פיצויי פרישה מוגדלים במקום חתימה על פרישה מוקדמת

בהסכם הקבוצי נקבעו שלושה מסלולי פרישה של עובדים על בסיס ותק וגיל: (1) מסלול 20/50 - מסלול פרישה לעובדים קבועים בגילאי 50 ומעלה בעלי ותק של 20 שנה ומעלה; (2) מסלול 15/45 - מסלול פרישה לעובדים קבועים בני 45 ומעלה בעלי ותק של 15 - 20 שנים; (3) מסלול פיצויים מוגדלים - מסלול פרישה לעובדים אשר אינם נכנסים בגדר שני מסלולי הפרישה הנזכרים לעיל.

במסגרת זו הודיע: "מוכן לחתום על פרישה מוקדמת בתנאים הבאים:

בנוסף, מאחר שהזכויות שהוקנו לתובע עולות על הקבועות בחוק ומשהתובע קיבל "חבילת פרישה" מוגדלת וחתם על כתב ויתור, יש לדחות תביעתו בעיניין תשלום הפרישי פדיון חופשה.

מה עוד שבעניין זה הגענו למסקנה, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, כי לאור נסיבות פרישתו של התובע, אין מקום לפצל את "חבילת הפרישה" שקבל ולקבוע כי נפלה טעות בחישוב אחד הרכיבים.

...

כפי שנפרט להלן, מצאנו לדחות את תביעת התובע בנושא.

בנסיבות אלה, אנו קובעים יש ליתן תוקף לתניית הויתור עליה חתם התובע, שעניינה זכויות הנובעות מהסכם הפרישה ואין לפסוק לזכותו הפרשים בגין רכיב החופשה.

סוף דבר – התביעה נדחית.

לאחר משא ומתן התגבשה מסגרת הסכמית לקביעת "תוכנית היערכות, על פרישת עובדים ועל תנאי פרישה מיוחדים". מכיוון שתקופת "רשת הביטחון" ההסכמית הסתיימה ביום 14.6.2006 נחתם ביום 3.8.2006 הסכם קבוצי[footnoteRef:20] בו נקבע כי 42 עובדים ששמותיהם כלולים ברשימה שמית המצורפת להסכם, יסיימו עבודתם במסלול פצויי פיטורים מיוחד.

תנאים אלה נקבעו בהסכם קבוצי מיוחד מיום 26.3.2003 לפיטורי צימצום של עד 40 עובדים, במסגרתו נקבע, כי "העובדים שלא פרשו במסגרת הסכם זה, זכאים לפרוש מהחברה בחודש מאי 2006 בתנאים ועל פי הקריטריונים שנקבעו על פי הסכם העבודה הקבוצי ... (מספר רישום 480/2000 מתאריך 4.6.2000) ... הן במסלול פנסיה מוקדמת והן במסלול פיצויים מוגדלים"[footnoteRef:21].

] "בדרך כלל, אופן ביצוע פיטורי הצמצום נקבע על ידי הצדדים להסכם הקבוצי באופן סביר ואין מקום שבית הדין יחליף את ההליך המוסכם בין הצדדים בהליך הנראה לו עדיף. לאמור, במקרים בהם הוסדרה סוגיית פיטורי הצמצום במסגרת ארגונית, יש ליתן תוקף לאומד דעת הצדדים, כפי שבא לידי ביטוי בהסכם, למעט אם יש בהסכם משום הפרה ברורה של זכויות העובד הבודד". סיכומם של דברים בפרק זה לא הוכח ייצוג בלתי הוגן בפעולותיה של נציגות העובדים בכל הנוגע לכינון הסכם 2002 ותנאיו ובחתימה עליו, לרבות הסכמת נציגות העובדים לחתום על פיטורי צימצום בתנאי פרישה פחותים מתנאי "רשת הביטחון", והותרת תחולתם של תנאים אלה על העובדים שהמשיכו לעבוד בחברה.

...

למרות זהות המסכת העובדתית בתובענה זו ובתביעת בונדקר, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי לא נפל כל פגם בהסכם 2002, ודחה טענותיהם של התובעים כי פיטוריהם נעשו משיקולים פסולים ופוליטיים, תוך ייצוג בלתי הוגן והפלייתם על ידי נציגיהם בהסתדרות ובוועדי העובדים.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב, מתקבלים הערעורים שהגישו ההסתדרות והוועדים על פסק הדין בעניין בונדקר.

נדחים הערעורים שהגישו בונדקר, צוקר וחסון, על דחיית תביעותיהם הכספיות בפסקי הדין שבערעור.

משנדחה ערעור בונדקר ומשהגענו למסקנה כי לא הוכחו ייצוג לא הוגן, קנוניה או הפליה על ידי ההסתדרות ומטעמה, מתקבל ערעורה של ההסתדרות על החיוב "העונשי" שהושת עליה, ובטל חיובה בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לתובעים בונדקר ואח' בסך 100,000 ש"ח. נדחה ערעורם של ההסתדרות, ועד העובדים החודשיים טלרד, ועד פועלי טלרד וטלרד על אי חיובם של המשיבים צוקר וחסון בהוצאות משפט, בהעדר טעם המצדיק התערבותנו בפסיקת הוצאות של הערכאה הדיונית.

בכתב התשובה לכתב התביעה שכנגד, שבה התובעת על הטענה כי אולצה לפרוש ולכן נפל פגם ברצונה החופשי עת חתמה על הסכם הפרישה, שדינו בטלות מוחלטת ולתמיכה בטענתה, הביאה שלל דוגמאות מהפסיקה ומדברי מלומדים.

כשנשאלה האם זה נכון שבזמנים הרלוואנטיים להצעת הפרישה המוקדמת הנתבעת הייתה שרויה בהליך של צמצומים ופיטורים כחלק מהליך התייעלות השיבה שאינה יודעת (עמ' 11 לפרוטוקול מול שורה 10), אלא שבהמשך עדותה, השיבה: "בגילי כשהיו חילופי הנהלה, זה היה אחרי שפירסמו את הפרישה מרצון ואנשים הלכו מרצונם, הייתה אווירה כזאת, מאוד פחדתי על המקום שלי. לשאלת ביה"ד שידעתי שמשהו קורה בחברה וזה חלק מהעניין שהסכמתי לחתום. ניסו ליצור אווירה קשה שזה הגל הראשון ואח"כ יהיה עוד גל. מנהל מערכות מידע אמר לי איכפת לי ממך קחי את הכסף ותלכי. אם הייתי יודעת היום הייתי באה עם הקלטה." (עמ' 11 מול שורה 28 ואילך.

סיכומו של דבר משהגעתי למסקנה כי בנסיבות שנוצרו בנתבעת, התובעת בחרה במודע ומבלי שהופעל עליה בלתי הוגן שלא לקחת סיכון וחתמה על הסכם הפרישה המוקדמת, אין היא זכאית לפצוי בגין פיטורים שלא כדין וממילא לא לפיצויים לא ממוניים.

...

לסיכום, טענה התובעת כי התנהלות הנתבעת, אשר אילצה אותה לפרוש, היא התנהלות שלא כדין, חסרת תום לב ומקוממת לאור היותה עובדת מסורה, חרוצה ומוערכת.

לאור כל האמור לעיל ובשים לב להטבות הכספיות שקיבלה, לא ניתן להצביע על נזק בר פיצוי שנגרם לה. לאור כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את התביעה על כל חלקיה.

התביעה שכנגד לאור התוצאה אליה הגעתי, אני דוחה את התביעה שכנגד להשבת כספי ההטבה ששולמו לתובעת במסגרת הסכם הפרישה המטיב.

אחרית דבר לאור דחיית התביעה, מן הראוי להשית על התובעת את הוצאות הנתבעת בגין הליך זה, אלא שמתוך התחשבות בעובדה שהתובעת גמלאית, החלטתי לפסוק הוצאות ברף הנמוך ולחייב אותה בהוצאות הנתבעת בסך של 3,500 ₪ בלבד.

מקום בו יוכיח העובד שהחתימה נכפתה עליו או שהוטעה בעת החתימה על כתב הויתור ייתכן שיבוטל כתב הויתור והתביעה תתברר.

מעסיק ועובדו רשאים לחתום על הסכמים הקשורים בסיום עבודת העובד ובתנאי שזכויותיו של העובד לא קופחו (דבע (ארצי) נד/3-101 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ ואח' , 30.03.95) התובעת כאן לא הכחישה שבמסגרת פרישתה זכתה להטבות מפליגות בדמות פצויי פיטורין בשווי כ- 300%.

לסיכום הדברים עד כה, המשיבה חתמה על הסכם פרישה מוקדמת בתנאים מועדפים לאחר שניהלה משא ומתן עם המבקש.

...

בנסיבות אלה, התביעה נדחית.

מאליו נדחית גם בקשת התובעת (שהוגשה יחד עם כתב התביעה) לקבל לידיה טפסי 101 שמילאה משנת 1981 ועד פרישתה בשנת 2012 (סע' 11 לתביעה).

לאור תוצאת פסק הדין מצאנו לפסוק כי התובעת – המשיבה תישא בהוצאות המבקש – הנתבע בסך 2,000 ₪.

בסיכום פגישה מאותו יום (פגישה בה הישתתפו המערערת ואחיה וכן מזכיר המועצה ומנהל מחלקת החינוך בה), נכתב כי "עקרונית נג'אח הביעה רצון להמשיך לעבוד", אך "מוכנה לצאת לגימלאות בתנאי שתקבל את מלוא הזכויות שמגיעות לה... ויותר מאוחר הדגישה כי יש להעלות את דרישתה כי שכרה נטו לא יפחת, עקב הפרישה, מהסכום שהיא מקבלת היום". כן נרשמה בקשת המערערת ל"מרכיבים משמעותיים המעודדים פרישה כגון הוספת דרגה, מענק פרישה נוסף, פיצויים מוגדלים, חודשי היסתגלות נוספים.

לאחר דין ודברים ממושך הוצג למערערת בחודש פברואר 2013 מיסמך מטעם מזכיר המועצה שנחתם גם על ידי יו"ר המועצה הממונה, ומפרט את תנאי הפרישה שכביכול מגיעים לה. תנאים אלה כללו בין היתר מענק פרישה (עם הסתייגות מרומזת); מענק שנים עודפות (שמשמעו פצויי פיטורים על חמש שנות העבודה שהן מעבר ל-35 השנים המזכות אותה בפנסיה מירבית של 70%); דרגת פרישה 9+; ושישה חודשי היסתגלות (הכוללים חודשיים הודעה מוקדמת).

כך, במקום לפרט בפני המערערת את התשובה המדויקת שהתקבלה מגב' אבו-מוראד, ולבטל או לפחות לעכב את פרישתה המוקדמת עד בירור תנאי הפרישה המלאים והמאושרים, מהרה המועצה לשלוח למערערת ביום 5.3.13 מכתב הוצאה לפרישה "כמוסכם", ולחתום מולה על הסכם הפשרה בהליך המשפטי הקודם שהוביל לפרישתה של המערערת ולסיום עבודתה במועצה בגיל 58, לאחר למעלה מ-40 שנות עבודה.

לא בכדי קבע בית הדין האיזורי, כקביעה עובדתית המבוססת על כלל התשתית הראייתית שהובאה בפניו והתרשמותו הבלתי-אמצעית מהעדויות, כי המועצה הוליכה שולל את המערערת; הסתירה ממנה את התשובות שקבלה מהן עלה שהמערערת לא תקבל את הזכויות שהובטחו לה, ביודעה שהמערערת נתנה הסכמתה לפרישה מוקדמת בהסתמך עליהן; וכי היתנהלותה של המועצה כלפי המערערת לקתה בכשלים רבים והייתה "לא תקינה, מוטעית ומטעה (בלשון המעטה)". עוד קבע כי המערערת פרשה על יסוד המצגים שהוצגו לה במסמך פברואר 2013; נתנה הסכמה לפרישה מוקדמת בהתאם לתנאים שפורטו במסמך זה; וכי הוא "מגלה הבנה" לטענתה לפיה לא הייתה פורשת לו ידעה שהזכויות אינן מאושרות.

...

שוכנענו אם כך כי בהעדר דרישה לסעד של פיצוי כספי בכתבי הטענות ולאורך ההתדיינות בבית הדין האזורי - אין באפשרותנו להוסיף על הפיצוי שנפסק על ידי בית הדין האזורי (מבלי שהוגש על כך ערעור כאמור).

משמעות הדברים היא כי אין מנוס מדחיית הערעור, וזאת בכפוף לתשלום הוצאות לטובת המערערת כפי שיפורט להלן.

סוף דבר - הערעור נדחה.