]
"ברור שלא כל אמירה בעלת אופי מיני, ואף לא כל היתנהגות בעלת אופי מיני, אפילו בין אנשים שאינם מקיימים קירבה אישית, יש בה משום הטרדה מינית... יש להבדיל הבדל היטב בין אמירות והתנהגויות בעלות אופי מיני שיש בהן משום הטרדה אסורה, שרק להן נקרא הטרדה מינית, לבין אמירות והתנהגויות כאלה שאינן חורגות מהיתנהגות מקובלת וקבילה..."
בהמשך פסק הדין בעיניין בן אשר, לפני שכב' השופט זמיר פנה לפרט מהם המבחנים ואמות המידה למיקום ואיבחון עבירת ההטרדה המינית, הוא הוסיף את הדברים הבאים (יש לציין כי כאמור פסק הדין עסק אף בפריזמה של איסור הטרדה מינית כעבירת משמעת במסגרת התקשי"ר, ומכאן הקשר הדברים):
"... גם אם בציבור מסוים או במקום מסוים, יהיה זה מקום עבודה או מוסד לימודים, מקובלת היתנהגות חופשית בתחום המין, בדיבור או במעשה, אין בכך כדי לתת הכשר להטרדה מינית. הטרדה מינית עוברת את גבול ההיתנהגות החופשית, שכן היתנהגות חופשית צריכה את הרצון החופשי של שני הצדדים. לפיכך הטרדה מינית היא תמיד, בכל ציבור ובכל מקום, פסולה. היא פסולה משום שהיא נכפית על-ידי אדם אחד בנגוד לרצונו של אדם אחר, בתחום המין, שהוא לפי מהותו תחום שמור, יותר מכל תחום אחר, לרצון הדדי. היא פסולה גם משום שהיא מערבת מין שאינו מינו: היא מתייחסת לאדם על-פי מינו, באופן פוגע, מקום שצריך להתייחס אליו על-פי מילוי תפקידו או על-פי רמת הישגיו במקום העבודה או במוסד הלימודים. משום כך יש בה, לא רק פגיעה בעקרון של שויון המינים, אלא גם פגיעה בכבוד האדם. כל אלה מחייבים להעניק הגנה מפני הטרדה מינית. אך יש גם צד שני למטבע. צריך להישמר היטב, שמא הרצון להעניק הגנה מרבית מפני הטרדה מינית יוביל למבחן מחמיר יתר על המידה, ששכרו יצא בהפסדו. מבחן מחמיר עלול להטיל מורא גם על אנשים הגונים, שאין להם שום כוונה של הטרדה מינית, עד שהם ינהגו זה בזה באופן יבש ומנוכר, כשהם נזהרים מכל ביטוי של קירבה או חיבה, מתוך חשש שביטוי כזה, ולו רק מילולי, עלול להתפרש כהטרדה מינית. אכן, יודעי דבר אומרים שחשש כזה כבר גרם בארצות-הברית לשיבוש ביחסים בין-אישיים, אולי אפשר לומר יחסים אנושיים, בעיקר במקומות עבודה. תוצאה כזאת עלולה לפגוע, לא רק בחברה באופן כללי, אלא גם באנשים שעליהם רוצים להגן מפני הטרדה מינית. בית-המשפט צריך להביא בחשבון את האפשרות של התפתחות כזאת כאשר הוא קובע מבחנים או סימנים להטרדה מינית, ובמיוחד הוא צריך לראות את שני הצדדים של המטבע כאשר הוא מיישם מבחנים או סימנים אלה במקרה מסוים."
בהמשך פסק הדין, כב' השופט זמיר אף מנה "סימני היכר" לעוולת ההטרדה המינית, אותם נביא להלן, ובהקשר לענייננו:
"(א) הטרדה על יסוד מין
יש אף להדגיש, כי מכתב הדרישה אינו כולל דרישה לפצוי בגין ההטרדה המינית.
...
כמו כן, התובע טוען כי הנתבעת עוולה כלפיו בשתי דרכים נוספות – ראשית, כאשר הגישה תלונה בעניין זה למשטרת ישראל (אשר נסגרה בסופו של דבר, וכפי שנתאר בהמשך הדברים); ושנית, כאשר סיפרה על ההטרדה המינית, המוכחשת לטעמו, לעובד של החברה.
]
על כן, אנו קובעים כי הנזק הלא הממוני הניכר, שנטען בהרחבה על ידי התובע, לא נסתר כלל על ידי הנתבעת.
לאחר בחינת מכלול השיקולים, הנסיבות הרלוונטיות וטענות הצדדים ובראי אמות המידה הנוהגות בפסיקה, מצאנו להעמיד את גובה הפיצוי שייפסק לתובע על סך כולל של 35,000 ₪.
סוף דבר
לסיכום – לאור כל האמור והמפורט במהלך פסק הדין, נקבע בזאת כי הנתבעת תפצה את התובע בגין הוצאת לשון הרע בסך 35,000 ₪.
