פיצויים בגין תאונה בירידה במדרגות אוטובוס

בעת שהאוטובוס עצר ברמזור, ביקש התובע מנהג האוטובוס לרדת על מנת לשוב לתחנת האוטובוס מאחר ושכח שם דבר מה. משסרב נהג האוטובוס לאפשר לתובע לרדת, החל התובע להאבק בו ותוך כדי כך פתח את דלת האוטובוס, ירד במדריגות והחל לרוץ.

בעקבות התאונה הגישו התובע והוריו (המשיבים 2 ו-3) תביעה לפיצויים נגד המבקש 1, נהג הרכב החולף, ונגד המבקשת 2, מבטחת הרכב החולף, וכן נגד נהג האוטובוס ונגד מבטחת האוטובוס, היא המשיבה 5 (להלן: המשיבים) לנוכח המחלוקת בין הצדדים לעניין זהות הגורם האחראי לתאונה, נדונה תחילה בבית המשפט המחוזי שאלת החבות.

אומנם ירידה מן הרכב אינה מסתיימת בהכרח עם נתוק המגע הפיזי שבין היורד לבין הרכב, ועשויה היא להימשך עד אשר היורד עומד יציב מחוץ לרכב (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 180 (מהדורה רביעית, 2012)), אולם בעניינינו, משקבע בית המשפט המחוזי כי התובע סיים את הירידה מהאוטובוס, התייצב, החל לצעוד ואז, ורק אז, נפגע מהרכב החולף, מתחייבת המסקנה כי השמוש שעשה התובע באוטובוס הסתיים טרם היתרחשות התאונה.

...

הבקשה דנן המבקשים טוענים כי על יסוד העובדות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי בנוגע לאופן התרחשות התאונה, מתבקשת המסקנה כי יש לראות בתובע למעשה כמשתמש באוטובוס בעת התרחשות התאונה ולא כהולך רגל.

בענייננו, משהגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא נפגע בעת השימוש ברכב, ממילא אין מקום להידרש לשאלות האם השימוש נעשה למטרות תחבורה, והאם הנזק נגרם עקב השימוש.

לאור כל האמור, יש לראות בתובע כהולך רגל אשר נפגע בתאונה מהרכב החולף, ובהתאם לכך, המבקשים אחראים לתאונה וחבים בפיצוי התובע בגין נזקיו מהתאונה.

סוף דבר: הערעור נדחה.

השופטת יהודית שבח ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב בת"א 18962-03-13 (סגן הנשיא השופט ר. חיימוביץ) מיום 24.07.16 לפיו נדחתה תביעת הפיצויים שהגישה המערערת נגד המשיבה, בגין התאונה שארעה לה ביום 04.05.2010 משנקבע שאינה נחשבת לתאונת דרכים.

התביעה נדחתה עת נפסק: "עצם קיום השתלשלות עובדתית, לפיה ביצוע הסריקה קודם ואף סמוך לנסיעה, אינו מספיק כדי להביא לכך שפעולה זו תהווה חלק מ'הנסיעה' ממש. כמו כן, עצם קיום חובה – בדין או במערכת כללים אחרת – לבצע פעולה מסוימת עובר לנסיעה, אינה מביאה להתמזגות הפעולה עם ה'נסיעה', כמובנה בחוק הפיצויים. פעילויות רבות אשר חיוניות לבצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לבצוע נסיעה מהוה חלק אינטגראלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה כוללת של מיתחם הסיכון התעבורתי. כך, למשל, דרכו של הנהג לאוטובוס – אשר חיונית לצורך ביצוע הנסיעה – לא מהוה חלק מה'נסיעה'. כך גם פתיחתו של שער מוסך, או הרמתו של מחסום ביציאה ממנו" בית משפט קמא סבר כי הסריקה שביצעה המערערת באוטובוס שנועדה, כאמור, לוודא שלא נשכחו בו תלמידים ישנים או חפצים, כמוה כסריקה הביטחונית שביצע נהג האוטובוס במקרה ינטל, ומשזו האחרונה לא נעשתה למטרה תחבורתית, אף זו הראשונה לא. אינני סבורה כך. אמנם בשני המקרים המדובר ב"סריקה" שבוצעה באוטובוס לא תוך כדי נסיעה, אך השונה ביניהם רב על המשותף: במקרה ינטל נפגע הנהג תוך כדי ביצוע הסקירה עצמה, וכפי התנסחותו של בית המשפט שם: "כחלק מהליך הבדיקה, טיפס המשיב בתוך האוטובוס על מדרגה שעליה ממוקמים המושבים, זאת כדי להגיע למדפים העליונים באוטובוס. בעת שירד מן המדרגה נפגע בברכו מדופן אחד הכסאות". בעניינינו, התאונה כלל לא אירעה במהלך הסריקה, שהייתה אך נתון אחד מנתוני הארוע.

...

דיון והכרעה סיווג התאונה אלו מטענותיה של המערערת שתכליתן לתקוף את ממצאו העובדתי של בית משפט קמא לפיו ארעה הנפילה במהלך הירידה השנייה - דינן להידחות משהביקורת של ערכאת הערעור על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ביותר, למעט מקרים חריגים שענייננו אינו נמנה עליהם, והיא מוגבלת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית מן העדים.

  חרף קיומה של הלכה ברורה, מגיעות לשולחן הדיונים חדשות לבקרים מחלוקות המצריכות הכרעה בשאלה אם תאונה מסוימת, שארעה תוך כדי עליה/ירידה מרכב, נחשבת לתאונת דרכים אם לאו, והדבר נעוץ בקושי ליישם את ההלכה על נסיבות עובדתיות קונקרטיות המשתנות מאירוע לאירוע, וכפי שהוסבר בפסק דין פדידה לעיל: "אכן, הבחנות דקות, המעוררות קשיים ראיתיים ביישומן, אינן רצויות. הכרעה בשאלה מה היתה מטרת העלייה לרכב תהיה לעיתים לא קלה. היא תהיה כרוכה לא אחת בקשיי הוכחה ובשאלות של מהימנות". אין מנוס אפוא אלא להתמקד בנסיבות העובדתיות המאפיינות את נסיבות ירידתה של המערערת מן האוטובוס, על מנת להסיק מהן אם באות הן בשעריה של המטרה התחבורתית.

יונה אטדגי, שופט התוצאה הערעור מתקבל, ופסק דינו של בית משפט קמא מבוטל.

המשיבה תשלם למערערת פיצוי בסך 179,940 ₪, תוך ניכוי הסכומים 7,224 ₪ ו- 4,641 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד לפי חוק, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערעור בסך כולל של 20,000 ₪.

חברת ביטוח איילון הכירה בתאונה זו כתאונת דרכים ושילמה לתובע פיצוי בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו. במסמכים הרפואיים שהגיש התובע הן מרופא המשפחה והן מהרופא האורטופד לא צויינה נפילה באוטובוס כגורם לכאבים.

בתצהירו הצהיר התובע כי: "במהלך יום עבודתי ביום חמישי 14/6/18 הגעתי מירושלים סמוך לתחתנת המוצא שלי בביתר עיליתבתום הנסיעה... מאחר הוייתי צריך להטיל את מימי עצרתי ליד אתר בניה בסמוך לתחנה הראשונה... הותרתי את האוטובוס מונע והתחלתי לרדת במדריגות האוטובוס בזריזות כאשר לפתע מעדתי ונפלתי בעצמה על המדרגה הראשונה שבאוטובוס וקיבלתי מכה חזקה בגבי מהמדרגה השניה של האוטובוס... ישבתי על המדריגות דקות ארוכות מנסה להיתמודד עם הכאב. לאחר מכן קמתי לאט לאט. נגשתי להתפנות והתקשרתי ועדכנתי את הסדרן התורם על קרות התאונה ועל כך שכואב לי הגב. הודעתי לו שנפלתי ושאני סובל מכאבים אך בגלל שלא היה זמן שישלח נהג חלופי, וכיוון שכבר יצאתי לכוון ירושלים החלטתי להתאמץ לסיים את עבודתי בהתאם לסידור העבודה...

...

בתצהירו הצהיר התובע כי: "במהלך יום עבודתי ביום חמישי 14/6/18 הגעתי מירושלים סמוך לתחתנת המוצא שלי בביתר עיליתבתום הנסיעה... מאחר הוייתי צריך להטיל את מימי עצרתי ליד אתר בניה בסמוך לתחנה הראשונה... הותרתי את האוטובוס מונע והתחלתי לרדת במדרגות האוטובוס בזריזות כאשר לפתע מעדתי ונפלתי בעצמה על המדרגה הראשונה שבאוטובוס וקיבלתי מכה חזקה בגבי מהמדרגה השניה של האוטובוס... ישבתי על המדרגות דקות ארוכות מנסה להתמודד עם הכאב. לאחר מכן קמתי לאט לאט. ניגשתי להתפנות והתקשרתי ועדכנתי את הסדרן התורם על קרות התאונה ועל כך שכואב לי הגב. הודעתי לו שנפלתי ושאני סובל מכאבים אך בגלל שלא היה זמן שישלח נהג חלופי, וכיוון שכבר יצאתי לכוון ירושלים החלטתי להתאמץ לסיים את עבודתי בהתאם לסידור העבודה...

אעפ"כ, בעניין זה מקובלת עלי עדותו של התובע כי אכן לא עבד בימים אלו כיוון שסבל מכאבים (גם אם כיום לא ניתן לשחזר בוודאות האם נרשם שהוא עבד, אך בפועל שותפו לאוטובוס עבד, או שהרישום בוטל).

) כאמור, ולמרות ספיקות מסויימים – מקובלת עלי עמדת התובע כי אכן נפל ממדרגות האוטובוס וקיבל מכה חזקה בגבו.

שישית - תימוכין נוסף לגירסת התובעת באשר לנסיבות קרות התאונה ניתן למצוא גם בהודעה שמסר הנוסע נועם דוד למישטרה ביום 14.11.17, ובהודעתו זו הוא ציין כלהלן: "האוטובוס עצר ממש ונוסעת צעירה כזו שלבשה בגדים ארוכים ומטבח (כך במקור - ש.נ.) על הראש, והיית עם עוד נוסעת אחרת. היא התחילה לרדת במדריגות שנייה לפני אחרונה היא נפלה ויצאה מאוטובוס והתחילה לצרוח שדרסת אותי..." (שם, עמ' 1 ש' 23-26).

על סמך גרסת התובעת ועדי התביעה מטעמה - בעלה ובתה - בדבר העזרה שקבלה מהם לאחר התאונה ובעקבותיה, לאור הפגיעות שנגרמו לה בתאונה, האישפוז, הניתוח שעברה, תקופת ההחלמה, אשר כללה איסור דריכה על הרגל, ובהמשך דריכה חלקית וטיפולי פיזיותראפיה, הנכויות הזמניות שנקבעו לה ע"י ועדות המל"ל, הנכויות הרפואיות טיבן ומקומן, לרבות שיעור הנכות התפקודית, ראיתי להעמיד את הפצוי בגין אב נזק זה לעבר ולעתיד בגין התאונה על סכום גלובאלי בסך של 60,000 ₪.

...

בבואי ליישם את העקרונות הנ"ל על ענייננו, אני סבורה כי התובעת לא עמדה בנטל הראייתי המוטל עליה להוכחת גובה ההשתכרות הנטען.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך של 271,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצוי שלעיל בצירוף מע"מ כחוק.

עוד ישלמו הנתבעות, יחד ולחוד, לתובעת הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה עם הגשת התביעה משוערכת נכון להיום.

עניינו של פסק דין זה הנו בתביעת התובע לפצוי בגין ניזקי גוף נטענים שהוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

שאלת החבות: בעדותו בפניי תיאר התובע את נסיבות קרות פגיעתו במועד התאונה: "בשעות הבוקר, אני חשמלאי במוסך, קבלתי טלפון מהסדרן שיש אוטובוס בחניה של רומניה, הנהג לא הצליח להניע, לגשת לאוטובוס להניע אותו. נסעתי עם הבימבה, יש לנו בימבה קטנה, שנותן עזרה ראשונה לכל דבר. נסעתי לאוטובוס חניתי מקדימה, עליתי לאוטובוס לראות מה קורה. הצלחתי להניע את האוטו, כי לא ידעתי מה הסיבה שהנהג לא הצליח להניע, אולי מהלחץ. אז כשהנעתי אותו הוא הניע קצת קשה, אז אמרת אני אקח את האוטו למוסך לעשות את בדיקת המצברים נעלה כבל שהכל תקין. אז הבימבה קצת הפריעה לי בחזית, אז רציתי לרדת להזיז אותו הצידה כדי להסיע את האוטובוס, אז בזמן שבאתי לרדת, מעדתי במדריגות ונפלתי על הצלעות, לא יכולתי לזוז משם והתקשרתי למכונאי שיבוא יעזור לי. בהמשך לקחו אותי למדור רפואי בבית חולים." (ר' ע' 1 שו' 36-38; ע' 2 שו' 1-7 לתמליל ישיבת ההוכחות; ההדגשות אינן במקרו – א.ר.).

במסגרת הסעיף האמור נכללה גם הגדרת "שימוש ברכב מנועי" כדלקמן: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" הינה כי כן, חוק הפיצויים, מציג מספר חלופות להגדרת תאונת דרכים, כאשר החלופה העיקרית כאמור לעיל, מדברת על "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". המחלוקת העיקרית במקרה דנן נוגעת לשאלה אם "השמוש" באוטובוס – מסוג "ירידה ממנו", כאמור – היה "למטרות תחבורה". כפי שהטעימה הנתבעת בסיכומיה, אכן בשנים האחרונות חלו שינויים בכל הקשור למונח "שימוש ברכב מנועי" שבחוק הפיצויים, כאשר הפסיקה הבהירה שיש לצמצם את גדר המקרים המהוים "שימוש ברכב מנועי" וליתן למושג זה פרשנות שעולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם מובנו הפשוט, הטבעי והמקובל של המונח.

...

לאור כל האמור, המסקנה המתבקשת הינה שפגיעת התובע לא ארעה עקב "שימוש ברכב מנועי", כהגדרתו בחוק הפיצויים, ומשכך אינה באה בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים.

לאחר שעיינתי ובחנתי את ראיות התובע לעניין זה (כפי שנכללו בנספחי כתב התביעה ובתחשיבו עליהם הוסכם כי יהוו חלק מחומר הראיות; ר' ע' 3 שו' 21-19 לתמליל ישיבת ההוכחות), הנני מוצאת כי עלה בידי התובע להוכיח הפסדי שכר לעבר שהינו כידוע ראש נזק מיוחד המחייב את הוכחתו בראיות; כך, מהשוואה בין אישור מעסיקתו של התובע על תקופת ההיעדרות (נכלל בנספח ב' לתחשיב הנזק) לבין תלושי השכר הרלוונטיים לתקופה זו (צורפו במסגרת נספח ה' לתחשיב הנזק), עולה כי אכן נגרם לתובע הפסד שכר, כשבעניין זה הייתי מוצאת לבכר את שיעור הפיצוי, כפי שחושב בסעיף 17 לסיכומי הנתבעת – 14,120 ₪.

סוף-דבר: לאור כל האמור, דין התביעה להידחות.