פיצויים בגין איחור הגעת מזוודה בירח דבש

בפניי תביעה להשבת הוצאות דמי טיסה בגין עיכוב בטיסות, הוצאות לרכישת מזון וציוד אישי בעקבות איחור בהגעת כבודה והוצאות נסיעות לצרכי איסוף כבודה וכן לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש, סבל ואובדן הנאה בעטיה של הנתבעת, במהלך חופשת ירח דבש של התובעים בחו"ל. טענות הצדדים התובעים רכשו כרטיסי טיסה מישראל לברזיל וחזרה, עם חניית ביניים בת שעתיים בפריז (נמל שארל דה גול).

...

על יסוד כל אלה, ובהתחשב בכך שהציוד שנרכש נותר בחזקת התובעים ובשימושם, גם לאחר הגעת הכבודה, אני קובעת כי התובעים יחד זכאים להחזר סך של 1,500 ₪ בגין הוצאותיהם.

בהקשר זה אני מקבלת את טענת התובעים, כפי שגם עולה מהתכתובת שצורפה לכתב התביעה, כי לא היה באפשרות הנתבעת להביא לידיהם את הכבודה במקום בו שהו וכי הם נאלצו לנסוע 6 שעות, ולשאת בעלויות נסיעה לצורך לקיחת המזוודות מנמל התעופה הקרוב למקום בו שהו.

סוף דבר אשר על כן ולאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעים סך של 4,086 ₪, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

בנוסף, טוענים התובעים כי זכאים הם לפצוי בגין נזקים ישירים שנגרמו להם, בסך של 2,398 ₪ עבור כל אחד מהם, על פי המפורט להלן: החזר בגין לילה ראשון במלון בקאבו שלא יכולים היו לנצל בשל הגעתם המאוחרת לקאבו בסך של 1,043 ₪ (עלות לילה במלון לזוג היא 2,086 ₪); החזר בגין תשלום על כבודה ששלמו לחברת התעופה אלסקה איירליינס בטיסת ההמשך החלופית – 105 ₪; שכ"ט עו"ד בסך של 1,250 ₪.

כמו כן, הנתבעת לא הוכיחה כי הודיעה לתובעים על האיחור בהמראת הטיסה במקטע הראשון זמן סביר לפני הגעתם לשדה בנתב"ג. הנתבעת לא צרפה כל אסמכתא המעידה על משלוח הודעה באמצעות אמצעים טכנולוגיים הנגישים לה. על פי טענות הצדדים עולה כי הנתבעת ידעה או שלכל הפחות היה עליה לדעת כי האיחור בהמראת הטיסה מתל אביב לסן פרנסיסקו, בהכרח יביא את התובעים לכדי החמצת טיסת ההמשך שלהם במקטע סן פרנסיסקו – קאבו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ויוטעם כי הנתבעת לא היתייחס לגופו של עניין ואף נציג הנתבעת לא היתייחס לראש נזק זה במעמד הדיון, אני סבור כי על הנתבעת לפצות את התובעים בגין ראש זה. לצורך קביעת עצם זכאותם של התובעים לפצוי ולצורך קביעת גובה הפצוי, הבאתי בכלל חשבון כי דובר על תחילתה של חופשת "ירח דבש", ואני מניח כי בשל כך רכשו התובעים כרטיסי טיסה במחלקת עסקים שרמת השרות, הנוחות והמזון הם טובים ומגוונים יותר מאשר במחלקת תיירים, ובהתאם שילמו התובעים עלות גבוהה יותר בהשוואה לעלות כרטיס באותה טיסה במחלקת תיירים.

...

יתירה מזאת, אני מקבל את טענתו של התובע כי אף לאחר שהגיעו באיחור לסן פרנסיסקו ולאחר שכבר הבינו כי החמיצו את טיסת ההמשך המקורית וכי טיסת ההמשך החלופית היא רק ביום למחרת, הרי שגם שם לא חיכה להם אף נציג של הנתבעת שימסור להם את שוברי המלון, ונדרשו להם עוד 5 שעות של התרוצצויות כדי סוף סוף לקבל את שובר המלון הדרכים "המיוחל". דבר שהעמיק עוד יותר את עגמת הנפש שממילא חוו השניים.

לכן, בהתחשב בכל הנקודות האלה שאני סבור כי אכן יצרו והעמיקו את עגמת הנפש בקרב התובעים, אני מחייב את הנתבעת לפצות את כל אחד מהתובעים בסך של 5,000 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לכל אחד מתובעים סך של 19,622 ₪, תוך 30 יום מהיום כאשר סכום זה יישא בהפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התובעים, בני זוג שנישאו בתאריך 24/07/2010, ורכשו מאת הנתבעת 1 שני כרטיסי טיסה לאיביזה שבספרד לרגל ירח דבש של 14 ימים.

השאלות העומדות לפתחי בתיק זה הן כדלקמן: האם מנועים התובעים מלתבוע את נזקיהם נוכח הוראת סע' 26(2) לאמנה (בעיניין מתן הודעה למוביל); האם חל סעיף 25 לאמנה, היינו האם נהגה הנתבעת במקרה הנידון בחוסר אכפתיות ועל כן מתאפשרת תביעה של התובעים שאינה מוגבלת בפצוי שקבוע באמנה; ולבסוף, מהו שיעור הפצוי שיש לפסוק לתובעים בגין האיחור בהגעת כבודתם, אם בכלל.

...

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה מאחר והתובעים לא פנו אליה בגין הנזקים הנטענים תוך 7 ימים מהמועד בו נמסרה להם כבודתם (ביום 30.7.10), כפי הקובע סעיף 26(2) לאמנת ורשה, אלא לאחר 48 ימים ממועד זה. לכן, ובהתאם להוראות סעיף 26(4) לא עומדת לתובעים כל עילת תביעה כנגד הנתבעת.

בעניין מידת ההוכחה הדרושה להוכחת תנאי סעיף 25 לאמנה נקבע בע"א 74/81 אולימפיק אירוויס ס.א. נ' קלימי, פד"י לז(1), עמ' 12, מפי כבוד השופטת נתניהו: "...כדי לענות על קנה המידה של אי אכפתיות כנ"ל דרושה רשלנות, שמידתה וטיבה מיוחדים. במידתה חייבת זו להיות רשלנות רבתי, ובטיבה חייבת היא להגיע כדי פזיזות, שקנה המידה לקביעתה הוא סובייקטיבי ומתבטא ביחס של התנכרות לאפשרות הקרובה של סכנה, הצפויה מההתנהגות, או עצימת עיניים והתעלמות ממנה. ודי במסקנה, שניתן להסיקה על פי ניסיון החיים מתוך מכלול הנסיבות, כי המתרשל אכן היה ער לסכנה, וידע כי התוצאה האסורה הינה קרובה לוודאי".ב לשון הסעיף והפסיקה הנוגעת לו מובילני למסקנה כי אין בטענה זו של התובעים שנטענה בעלמא והינה נעדרת כל פירוט ובסיס, כדי להוכיח שהנזקים שנגרמו לתובעים נובעים ממחדל מכוון של הנתבעת או מתוך ידיעה של הנתבעת כי קרוב לוודאי שיגרם נזק מסוג זה. משום כך, הנני קובע, אפוא, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את תחולתו של סעיף 25 לאמנה.

סבורני כי נוכח התוצאה אליה הגעתי, התובעים זכאים גם להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. התביעה אמנם התקבלה בחלקה, אך יש גם לתת את הדעת לעובדה כי מדובר בתביעה מאוזנת ושקולה, שלא נופחה ולו במעט מעבר לסביר.

בהתחשב באמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 1,000 ₪, ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ₪ (כולל מע"מ).

זוהי תביעה לפצוי בשל נזק שניגרם לתובעים עקב עיכוב הגעת מזודה במשך יומיים במסגרת טיסת הנתבעת מתל-אביב לברצלונה ביום 6/11/11 ואשר נחתה ביום 7/11/11 בשעה 01:00.

טענות התובעים התובעים טסו לירח דבש בברצלונה למשך שבוע.

עקב האיחור בהגעת הכבודה נאלצו התובעים להיסתדר כימעט ללא אוכל והתובעת 2 אף סבלה מכאבי ראש וסחרחורות.

...

לאור האמור לעיל ולאור האסמכתאות שהוצגו בדיון שוכנעתי כי הנתבעת פעלה ועשתה ככל שביכולתה על מנת לשלוח את התיק במהירות האפשרית ולהקטין את נזקם של התובעים וכי העיכוב נבע אכן משיקולי ביטחון שאינם בשליטתה.

לאור העובדה כי בתום הבדיקות הביטחוניות פעלה הנתבעת להטסת הכבודה ללא עיכובים אין מנוס , אלא לדחות התביעה.

לטענת התובעים, הם רכשו כרטיסי טיסה מהנתבעת באמצעות חברת "נזרין טורס", העוסקת במתן שירותי תיירות ונופש, לרגל חופשת ירח דבש בת 16 ימים בתאילנד.

בסיפא של סעיף 22 (2) לאמנת ורשה נקבע כדלקמן: " ... זולת אם הצהיר השוגר בעת העברת הצרור לידי המוביל הצהרת ערך מיוחדת על ענינו במסירה ושילם תשלום נוסף אם היה צורך בכך. במקרה זה יהיה המוביל אחראי עד כדי הסכום המוצהר, זולת אם הוכח שאותו סכום עולה על ענינו הממשי של השוגר במסירה. " לאור הקבוע, מקום בו מוסר בעל מטען "הצהרת ערך מיוחדת" במסירת כבודתו ומשלם בעדה, יהיה בידו להתגבר על מיגבלת סכום הפצוי הקבוע בסעיף זה. במקרה כזה צפוי, כי המוביל ינקוט אמצעים מיוחדים על מנת להבטיח, כי המשלוח אמנם יגיע בבטחון ליעדו (ראה פרשת נעמת).

בבר"ע (מחוזי ת"א) 2630/04, איבריה נתיבי אוויר ספרדיים נ' איריס בן עזר (פורסם בנבו), אשר דן בסוגיה דומה לענייננו, קבע בית המשפט, כי הגם שאין ספק, כי לתובעים נגרמה עוגמת נפש בגין האיחור שבקבלת מזוודותיהם, אין בכך כדי לסטות מהקבוע בחוק, וכך נקבע שם, בין היתר, וכדלקמן: " ... מנגד, אין כל ספק, שנגרמו למשיבים עוגמת נפש כמו גם טירדה מרובה, משהמזוודות אחרו להגיע והתקבלו רק לאחר מועד החתונה.

...

לאחר שבחנתי "ברחל בתך הקנה" את טענותיהם של התובעים, כפי שאלה הובאו במסגרת כתב התביעה וטיעוניהם מצאתי, כי התובעים לא הצביעו על כל מעשה או מחדל שהם, אשר יהא בהם כדי להעיד על כך שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או מחדל של הנתבעת, שנעשו בכוונה לגרום נזק או אי אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי ייגרם נזק בעטיים.

לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי אחריותה של הנתבעת במקרה דנן מוגבלת לתקרת הנזק הקבועה באמנת ורשה ובחוק התובלה האווירית.

כן הנני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות לתובעים, ביחד ולחוד, בסך 750 ₪.