פיצויי נזיקין בגין פגיעה בתאונת עבודה

באשר לבקשה לתיקון התביעה: בית-משפט קמא נימק את דחיית הבקשה לתיקון התביעה על-ידי הוספת ניזקי המבנה לתובענה (שעסקה רק בנזקי התכולה) כך: "במהותה, בקשת התובעים מלמדת על כך שנזקיהם של התובעים טרם התגבשו במלואם. עוד עולה מהבקשה, כי גובה הנזק תלוי על בלימה - החלטת וועדת הערר אשר תיקבע האם על התובעים להשיב כספים שקבלו, שאז מבקשים התובעים לתבוע סכום ההחזר מהנתבעת, אם לאו, שאז אין התובעים מבקשים לקבלו מהנתבעת. תיקון כתב התביעה אין לאפשר לעת הזו, הואיל וכאמור - לא ברור כלל שהדבר יידרש, וההחלטה בידי וועדת הערר כעת..." אינני סבור שיש בנימוק זה, לכשעצמו, כדי להצדיק את דחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה, שהרי קיימים מקרים נוספים בהם גובה הנזק "תלוי על בלימה". טול מקרה בו מוגשת תביעת נזיקין לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לנפגע בתאונת עבודה, שעה שהנפגע טרם מיצה את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי, דהיינו: עצם שאלת ההכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי טרם התבררה, או שהשאלה האם יהא הנפגע זכאי לגימלאות בגין נכותו מן המוסד לביטוח לאומי, טרם הוכרעה.

...

בית-משפט קמא, בהחלטתו מיום 15.1.2020, לא דן בשתי הטענות הנ"ל שהעלתה המשיבה, ולכן, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדון בבקשת רשות ערעור זו כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור לפי הרשות שניתנה.

נוכח האמור לעיל, סבורני, שאין מנוס מלקבל את הערעור ולהורות על החזרת התיק לבית-משפט קמא, על-מנת שבית-משפט קמא ידון ויכריע בשתי הטענות הנ"ל שהעלתה המשיבה, (כמפורט בפִסקה כ' דלעיל), וכך אני מחליט.

בהתאם לתוצאה אליה יגיע, יחליט בית-משפט קמא, האם יש מקום להיעתר לבקשתם של המבקשים להתיר להם לפצל את סעדיהם, או שמא דין בקשתם - להידחות.

נפרוש לנגד עינינו את נוסח השאלות הנוגעות לענייננו בטפסי המל"ל: בטופס ההודעה על הפגיעה כך נישאל/ת הנפגע/ת: "האם הגשת או אתה מתכוון להגיש תביעת נזיקין או פיצויים מצד ג' בקשר לתאונה? [] לא [] כן, פרט: נגד____________________ שם עורך הדין המטפל _____________________ כתובתו _____________________ מס' טלפון ___________________, מס' פקס ______________". בטופס התביעה לנכות מעבודה כך נישאל/ת הנפגע/ת: "האם הגשת או שאתה מתכוון להגיש תביעה לפצויי נזיקין בגין המקרה?

חזרה לענייננו, אם נבחן את המידע שנימסר על ידי התובעת דנן, הרי בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה (להלן: הטופס), התובעת השיבה בחיוב לשאלה האם הגישה או בכוונתה להגיש תביעת נזיקין או פיצויים מצד ג' בקשר לתאונה.

...

הנתבעים טענו, כי היה וייקבע כי נזקי התובעת נבלעים בתגמולי המוסד לביטוח לאומי או שההפרש בין השניים נמוך מ- 25% מסך הנזקים, אז יש לדחות את תביעתה ולא לפסוק לה את ה- 25% מסך נזקיה, וזאת משלא מסרה למוסד לביטוח לאומי הודעה בדואר רשום על הגשת תביעתה דנן.

טענת הנתבעת כי אין לייחס לתאונה את מלוא הפסדי העבר בשנים 2017 עד אפריל 2019, וכי התובעת הפחיתה ממשרתה או נעדרה מעבודתה לצורכי לימודיה לתואר שני במכללת "אל קאסמי", ולא עקב מגבלותיה מהתאונה, אינה מקובלת עלי.

בהינתן גובה שכרה ערב התאונה, התוספות והתנאים שמשרד החינוך מעניק לעובדיו, סבורני כי אלמלא התאונה התובעת אכן הייתה מגדילה את שכרה עם השנים ומגיעה לכל הפחות לסך של 13,000 ₪ לחודש.

לאור כל האמור, אני מעריכה את הפיצוי לו זכאית התובעת בגין הפסדי שכרה העתידיים בסך של 806,975 ₪, וזאת לפי החישוב הבא: 13,000 ₪ x 32.5% x 191 (מקדם היוון עד גיל 67).

לסיכום אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצויים בסך של 456,057 ₪ בצירוף 15.21% בגין שכר טרחת עו"ד ובצירוף סך של בגין אגרת פתיחה.

בגוף כתב התביעה נטען כי המערער נפגע בתאונת עבודה בשנת 1982, ונקבעו לו 30% נכות, בגינם קיבל במשך שנים קצבת נפגע עבודה.

הוסיף המערער וטען כי שגה בית משפט קמא עת ראה חזות הכול בקביעת המחלוקות בהתאם לסעד שהתבקש, וכי במקרים דומים הוכרה זכאותו של בעל דין לקבל פיצוי נזיקי מכוחה של עוולה, עקב אי קיום חובה הנקובה בהוראות הדין, יהיו נסיבות החוק אשר יהיו.

ככל שהמערער אינו מבקש להשיג על החלטתו הסופית של המשיב על פיה המערער אינו זכאי לקיצבת נכות כללית שעה שזו לא שולמה לידיו קודם למועד פרישתו, אלא מבקש לטעון לקיומו של נזק אשר מקורו במידע או אי מתן מידע על ידי המשיב המתייחס למשמעות הבחירה בקיצבת הנכות מעבודה קודם למועד הפרישה, כמו גם המידע שניתן לו באשר למועד הוון הזכויות, שאז יש להוסיף ולבחון האם יש לראות גם טענות אלו, כטענות החוסות תחת הוראות סעיף 391 לחוק המוסד לביטוח לאומי, או שמא דינן להבחן על בסיס דיני הנזיקין.

...

בחינה זו, באותו הליך, הביאה את בית המשפט למסקנה על פיה אכן מדובר בהשגה על אופן הפעלת שיקול הדעת של המוסד לביטוח לאומי לרבות תקיפת החלטותיו בבקשות המערער, ומשכך כי הסמכות העניינית, הבלעדית, נתונה לבית הדין האזורי לעבודה.

בכל הנוגע לכך, ועד כמה שלכך מתייחסת תביעתו של המערער, דין הערעור להידחות.

יתר טענותיו של המערער בהודעת הערעור, ככל ועניינן שיקול הדעת שהופעל על ידי המשיב בעת קבלת ההחלטה בדבר העדר הזכאות לקבלת קצבת נכות, נדחות.

התובע הכיר בתאונה כתאונת עבודה, לנפגע שולמו דמי פגיעה, ולאחר הגשת תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה, נקבעו לנפגע נכויות זמניות תחילה, ובסופו של יום נקבעה ביום 3.02.16 נכותו הצמיתה של הנפגע בשיעור 32%, לאחר הפעלה חלקית של תקנה 15 (להלן: "הנזק").

בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה, עליה חתם הנפגע ביום 19.10.14, מסר "בתאריך 28.5.14 עת רכבתי על אופניים חשמליים, בחזרה מהעבודה ברח' בר אילן (ריינס) בעיר הרצלייה, נפלתי מעדתי על קרסול ימין, ברך ימין, כף-רגל ימין דומננטית". עוד מסר את פרטי עורך דינו המייצג אותו בתביעתו זו אל המל"ל, וכן במענה לשאלה "האם הגשת או הנך עומד להגיש תביעה לפצויי נזיקין בגין המקרה?" ענה – "לא" (מוצג ח' למוצגי התובע).

...

אתה אומר עכשיו בתנועה? אני אגיד מה היה: אני ראיתי רכב עומד, רציתי לסטות לעקוף מצד ימין על הכביש הרכב היה נראה לי שהוא מצטמצם המרחק לעברי בין המדרכה ראיתי שאני לא יכול להמשיך בימין נאלצתי לעלות על המדרכה.

משהגעתי למסקנה חד-משמעית זו, הרי שאיני מוצא הצורך, כמו גם ההצדק, לדון בנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מהתאונה, נזק בר שיפוי לו טוען התובע, כמו-גם בכימותו.

התובענה נדחית.

אשר לשעור הגריעה מכושר ההישתכרות טענה התובעת בסיכומיה, כי מאחר שבשל פגיעותיה ירד בפועל שכרה משכר של 31,299 ₪ לשכר של 22,000 ₪ - הדבר מעיד באופן ברור על הקשר בין התאונה לירידה בשכרה שכן זה השכר הנמוך ביותר שקבלה זה עשור לפחות, ואפילו במקרים בהם לא נפגע בפועל שכרו של נפגע – בתי המשפט פוסקים פיצוי לפי תחשיב אקטוארי משמעותי.

אין זה ראוי ואין זה צודק, כעניין של מדיניות משפטית, לאפשר לעובדים הנפגעים בתאונות עבודה לבחור האם ומתי לפנות למיצוי זכויותיהם במל"ל, ובכך להגדיל את הפצוי הנזיקי שמעסיקיהם ייאלצו לשלם להם בגין חבות בתאונות עבודה, למרות דמי הביטוח הלאומי שהם משלמים למל"ל מדי חודש על מנת לבטח עצמם מפני אותו סיכון ממש.

...

סיכום מכל הטעמים שפורטו לעיל בהרחבה - דין התביעה כנגד הנתבעת להתקבל ודין ההודעה לצד שלישי להידחות.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 119,070 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 28,000 ₪ ובתוספת אגרת משפט.

ההודעה לצד השלישי נדחית אף היא.