חוק ההטבות נועד ליתן מענה לענייניה של קבוצת ניצולי השואה ש"נפלו בין הכסאות", באשר לא היו זכאים לתגמול חודשי משום מקור אחר, מאלה שהסדירו את זכויות הניצולים, (כלומר - מוסד הפיצויים הגרמני, הקרן הסטאטוטורית הגרמנית המכונה "קרן סעיף 2" וחוק נכי רדיפות הנאצים הנ"ל), וזאת, באשר הם לא שהו במקומות שבהם נרדפו יהודים והושמו בתנאים המזכים שלפי אותם הסדרים, ובמשך הזמן המינימלי שננקב שם. חוק ההטבות הגדיל את מעגל הזכאות בכך, שהעניק הטבות לזכאים, מבלי להטיל מיגבלת זמן לגבי שהותם כאמור.
ההכרה, שאליה מפנה הסעיף, היא לפי "ההסכם עם גרמניה", שהוא, בהתאם להגדרה בסעיף 1 של החוק, ההסכם מיום 9.10.92, בין ממשלת גרמניה לבין ועידת התביעות, שנועד, כזכור, לפצות ניצולי שואה, יוצאי מחנות וגטאות, אשר לא קיבלו קצבה חודשית ממקור אחר.
כמסתבר, אין מחלוקת מהותית בין מומחי הצדדים ביחס לקיומם ולמיקומם של מחנות או אתרים שבהם שהו יהודים ברומניה בכלל, ובפיאטרה-ניאמץ בפרט, בתקופת המילחמה, ובאשר למטרת החזקתם הכפויה של שוכניהם, בין לצורך עבודה, נכון יותר - "עבדות", בשירות המשטר הפרו- נאצי וצבאו, ובין כ"בני ערובה" להתנהלות שקטה וצייתנית של כלל הקהילה.
...
די בכך, ובאמור במבוא לרשימה, אף בהעדר ראיות ישירות, להביא למסקנה, שלפיה, על דרך הכלל, יש להצביע, לגבי כל מקום הנקוב כפריט ברשימת קרן סעיף 2, על מחנה או מתקן כליאה, הקרוב להגדרה ה"קלאסית" של מחנה מאסר, ושאינו מעין "מחנה יום" שהשוהים בו, לצורך עבודות, או במסגרת אחרת, שבים לבית מגוריהם מידי ערב.
בלית מידע היסטורי ברור בנקודה זו, קשה לקבוע ממצא, אולם, סבורני, שאין לכך נפקות להכרעה.
מנימוקים אלה, ומשאלה מסקנותיי, דין הערעור היה להידחות, גם מטעם זה, אשר ההכרעה בעניינו נותרה בצריך עיון, ובגדר אמירות אגב, במסגרת פסק דיני שבהליך המקורי, כאשר טעם הפסק שם - עניינו היה בסוגיית "עבודת פרך".
באי-כוח הצדדים מתבקשים לפעול להגשת הודעה משותפת לביהמ"ש העליון הנכבד, משניתן פסק דין משלים זה, ובהתאם להוראת פסקה 8 של ההחלטה ברע"א 1849/14.
