל על המשיב ענישה בעבודות שירות, לצד עונשים נלווים, וכי פסילת רישיון הנהיגה תחרוג ממתחם הענישה ההולם שנקבע לרכיב זה. לנוכח האמור, הטיל בית משפט קמא על המשיב את העונשים שפירטנו בפתח דברינו.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים את ערעור המדינה ומורים כדלקמן: אנו פוסלים את המשיב מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 20 (עשרים) חודשים חלף התקופה שקבע בית-המשפט קמא בגזר-דינו.

אנו מחייבים את המשיב לפצות את נפגע העבירה בסכום של 2,500 ₪, וזאת בחמישה תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 500 ₪ כל אחד, שיבוצעו לקופת בית משפט השלום בחיפה החל מיום 20.10.21 וכך הלאה ב-20 לכל חודש עד לסילוק המלא והסופי.

בכל הנוגע לתקופת פסילת רישיון הנהיגה על-תנאי – אנו מקבלים את ערעור המדינה ופוסלים את המשיב מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 (שנים -עשר) חודשים למשך שלוש שנים מהיום, וזאת ככל שיבצע המשיב עבירה של הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א (על כל סעיפי המשנה שבה) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, ויורשע בה. כמו-כן, פוסלים אנו את המשיב מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 (שישה) חודשים למשך 3 שנים מהיום, וזאת ככל שיבצע עבירה של נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, ויורשע בה. על הסנגור, עו"ד עמיקם שוחט, להסביר למשיב את משמעות עונש פסילת רישיון הנהיגה על-תנאי, כפי שהורינו בס"ק 5 דלעיל, ואת התוצאה שתהא, למקרה של הפרת התנאים על ידי המשיב, והצורך בהפעלתם.

על מנת לכמת את הפצוי בגין הפער שגרמה התאונה – בין מה שהיה נחסך לעיזבון מהכנסות המנוח במהלך תוחלת החיים הצפויה שלו (אילמלא התאונה) לבין תוצאת גדיעת הכנסתו בגין המוות המוקדם (שניגרם בתאונה), בלית ברירה, נעשה על ידי בית המשפט שימוש ביישום העובדות הידועות לגבי חיי המנוח (לרבות - הכנסותיו עד למותו) על חזקות יצירות הפסיקה (שבבסיסן תערובת של החזקה – מה שהיה הוא שיהיה, יחד עם מה שנלמד מ"ניסיון החיים בדבר אורח החיים של המשפחה הממוצעת").

בענין אטינגר מובהר כי "שיטת הידות מיישמת הנחת עבודה – חזקה עובדתית המושתתת על ניסיון החיים בדבר אורח החיים של המשפחה הממוצעת", הכל – "באין ראיות אחרות". בכל הנוגע למתווה חישוב שומת הפצוי בגין 'השנים האבודות', היתייחס בית המשפט העליון למצבו המשפחתי של הניזוק כבסיס לחישוב הפיצויים, וציין בענין אטינגר כי מקום שלניזוק אין תלויים תיתכנה שתי דרכי חישוב, האחת לפי הערכת "מישפחה רעיונית" והשנייה לפי המצב המשפחתי כפי שהוא במועד עריכת החישוב : "כבר רמזנו לעיל כי 'שיטת הידות' מתאימה בעיקר באותם מקרים, שבהם ניתן לדעת או לשער מה היה מצבו המשפחתי של הניזוק, אילמלא התאונה, 'בשנים האבודות'. ידיעה זו, או השערה זו, מאפשרות לבצע את החישוב על-פי מספר הנפשות במשפחה. אולם, כאשר נתון זה אינו בנמצא - למשל מקום בו ברור כי לתובע לא יהיו תלויים מחמת תוחלת חיים קצרה במיוחד או חוסר-הכרה מתמיד - עלול להתעורר קושי בהפעלת דרך החישוב הזאת. או אז, ניתן לפנות למספר נתיבים: ניתן, למשל, להעריך את מצבו המשפחתי 'הרעיוני' של הניזוק, 'בשנים האבודות', על יסוד נתונים סטטיסטיים, ולבצע את החישוב על-פי 'שיטת הידות' המתוארת לעיל.... דרך אחרת היא, להניח כי מדובר בניזוק חסר-תלויים, ולנכות מן הפצוי הוצאות מוגברות. במקרה כזה, החלק שיוקדש להוצאות מחייה אישיות, ולחסכון, יגדל." בהילכת פינץ שפורסמה כשנתיים מאוחר למועד פירסומה של הילכת אטינגר, בחר בית משפט העליון מתוה ייחודי לבחינת הפסד 'השנים האבודות' במקרה של רווק צעיר נטול ילדים.

...

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעת תשלם לכל אחת משלושת התובעות פיצויים בסך של 282,970 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובעות יחדיו, החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 129,119 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובעות יחדיו, החזר הוצאות מומחה בסך של 2,106 ₪ (מיום 24.8.2021), והחזר הוצאות האגרות ששולמו מטעם התובעות בתיק זה (בסך מצטבר של 846 ₪ - ממועדים שונים).

באותו מקרה נסע עובד לצרכי עבודה עם משפחתו.

וכך נאמר באותו עניין: "3. אין חולקין שמעשהו של המערער, היה בו מידה רבה של קלות דעת, רשלנות, וייתכן אף עבירה על החוק. כלל יסודי הוא שאין באלה כדי להוציא תאונה מגדר 'תאונת עבודה', אלא אם מיתקיים בה האמור בסעיף 38 לחוק הביטוח הלאומי. מן המושכלות הראשוניים של כל חקיקה בשטח הפיצויים לנפגעי עבודה הוא, כי עובד שניפגע בעבודה, זכאותו אינה נובעת מרשלנות מעבידו, ויתר על כן, כי רשלנותו הוא אינה פוגעת בזכאותו. המחוקק המנדטורי ידע לתחום תחום בין מעשה שבשגגה או ברשלנות, לבין מעשה שיסודו בכוונה זדונית, וקבע כי לא ישולמו פיצויים 'אם הוכח, כי החבלה לעובד עשויה להיות מיוחסת להיתנהגות בלתי-הוגנת - רצינית ושבמזיד - של אותו עובד' (סעיף 6(1) סיפא לפקודת הפיצויים לעובדים, 1947), אך הוציא מתחולת האמור את המקרים בהם תוצאת החבלה היא 'מוות או פסלות (נכות) רצינית ולתמיד'. הכל כמובן בתנאי שהמדובר ב'תאונה' ולא במום שהטיל אדם בעצמו ביודעין ובכוונה - self inflicted injury. בחוק הביטוח הלאומי לא החמיר המחוקק הישראלי כפי שעשה זאת קודמו בסעיף 6 (1) סיפא הנ"ל. כל שתימצא הוא ההוראה שבסעיף 38 לחוק הביטוח הלאומי הקובע - בדומה לאמור בסעיף 6(2) לפקודה המנדטורית - כי לא תיחשב לתאונת עבודה, תאונה שקרתה עת נהג המבוטח 'ברשלנות שלא בהתאם' להוראה חוקית שביחס לעבודתו או להוראת מעבידו, אלא אם כן נפטר כתוצאה מהתאונה או היה בלתי-מסוגל לעבודה ארבעה שבועות לפחות או נהיה לנכה. ברור שסעיף 38אינו עניין לכאן". בענייננו, הנסיעה הייתה חלק מהעבודה של התובע.

...

בעניינינו, כנגד התובע הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה והורשע בסופו של דבר בעבירות שונות מפקודת ותקנות התעבורה, שאינן מוגדרות כפשע.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל ועל אף שהיה ראוי ונכון כי התובע לא ינהג במהירות מופרזת ובכך לסכן את עצמו ואת הסביבה, אין מנוס מקבלת התביעה.

על כן, התביעה מתקבלת, במובן זה שאנו קובעים כי יש להכיר בתאונה מיום 1.5.20 כתאונת עבודה.

וכך נקבע בפסק הדין עקרונית, מבלי להתייחס לגילו של נפטר [סעיף 12 בעמ' 342 בפסק הדין בענין פינץ]: "על בית המשפט לבחון את מצבו הקיים של הניזוק. אם אין לו תלויים, יש לפסוק לו פיצוי כניזוק חסר-תלויים, לאמור: על-פי שיעור גלובלי של 30%. אם יש לו תלויים, ייקבע הפצוי על-פי שיטת הידות, תוך התבססות על מצב משפחתו הידוע, ולאחר הוספת ידת חסכון אחת". אעיר כי הצדדים חלוקים בשאלה: האם מעיון בפסק הדין - מתוה פינץ מצמצם עצמו לעניינו של מי שחייו קופדו בתאונה בעודו צעיר, כשהתובעות מפנות לדוגמאות שמוצגות בסעיף 10 לפסק הדין ל'ניזוק חסר-תלויים', שמתרכזות בשני מקרים של מוות של אנשים צעירים.

עולה מהאמור כי על מנת לפשט, ולקבוע פיצוי עבור תקופת הפנסיה שלהערכתי יותיר את המתוה המוצע – ב'קו אמצעים' סביר, אני קובע כי לצד הפיצויים של מחצית ההכנסות של המנוחה מהשתכרותה הצפויה עד לתום תוחלת חיי העבודה שלה, תהיה המנוחה זכאית גם - למחצית מסך ההפרשות הפנסיוניות שהיתה אמורה לקבל לפי הדין ממועד פטירתה ועד למועד פרישתה הצפויה מעבודה (אילמלא התאונה); וכן – למחצית מסך קיצבאות הזיקנה שלה בתקופת הפנסיה, בהוון כפול נכון למועד הצפוי לפרישה לפנסיה.

...

לסיכום, בגין התביעה הנדונה הנדונה זכאי העיזבון לפיצויים בסך 600,942 ₪ [529,765 + 51,177 + 20,000].

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעות תשלמנה לכל אחת משתי התובעות, סך של 300,471 ₪.

עוד תשלמנה הנתבעות לתובעות, ביחד, החזר שכר טירחת עו"ד בסך 91,403 ₪, וגם הוצאות משפט בסך 500 ₪ נכון להיום, וכן – החזר האגרה ששילמו התובעות בנדון בסך 715 ₪ (ביום 2.12.2020), בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד תשלומה.