פיצוי על מעשי אלימות בתקופת השואה

תמורת התחייבות זו ויתרה מדינת ישראל, בכפוף לחריגים מסוימים, על זכותם של אזרחיה לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה, בגין נכות שנגרמה להם עקב רדיפות הנאצים (להרחבה על אודות הסדרי הפיצויים לניצולי השואה בישראל ראו ניצן הלפרין "קיצבאות נכים בגין רדיפה נאצית ותפיסת השואה בחברה הישראלית: בחינה בראי ביקורת לימודי המוגבלות" מעשי משפט ה 81, 85 (2013); יוסי כץ "השילומים והפיצויים האישיים: גריעת נכי השואה אזרחי ישראל מהזכאות לפיצויים מגרמניה וחקיקת חוק 'נכי רדיפות הנאצים, 1957'" חוקים ד 237, 241-238 (2012)).

כפי שצוין בפסק הדין נושא הבקשה, הפסיקה הגרמנית פירשה את הדברים כך שאמצעי האלימות שהחוק הגרמני מדבר בהם הם אמצעים שננקטו בתחומי הרייך השלישי וכך פסקו גם בתי המשפט בישראל באופן עיקבי במשך השנים (ראו בין היתר: עניין קלמר, בעמ' 257; עניין שוהם, בעמ' 795; דנ"א גרנות, בעמ' 95 וכן ראו רע"א 2150/08 יונגרייז נ' הרשות המוסמכת, פסקה 1 (9.7.2008)).

הערכאות שדנו בעיניינם של המבקשים השיבו על שאלה זו בשלילה והיו תמימות דעים בקביעותיהן בהיבט זה. כך, ועדות העררים בחיפה ובבאר שבע שדנו בעררים שהגישו המבקשים כנגד החלטת הרשות לדחות את תביעותיהם (ו"ע 34142-08-13 ו-ו"ע 9969-11-13) עמדו על כך שפיצוי בגין מעשי אלימות נציונל-סוציאליסטיים בהתאם לדין הגרמני מוגבל לרדיפות שננקטו בתחום הטריטוריאלי או הפרסונאלי של הרייך הגרמני או על ידי "מדינות גרורות" בלבד וכי תנאים אלו אינם מתקיימים בעיניינם של המבקשים.

המבקשים טוענים עוד כי היה מקום לסטות מן ההלכה הותיקה לפיה חוק הפיצויים הגרמני אינו פורש את מצודתו על מעשי רדיפה שביצעו "לא-גרמנים" מחוץ לגרמניה, משום שהיא סותרת את עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית.

...

][] בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ע' פוגלמן, ד' ברק-ארז וג' קרא) מיום 10.3.2019 ברע"א 2334/18 שבו נדחה ערעורם של יהודים יוצאי עיראק שנפגעו במסגרת מאורעות הפרהוד להכרה בהם כזכאים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז-1957 (להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים).

המבקשים טוענים כי פרשנות נכונה של הדין הגרמני מובילה למסקנה כי גרמניה צמצמה את חבותה בפיצויים בגין העילה הנדונה אך ורק ביחס למעשי רדיפה שביצעו מדינות עצמאיות שלא נחשבו ל"גרורות" שלה ולא ביחס לכלל פעולות הרדיפה שבוצעו מחוץ לגבולות הרייך.

קביעה זו אין בה, כאמור, משום חידוש או שינוי של ההלכה הנוהגת, ואף השימוש שעשה בית המשפט בסעיף 4 לחוק הפיצויים כמקור פרשני שלא נכלל בניתוח שערכו ועדות הערר ובית המשפט המחוזי, אין בו כדי להוביל למסקנה אחרת.

בשל כל הטעמים שפורטו לעיל, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית, אפוא.

התובע יוצא מביתו לברר את פשר הרעשים, הטונים עולים והעובד מכנה את אשת התובע "שרמוטה." הנתבעת מצטרפת לשניים וממטירה בצעקות, בגבול הצרחות את הביטויים נשוא התביעה – "אייכמן", "מפלצת", "פרצוף של אייכמן". הנתבעת קראה לאישתו של התובע "תחזרי לרומניה". הנתבעת אף הציגה את התובע כאדם אלים הנוהג להכות את אישתו.

התובע קרא גם לנתבעת "מפלצת" ולפיכך אינו זכאי לפצוי על ביטוי זה. דיון סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן:"החוק") קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה , לבוז או ללעג מצדים, לבזות אדם בשל מעשים , היתנהגות או תכונות המיוחסים לו .

כראש מחלק היהודים בגסטפו, קצין בכיר באס אס בגרמניה הנאצית, היה מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפיתרון הסופי להשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה.

...

" מכל המקובץ אמירת לשון הרע מסתכמת במקרה דנן באמירת הביטויים "אייכמן" ו"פרצוף של אייכמן".

מכל המקובץ ולאחר ששקלתי את הדברים הריני קובע כי הנתבעת תשלם לתובע סכום בסך 10,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 1,755 ₪ כולל מע"מ והוצאות משפט בסך של 1,000 ₪.

סעיף 1 לחוק הפיצויים הגרמני עוסק ב"זכות לפצוי" ומגדיר בסעיף (1) : "נרדף": קרבן של רדיפה נציונאל-סוציאליסטית הוא מי שמטעמי יריבות פוליטית נגד הנאציונאל סוציאליזם או מטעמי גזע, דת או אידיאולוגיה נרדף באמצעות מעשי אלימות נאציונאל-סוציאליסטיים ובעקבות זאת ניזוק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחרותו, בזכות קניינית, ברכוש, בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית (נרדף).

בפסק הדין "גרנות": (עמ' 95 פסקה 7) נאמר כי: "אמצעי אלימות נאציונאל סוציאליסטיים הוגדרו בסעיף 2(1) לחוק הגרמני כאמצעים שננקטו על ידי רשויות רשמיות או נושאי תפקידים ברייך או באחת ממדינות הרייך...פירוש הדברים הוא, כך נפסק בגרמניה ונתקבל בישראל: אמצעי האלימות שהחוק מדבר בהם הם אמצעים שננקטו בתחומי הרייך השלישי בלבד, אך לא אמצעים שנקטו ממשלות זרות אף אם פעלו בהשראת הנאצים, לשון אחר תחום פרישתו הגאוגרפי של החוק הגרמני הוא בגבולות הרייך השלישי בלבד. ואשר למהות הפגיעה המזכה בפצוי קובע החוק הגרמני כי הפיצויים יוענקו לנרדפים שסיבלו מהגבלת חירות הכוללת בין היתר נשיאת טלאי צהוב וחיים במעמד לא חוקי ובתנאים שאינם עולים בקנה אחד עם כבוד האדם (סעיף 47 לחוק הגרמני)." יחד עם זאת ממשיך בית המשפט בפסה"ד "גרנות" (עמ' 95 פסקה 8) ואומר: "על דרך הכלל איפוא זכאים לפיצויים על פי החוק הגרמני מי שנרדפו בתחומי הרייך הגרמני. בא סעיף 43 והרחיב את מעגל הזכאים גם אל מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית..." לגבי מדינות אחרות מחוץ לתחומי הרייך השלישי – קובע סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני - שכותרתו "שלילת חירות" כדלהלן: (1) הנרדף זכאי לפיצויים אם נשללה ממנו חירותו בין הימים – 30.1.1933 לבין 8.4.1945.

לא רק זאת גם זאת, גם במישור המשפטי – קביעת בית המשפט העליון בעיניין "עפרוני" מלמדת כי המיגבלות שמציב חוק הפיצויים הגרמני עליו מבוסס החוק הישראלי, מביאים לדחיית תביעות שמוגשות על ידי מי שללא ספק סבלו בתקופת מלחמת העולם השנייה מנוראותיה של המילחמה, בין היתר בשל כך שלא עמדו בתנאי הסף הנידרש על פי החוק הגרמני.

לטענת המשיבה לא הייתה במרוקו בריחה, נהפוך הוא מרוקו הייתה מדינה אליה ברחו ניצולי שואה שחייהם גם ניצלו בשל בריחה זו. בפסה"ד "שוהם" עסק בית המשפט העליון בסוגיית הפחד והכיר בעוררת שהוברחה מהונגריה כילדה לישראל, מחשש לפגיעה מצד הצבא הגרמני שעלול להיכנס להונגריה ( מה שבפועל אירע) כזכאית לפיצויים בתוקף הילכת הפחד.

...

אשר להוצאות המשפט: בענין הוצאות המשפט מצאנו לנכון ללכת במתווה שסלל בית המשפט העליון בפסק הדין עפרוני הנ"ל, שבו התקבל ערעור העוררים על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בע"ו 17971-08-17 הרשות לזכויות ניצולי שואה נ. גמיש, שביטל את הוצאות המשפט שפסקה לעוררים ועדת הערר בחיפה ב- ו"ע 34142-08-13 גמיש נ. הרשות לזכויות ניצולי שואה (להלן: "פס"ד גמיש").

לאור האמור לעיל ובתוקף סמכותנו לפי סעיף 39 לחוק בתי דין מינהליים תשי"ב - 1992, מצאנו לנכון לפסוק לעוררים הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דינם.

הערר נדחה.

הועדה מציינת כי בפס"ד גרנות ופסקי דין נוספים שבאו אחריו חזרו בתי המשפט ובראשם ביהמ"ש העליון על הקביעה כי הזכאות לפצוי על סעיפים 1 ו-2 לחוק הגרמני, מקרים שנכללים בקטגוריה הראשונה לפי דברי כב' השופט דנציגר בפס"ד יונגרייז, הנם מעשי אלימות שננקטו בתחומי הרייך השלישי בלבד, בעוד שבקטגוריה השנייה נכללים מקרי אלימות שבוצעו במדינות שלא נכללו ברייך השלישי ופעלו בהשראה נאצית וזאת רק במקרה שנשללה חירותם של התובעים.

מדינת ישראל ויתרה בשם הניצולים, ללא קבלת הסכמתם המפורשת, על זכותם האישית לתבוע את גרמניה ולקבל ממנה פיצוי בשל האירועים הקשים שעברו עליהם והסבל שסיבלו, נטלה את כספי הפיצויים שאותם ניצולים היו יכולים לתבוע מגרמניה ובה בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מקלט בתחומיה.

המסלול השני לפיו טוענים המערערים לזכאות לפיצויים: באשר לטענות המערערים בנוגע למסלול השני – פסק דין עוזיאל ופסק דין צרפתי (אחריות גרמנית עקיפה למעשים שנעשו על ידי רשויות מדינה בזמן שהייתה גרורה של גרמניה) –המערערים טוענים כי ניתן לראות בפרהוד כרדיפה שקיימת לגביה אחריות עקיפה מכוח ההרחבה שנקבעה בפסק דין עוזיאל.

...

על פסק דינה של ועדת הערר שליד בית משפט השלום בבאר שבע, בראשות כב' השופטת (עמיתה) דרורה בית אור (בתיק ו"ע 9969-11-13), שניתן ביום 23.7.17, לפיו נדחה הערר על החלטת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר (להלן: "הרשות" או "המדינה") שלא לשלם תגמולים ליוצאי עיראק ניצולי טבח ה"פרהוד", הגישו ערעור המערערים (ע"ו 55221-10-17), אשר מבקשים להפוך את פסק דינה של הוועדה ולקבוע כי הם זכאים, עקרונית, לתגמולים חודשיים מכוח החוק.

סיכום: בסיכומו של דבר, אציע לחברי ההרכב לדחות את ערעוריהם של המערערים על החלטות הוועדות בחיפה ובבאר שבע, אשר קבעו כי המערערים אינם זכאים לפיצויים מכוח החוק.

סארי ג'יוסי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של האב"ד. אנו מורים על דחיית ערעוריהם של המערערים על החלטות הוועדות בחיפה ובבאר שבע, אשר קבעו כי המערערים אינם זכאים לפיצויים מכוח החוק.

אנו מקבלים את ערעור הרשות כנגד חיובה בהוצאות על ידי הוועדה בחיפה, ומורים לבטל את חיוב הרשות בתשלום הוצאות לטובת המערערים.

שורשיה של הדרישה לזיקה ל"רייך" כפי שהוא מצוין ב-BEG נעוצים עוד בחקיקה גרמנית קודמת – הן בגירסתו הראשונה של החוק הגרמני משנת 1953, והן בחוק מוקדם יותר, הוא "חוק הפיצויים על העוול הנאצי" שנחקק בדרום גרמניה בשנת 1949 בלחץ המימשל האמריקני ואף בו הופיע המונח "רדיפה" כמתייחס למי ש"תחת משטר העריצות הנאציונל-סוציאליסטי (30 בינואר 1933 עד 8 במאי 1945) נרדפו מטעמי גזע, אמונה או השקפת עולם" (ראו: ברונר ונחום, בעמ' 283).

מכל מקום, הובהר כי על-מנת להיות זכאי לפצוי בגין מעשים שבוצעו מחוץ לתחומי הרייך היה עליהם לעלות בגדר "שלילת חירות". זאת, בשונה מ"הגבלת חירות", שבגינה ניתן היה לתבוע מכוח סעיפים 50-47 לחוק הפיצויים הגרמני בתחומי הרייך בלבד (ראו: עניין הרשקו, בפסקות 1, 4 ו12-11; עניין דנ"א גרנות, בעמ' 97-93; עניין שטיינפלד, בפיסקה 2; רע"א 8745/11 מימון נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פסקה 2 (10.11.2013); דנ"א 2591/14 אפרתי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר, פסקה 8 (6.4.2015).

ביום 3.12.2015 קיבל שר האוצר החלטה מינהלית שהעניקה מספר הטבות ליוצאי מרוקו ואלג'יריה אשר סבלו מהגבלות בתחומי חיים שונים במסגרת שילטון וישי בתקופה הרלוואנטית, וכן ליוצאי עירק שחוו את ארועי הפרהוד ובמהלכם סבלו ממעשי אלימות שננקטו נגדם או שחזו במעשי אלימות (להלן: ההחלטה המינהלית).

מיגבלות אלה אף מייתרות את הדיון במרבית המחלוקות העובדתיות-היסטוריות בין הצדדים, שלהן הוקדש חלק לא מבוטל מטענותיהם של הצדדים בדיון בעל-פה. נרדפות על-ידי מעשי אלימות נציונל-סוציאליסטיים – כפי שמלמדת לשון החוק, וכפי שהראו ועדות העררים ובית המשפט המחוזי, הדין והפסיקה קובעים באופן חד משמעי כי סעיף 2(1) לחוק הפיצויים הגרמני מתייחס רק למעשי רדיפה שנעשו בתחומי הרייך הגרמני.

...

עם זאת, אנו סבורים כי יש מקום לקבל את הערעור הנוגע לביטול ההוצאות שנפסקו לזכות חלק מהמערערים בוועדת העררים בחיפה – הן משום שהתערבות בפסיקת ההוצאות של הערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים והן משום שאכן לא ניתן לבטל את התרומה של ההליכים להעלאת המודעות הציבורית החשובה בנושא.

הערעור נדחה אפוא.

נראה כי בנסיבות האמורות, ומשלא הוכחו תנאי הזכאות לפי החוק, אין מנוס מדחיית הערעור, כמוצע על ידי חברתי.