פיצוי על מכה ברכב עקב פס האטה רשלני

להלן אפרט; גרסת התובע: "בתאריך 14.12.18 הייתי בנחל רפאים 24 בחנייה פנימית. יצאתי מהחנייה והצטרפתי לרחוב בנסיעה איטית והארגז של המכונית ניכנס לתוך בור. את המכה הרגשתי חזק, את הבולם שהוא ניסגר, בנסיעה הרגשתי שההגה עקום. הרכב שלי הוא ב.מ.וו משנת 2008, הרגשתי שההגה נוטה, למחרת נסעתי למכון פרונט. עשו כיוון, לא הצליח ליישר את ההגה, התחלתי לברר מה צריך לעשות. הלכתי למוסכים וקיבלתי הצעת מחיר משהו כמו 35,000 ₪ אז תיקנתי רק את הדברים החיוניים. הבאתי חלקים משומשים הנזק עדיין קיים. העלות של החלקים היו 3000 ₪ ששלמתי מכיסי. יש עדיין דברים שלא תיקנתי, המכה והעוקם במשולש. יש לי הצעת מחיר של מה שאני צריך עדיין לתקן. הצעת המחיר מבוססת על הערכת שמאי. אני מגיש את חוות הדעת לעיונו של השופט.

הערייה אינה יכולה להיתכחש כי נגרם נזק לרכב וכי האחריות לפצוי בגין הנזק מוטלת עליה.

בעיניין ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' חנן רוזנטל [14 עמ'] , נב(4) 563 נאמרו הדברים הבאים לגבי מומחה בית המשפט: "השאלה היא מהו יחסה של ערכאת העירעור להכרעת-דין של ערכאה קמא, שנסמכה על חוות-דעת של מומחה שנתמנה בהסכמת הצדדים על-ידי בית-המשפט.

בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו: תא (ת"א) 32839-02-10 עוזי ויצמן אהרן נ' אילן הרמן).

יש להניח שלו התובע היה נוסע בזהירות וזאת בהנתן שהמהמורה הייתה על פס האטה וסמוך למקום שממנו התובע יצא לכביש, ניתן היה למנוע חלק ניכר מהנזק שניגרם לרכב.

...

הנתבעת טענה שיש לדחות את התביעה.

לאור האמור, אני סבור שיש לייחס לתובע אשם תורם של 45%.

מכל המקובץ יש לקבל את התביעה בחלקה.

אשר על כן, מורה, כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 5,028 ש"ח וכן סך של 1,500 ש"ח הוצאות משפט.

תוך כדי ביצוע הפניה, כשסובב את הכידון ונטה לכיוון הכניסה הרגיש חבטה אדירה מאחור, נגרר עם האופנוע מטר ,שניים או שלשה, והאופנוע היתהפך והתגלגל מספר פעמים על הכביש.

לדבריו נסע במהירות של 20 קמ"ש כי הרחוב משופע בפסי האטה, עם זאת האמין ששמר מרחק ולדידו לא ניתן היה לצפות את הבלימה הפתאומית שלמרות קרותה, הצליח למנע פגיעה קשה משום סטייתו שמאלה.

האחת נ/1, (שהוגשה ע"י הפניקס) שם נרשם כי נהג הרכב היה אביו של דור והשניה, ת/4 (שהוגשה מאוחר יותר ע"י כלל) שם נרשם כי דור נהג ברכב והוספה תוספת בכתב יד (שנפקדה מההודעה הראשונה) שלשונה: "וזאת עקב נהיגתו בזיגזג לפני מכוניתי ועקב כך נפגע ממכוניתי". דור לא ידע לתת לכך הסבר וטען שהמסמכים לא נרשמו בכתב ידו וראינו כי חזר בו מתאור התאונה כפי התוספת הנ"ל. הנתבעת 2, אמו של דור העידה שבנה לא נהג הרבה או לעיתים תכופות על רכב הטויוטה כי היה נהג חדש.

הנתבעת ביקשה לשכנע כי סמכה על סוכן הביטוח שלא הכזיבה בעבר, ואמרה (עמ' 30 לפר'): "מבחינתי כשהוא אומר לי מבוצע. אני נוסעת. מעולם לא הייתה לי סיבה לא לסמוך עליו". הנתבעת הקפידה לציין כי ביקשה לעשות את ההרחבה רק על הרכב שלה -הטויוטה ולא ביקשה לבצע ההרחבה על הרכב הזול ביותר ולא על המאזדה.

דומה כי מכלל הראיות עלתה תמונה ברורה של התרשלות סוכן הביטוח ולא שעה כלל לבקשת הנתבעים 1-2 ופעל מתוקף שיקול דעת מוטעה ככל שהיה .ודוק אין עסקינן אך בטעות טכנית אלא בהתעלמות מופגנת ולמצער רשלנית מבקשת המבוטח .

התובע פוצה בגין נזקיו הישירים בסך של 112,829.39 ₪ ולכן תבע בתיק זה ניזקי רכוש עקיפים הכוללים הישתתפות עצמית בסך של 8000 ₪, ניזקי מטלטלין (עדשה למשקפי אוקלי, מכנס גינס, נעלי רכיבה, שעון אומגה, קסדה, כפפות רכיבה, משקף לקסדה, מעיל רכיבה, אזעקה, מתקן איתור, וכן אביזרים (מדבקה למיכל דלק, מכסה שמן מנוע, מגן ורגליות הילוכים) בסך כולל של 22,588 ₪, הישתתפות עצמית בסך של 8000 ₪ מיצוי הפוליסה בסך של 870 ₪ והתייקרות עתידית בסך של 591 ₪ וכן שכ"ט שמאי בסך 500 ₪.

...

כך גם הרחיק עצמו מכל ידע על אודות התשלום, אם כי הודה לבסופו של דבר שאין בידו ראיה על תשלום פרמיה נוספת בעבור הרחבת הביטוח ומכל מקום סמך לדבריו על סוכן הביטוח.

הוא אישר כי התיקון בטופס הנ"ל בהוספת עובדות המטילות אשם על אמיר לא נעשה בידי הנתבעים וראינו שאף דור לא עמד מאחורי הגרסה הנ"ל, ולכן דין הניסיון לגלגל את האחריות לשינוי בטופס על הנתבעים 1-2 להידחות.

לסיכום לאור כל האמור שתי התביעות מתקבלות כדלקמן: התביעה בתיק 4092-04-18 מתקבלת במלואה והנתבעים ישלמו לתובעת סך של 65,665 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

התובעת 1 כמבטחת רכב התובעים פיצתה את התובע 2 כבעלים של הרכב ובעל הפוליסה, ותובעת את נזקיה בסך של 13,744 ₪ וכן את ניזקי התובע 2 בגין הפסדיו בסך של 5,703 ₪, ובסה"כ 19,452 ₪.

הנתבע 1 בסיכומיו לענין האחריות ניסה שלא כדין, להוסיף על עדותו, כאשר בא כוחו תיאר בסיכומים את מקום התאונה וכיצד לא סבירה העדות של העדה בשים לב לנתוני הכביש (מדרכה, פסי האטה וכו').

הטענה בדבר הסתמכות על משקלם הסגולי של הרכבים ככאלו שאינם מאפשרים כי תווצר מכה כפי שנראית בתמונות הנזק, היא שאלה שבמומחיות, שלא ניתן להוסיפה לסיכומים וממילא גם לא נטענה כלל באופן ספציפי בכתב הגנה או בדיון, ומכאן שאין לייחס לטענה זו משקל כלשהוא.

לא מצאתי כל מקום לפסיקת רשלנות תורמת שעה שגרסתו של הנתבע 1 נדחתה מכל וכל, וכי בגרסתה של העדה לא מצאתי לפסוק כל אפשרות כי העדה היתה יכולה לנסות ולמנוע את התאונה.

...

אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעים סך של 19,452 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ביום 3.5.21 ועד היום.

כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את סכומי האגרה בסך של 377 ₪, שכר העדה בסך של 500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 3,413 ₪.

אינני מזכה את הנתבעת 3 בהוצאות כלשהן לטובתה, בשים לב למחדליה הדיוניים כמפורט לעיל ואני סבור כי עליה להסתפק בכך שהתביעה נגדה נדחתה, חרף מחדלי ההגנה מטעמה.

לטענתו, לרכבו נגרם נזק בסך של 9,720 ₪, וכן עותר לחייב את הנתבעות לשלם לו פיצוי בגין עוגמת נפש, בסך של 5,000 ₪ והוצאות משפט.

התובע הוסיף כי, תוך שהוא מנסה להתניע את רכבו, ארעה מכה שהוא לא ידע את סיבתה, וכתוצאה מכך הוא איבד את הכרתו ופונה לבית חולים, באמבולנס שהוזעק למקום ( עמוד 1 שורות 18-24 לפרוטוקול ).

העד מטעם הנתבעות, מר אבראהים חאיק, שנהג, בזמן הרלבנטי, באוטובוס, העיד כי, לפני הכניסה לצומת קיים עיקול, ולאחריו פס האטה, שמרחק של 10 מטרים מפריד בינו לבין הצומת ( עמוד 4 שורה 31 לפרוטוקול ), וציין כי הוא נסע במהירות שלא עלתה על 30 קמ"ש, וכי: " באופן פיתאומי מגיע רכב מסוג טויוטה מצד שמאל מכביש צדדי וניכנס לצומת ללא שם נקיטה באמצעי זהירות. אני מבחין בו כ – 10 מטר לפני התאונה. לא היתה לי אפשרות אחרת אלא להכנס בו. תוך כדי בלימה, אך הבלימה לא הצליחה למנוע את התאונה...". ( עמוד 5 שורות 1-4 לפרוטוקול ).

על כן, מצאתי כי התובע נהג ברשלנות ובחוסר זהירות שעה שלא התניע את רכבו, מייד לאחר שנכבה, ולא פינה את שטח הצומת, אלא שהשתהה בכך לזמן בלתי סביר, ובמחדלו זה הוא גרם לכך שרכבו, הכיבוי למשך פרק זמן בלתי סביר, כאמור, חסם את דרכו של האוטובוס, ועקב כך, ועקב רשלנותו של נהג האוטובוס, כמתואר מעלה, נגרמה התאונה.

...

תיאור זה מסביר את אופן נסיעתו של האוטובוס, כאמור, בכיוון ישר לעבר רכב התובע, אף שהיה במהירות נמוכה כמתואר, והתנגש בו. תמיכה במסקנה הנ"ל מצאתי במקומם של הנזקים שנגרמו לרכב התובע.

לא שוכנעתי כי התובע התניע את רכבו תוך זמן סביר, הדרוש לשם כך, על מנת לפנות את שטח הצומת, ודבריו, לפיהם, הפגיעה ברכבו הייתה לאחר זמן קצר מרגע שזה נכבה, נותרו מעורפלים ולא מבהירים את משך הזמן שחלף מאז העצירה ועד להתנגשות הרכבים.

בהתחשב בקביעה לעיל, לפיה, לתובע אשם תורם בשיעור 40% מהסכום הנ"ל, אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיהן, סך של 6,252 ₪ והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,200 ₪.

הצדדים ביקשו "הכרעה פוזיטיבית", כלומר כזו שיהיה בה כדי להכריע גם בתביעה נגדית שהגישה הנתבעת 2 נגד התובעת בבית משפט השלום בתל אביב - תאד"מ 66351-01-22 - לפצוי על הנזק שניגרם לרכב הנתבעים.

בעדותו העיד נהג האוטובוס: "לא היה לי שדה ראייה היה חושך. עצרתי בשלט עצור. התקדמתי קצת. עצרתי להסתכל ימינה שמאלה כי לא היה לי שדה ראייה טוב. אז בא הפרייבט כשעמדתי ושפשף אותי מצד ימין שלי מקדימה". כשנשאל בחקירה הנגדית איך זה שרכב הנתבעים נפגע בדופן הימנית שלו ולא בחזית, השיב: "כשהוא רצה לעקוף[,] כשהוא היה לפני האוטובוס הוא חזר קצת ימינה". כשנשאל איזו סיבה הייתה יכולה להיות לנהג הנתבעים לחזור ימינה כשיש אוטובוס מימינו, השיב שהוא חושב שהיה לנהג הנתבעים פס לבן שמפריד בין נתיבי הכביש הדו סיטרי, ו"כשהוא יצא היה על הפס הלבן" (ולכן כנראה רצה לחזור ימינה).

מאחר שנהג הנתבעים העיד כי ראה את האוטובוס מתקרב מימין וגולש לכיוון הצומת (בלשונו: "נגרר"), הרי שהיה עליו לנקוט בשלב זה זהירות מיוחדת - בין אם על ידי היתרחקות קלה שמאלה (בתוך גבולות נתיבו), ובין אם על ידי האטה משמעותית לקראת הצומת, באופן שיאפשר לו לעצור אם האוטובוס יפרוץ בחוסר זהירות לתוך נתיבו.

אך מסתבר שהוא לא עשה כן. יתרה מכך, נהג הנתבעים העיד כאמור שהוא כלל לא ראה את האוטובוס בעת ההיתנגשות, אלא רק הרגיש ושמע את המכה.

אם היה בעמידה מוחלטת, הרי שמצורת הנזקים שנגרמו לרכב הנתבעים עולה שכן נעשתה סטייה קלה כלשהיא של רכב הנתבעים ימינה במהלך התאונה - אך עדיין היה זה בתוך גבולות נתיבו שאליו פרץ האוטובוס ברשלנות.

...

מסקנתי היא, אפוא, כי נהג האוטובוס התרשל בנהיגתו, התפרץ בחוסר זהירות לנתיבו של רכב הנתבעים, ובכך גרם לתאונה.

סוף דבר, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים תוך 30 ימים את הוצאות הגעת נהג הנתבעים (הנתבע 1) וסבו לדיון, בסך 350 ש"ח לכל אחד מהם.