פיצוי על עגמת נפש בדיני עבודה

ככלל, הפצוי בגין נזק שאינו ממוני נועד לפצות על עוגמת הנפש ועל הפגיעה בכבוד האדם של העובד שזכותו להשמע הופרה (ע"ע (ארצי) 43380-06-11 פלוני - אלמונית (9.12.14); רעות שמר בגס, צדק פרוצידוראלי בהליך הפיטורים - עיונים בהילכת השימוע, עבודה, חברה ומשפט י"ג 175 (2012)).

...

במקרה שלפנינו, שוכנענו כמפורט לעיל כי הפגם בהליך פיטוריו של המערער היה משמעותי, וכי חובת השימוע הופרה באופן מלא.

לא שוכנענו כי צריך היה ליתן משקל משמעותי לעובדת שהותו של המערער בחופשה מוסכמת למשך שלושה חודשים טרם יציאתו לדרום אפריקה.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור מתקבל בחלקו.

נוסיף עוד כי כיום מוסדרת הטלת האחריות הישירה על המזמין, בנסיבות המתאימות, במסגרת החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב– 2011, ואנו סבורים כי בנסיבות העניין יש להטיל אחריות על המדינה אשר כאמור לא דאגה לספק לתובע סביבת עבודה הולמת.

סוף דבר – חברת קלינור תשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן: פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 15,000 ₪; פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 10,000 ₪; פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך של 4,922 ₪; המדינה תשלם לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 65,000 ₪; המדינה וקלינור יפצו את התובע ביחד ולחוד בגין הפרת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה בסך של 25,000 ₪.

...

המדינה טוענת מנגד כי גם אם האירועים שתוארו בתביעה זו אכן התרחשו, אין בהם כדי לבסס טענה של העסקה פוגענית, ובוודאי לא כזו המזכה בפיצוי כספי, כי אירועים הנטענים על ידי עובדים אחרים אף אם היו נכונים, אינם יכולים לבסס את תביעתו האישית של התובע, ועליו להוכיח כי הוא אשר זכה (כך במקור, ד.פ. סעיף 82 לסיכומים) ליחס העולה כדי העסקה פוגענית, וכי העובדה שנשאר לעבוד במעון במשך שנה שלמה מחזקת את המסקנה כי אין ממש בטענותיו.

משמע שהתובע נתן הודעה מוקדמת העולה על 12 הימים הנדרשים, ותביעתה זו של קלינור נדחית.

גם התביעה לתשלום החזר שכר עבודה ששולם בשוגג דינה להידחות.

סוף דבר – חברת קלינור תשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן: פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 15,000 ₪; פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 10,000 ₪; פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך של 4,922 ₪; המדינה תשלם לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 65,000 ₪; המדינה וקלינור יפצו את התובע ביחד ולחוד בגין הפרת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה בסך של 25,000 ₪.

העובד, לעומת זאת, ערער על אי הטלת חבות על גזית ועל המשיבות 3 - 6 בערעורו (להלן – החברות הנוספות), והוסיף וערער על רכיבי התביעה שנדחו (פיצוי על פיטורים שלא כדין; פיצוי על עגמת נפש ופיצויי הלנת פצויי פיטורים) ועל אי פסיקת מלוא הסכומים שנתבעו בגין הפרישי פצויי פיטורים, גמול שעות נוספות ופדיון חופשה.

דיון כידוע, "ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועיקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית" (ה' בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר גרוס – מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי לכבודו של פרופ' יוסי גרוס 343, 345 (א' ברק ואח' עורכים, 2015); סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות)) ואף בדיני עבודה "נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד" (ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל אלון – חיים פלזן (8.5.2012)).

אכן, פיצוי בגין עגמת נפש לא ינתן כדבר שבשיגרה אלא במקרים קצוניים בלבד (ע"ע (ארצי) 360/99 כהן – מדינת ישראל, פד"ע לח 1, 14 (2002); ע"ע (ארצי) 419/07 מדינת ישראל - חן. פסקה 36 (3.11.2008)), אך מצאנו כי נסיבות העניין בגדרן הפך העובד, כפועל ישיר מפציעתו בשירות החברה, מעובד חרוץ ומסור שהקדיש לעבודתו באולם מחצית משנות חייו ואת כל שנותיו הבוגרות, למיטרד שיש לסלקו תוך חסכון בעלויות, הן נסיבות קיצוניות המצדיקות פיצוי.

...

במקביל, מצאנו לנכון לדחות את טענותיו הנוספות של העובד בערעורו בעניין מתכונת חישוב יתרת ימי החופשה, משענייננו בקביעות עובדתיות מובהקות שאין מקום להתערב בהן.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא, כי פסק דינו של בית הדין האזורי יתוקן באופן הבא (ההפניה היא לסעיף 70 בפסק הדין המסכם את חיובי החברה): [ב] הפרש פיצויי הפיטורים יעמוד על 3,839 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.2010.

לנוכח קבלתם החלקית של שני הערעורים לא מצאנו לנכון לעשות צו להוצאות.

לטענת התובעת, היא זכאית לפצוי האמור בגין עוגמת נפש הקשה שנגרמה לה, שכן היא הקדישה את מירב מרצה ומשאביה להצלחתה של החווה ולקידום המכון, כשהיא עובדת בתנאי עבודה מסוכנים ובלתי בטיחותיים וחרף זאת היא נאלצת לפנות לערכאות לאור העוול שגרמו לה מעסיקיה; כך גם לנוכח הבטחות הנתבעים לעבודה ארוכת הטווח והעסקתה בתפקיד מקצועי בכיר, היא העתיקה את מקום מגוריה לקירבת מקום העבודה, ומצאה עצמה בסופו של יום מובטלת מעבודה, נפגעת קשות בהכנסתה ומאבדת את קידומה המקצועי; וא6ם בכך לא די, הרי שלאחר סיום יחסי העבודה, היא נתקלה ביחס מזלזל ובלתי הוגן של הנתבעים ומי מטעמם; כפי שפורט בתביעה, הנתבעים ביחד ו/או לחוד הפרו הוראות חוק שונות בדיני העבודה, ובעקבות כך קופחו זכויותיה של התובעת מבחינה מהותית; מה גם שעקב מחדלם של הנתבעים מלהעביר את סכומי הביטוח לאומי שנוכו משכר, נוצר חוב לרעתה במוסד לביטוח הלאומי ושבעטיו קיים ספק, אם תביעתה לדמי אבטלה, תיתקבל.

כך, בדב"ע נג/99-3 משרד החינוך - דוד מצגר, פד"ע כו', 563, הבהיר בית הדין הארצי לעבודה, את הכלל בדבר אי פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני במסגרת משפט העבודה, כדלקמן: "אכן, מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת ליבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותיסכול, ושמא יטען הטוען כי אם יפוצה עובד בשל כך גם על עוגמת נפשו בנוסף לפצוי על נזקיו הממוניים - תהא לדבר השלכה מכבידה על יחסי העבודה.

...

סוף דבר – אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, התוצאה היא שעתירת התובעת להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת כלפי הנתבע, נדחית.

לעומת זאת, תביעת התובעת כלפי הנתבעת מתקבלת בחלקה, ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: פיצוי ממוני בגין פגמים בהליך הפיטורים בסך 15,000 ₪ ברוטו.

מנגד, התובעת תישא בהוצאות הנתבע (לרבות שכ"ט עו"ד) בגין דחיית תביעתה כנגדו, בסכום כולל של 5,000 ₪, אשר ישולם לנתבע מתוך סכום ההוצאות שתשלם הנתבעת לתובעת, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת ההוצאות מידי הנתבעת.

באשר לתביעה לפצוי בגין פיטורים שלא כדין ופצוי בגין עגמת נפש, טענה הנתבעת כי משהתובע התפטר מיוזמתו הוא אינו זכאי לכל פיצוי וכי הצבתו לתפקיד פקיד מיון לילה, התואמת את הוראות ההסכמים הקבוציים החלים בנתבעת, הייתה זמנית ונעשתה בסבירות, לאחר שהתובע לא הציג כל מיגבלה לבצוע התפקיד.

משאי תשלום השכר בתקופה זו היה תוצאת היתנהלותה הבלתי סבירה של הנתבעת, יש לחייבה בתשלום שכרו בגין תקופה זו. הפצוי הראוי הוא בגובה משכורתו הקובעת, ללא תוספות וזכויות נילוות, כפי ששולם לו במהלך תקופת ההשעיה, וזאת נוכח העובדה שבפועל התובע לא עבד בתקופה זו. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע שכר בגין החודשים פברואר – יולי 2013 בסך של 27,726 ש"ח (5,041 ש"ח X 5.5 חודשים).

...

משכך, התביעה ברכיב זה – נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

בהתאם לכך, תשלם הנתבעת לתובע, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליה, את הסכומים הבאים: סך של 27,726 ש"ח בגין אי תשלום שכר בחודשים פברואר – יולי 2013 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.7.13 ועד למועד התשלום בפועל.