רקע עובדתי, התביעה והצדדים לה
התובעים הם הבעלים במשותף של הזכויות במקרקעין בשטח של 13,158 מ"ר, הידועים כחלקה 121 בגוש 17464 (להלן: "חלקה 121").
המקרה הנידון דומה בנסיבותיו למקרה שנידון והוכרע בפני בית המשפט העליון בעיניין פארן, אשר גם שם נדונה הפקעה מכוח פקודת הדרכים לטובת הקמת דרך, כאשר בגין ההפקעה שולמו לבעלי המקרקעין פיצויים רק בגין השטח העודף על 25% המקרקעין שהופקעו מהמקרקעין שבבעלותם, בהסתמך על סעיפים 7 – 8 לפקודת הדרכים.
יתירה מזו, בית המשפט העליון הוסיף וקבע בהמשך הדברים, כי "שאלה זו מן הראוי כי תוכרע על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובמסגרת זו עשויה להדרש הכרעה גם בסוגיית תחולתה של הילכת ארידור על פצויי הפקעה ופיצויי סבל לפי פקודת הדרכים", ואולם אין זה המקרה לידון בסוגיה זו, שעה שלא התעוררה במקרה זה שאלת ההתיישנות כלל, וממילא אין בפי המדינה טענה להתיישנות התביעה או כי הילכת ארידור אינה חלה.
...
בכתבי ההגנה שהוגשו מטעמן טענו הנתבעות, כי יש לדחות את התביעה לתשלום פיצויים בכלל, ולתשלום פיצויי סבל בפרט.
באשר לתשלום פיצויי סבל טענה המדינה, כי דין התביעה לפיצויי סבל להידחות, שכן הבקשה אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו לתשלום פיצויי סבל, הואיל והקרקע נתפסה מעל 7 שנים לפני מתן פסק הדין בהלכת רוטמן, ועל כן אין להחיל את הלכת רוטמן במקרה דנן.
משכך, הרי כאשר עסקינן בתביעות בהן תפיסת הקרקע נעשתה למעלה משבע שנים בטרם התקבלה הלכת רוטמן, אין להחיל את הלכת רוטמן, אלא יש לבחון את הבקשות לקבל פיצויי סבל בהתאם לכללים שהיו נהוגים בטרם הלכת רוטמן על בסיס הדין והפסיקה שקדמו לה. לטענת המדינה, קביעות שר התחבורה בעניינם של התובעים עומדות בעינן, נתמכות בהלכת פארן ועל כן דין התביעה להידחות.
משנקבע בהלכת פארן כי הקריטריון שבסעיף 5 הוא חוקי, סביר ומידתי ומשאין חולק כי התקיימו במקרה זה תנאי סעיף 5 לקריטריונים, הרי בהיעדר כל טענה בכתב התביעה לקיומם של תנאים חריגים המצדיקים מתן פיצוי סבל בהתאם להלכה שקדמה להלכת פארן, דין התביעה להידחות.
אשר על כן, התביעה נדחית.
התובעים ישלמו למדינה הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.
