פיצוי על אפליית נשים באוטובוס: אפליה מגדרית בתחבורה ציבורית

משום כך, וכמצוות המחוקק בסעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, קבע בית המשפט כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא: "כל מאזינות תחנת הרדיו קול ברמה וכן כל הנשים אשר היו מעוניינות להאזין לתחנה אך נימנעו מלעשות כן עקב הפליית הנשים בתחנה, מיום תחילת פעילותה של התחנה ועד ליום הגשת הבקשה לאישור". כן קבע בית המשפט כי קולך ובאי כוחה הם המייצגים בתובענה, וכי הסעד הנתבע הוא צו המורה לתחנת הרדיו לחדול מהפליית נשים וכן פיצוי כספי לחברות הקבוצה.

זהו למשל המקרה כאשר מדובר בהפרדה מגדרית בין נשים לבין גברים בקוי אוטובוס או בחדרי המתנה בקופות חולים.

בפרט ניכרת המחלוקת בדבר השאלה האם היבטים אלו מצדיקים מתן יחס מופרד או מוגבל לנשים במרחב הצבורי, וזאת בשים לב למכלול האינטרסים המתנגשים [ראו, בין היתר: אלון הראל ואהרון שנרך "ההפרדה בין המינים בתחבורה הציבורית" עלי משפט ג 71 (2003), (להלן: הראל ושנרך); נויה רימלט "הפרדה בין גברים לנשים כהפליה בין המינים" עלי משפט ג 99 (2003), (להלן: רימלט); צבי טריגר "הפרדה בין גברים לנשים כהטרדה מינית" עיוני משפט לה 703, 713-709 (2013), (להלן: טריגר);Alon Harel, Regulating Modesty Related Practices, 1 Law and Ethics of Human Rights 211 (2007)].

לגופו של עניין, הפרשנות שהציג בית המשפט עולה בקנה אחד עם פסיקות קודמות של בית משפט זה לעניין הקף פרישתו של חוק איסור הפליה, המלמדות כי החוק משקף מגמה ארוכת שנים של הרחבת תחולתו של עיקרון השויון גם בתחומי המשפט הפרטי, וכן שתכליתו של החוק מחייבת לדחות פרשנויות אשר משמעותן היא הותרת מופעים של הפליה על כנם [ראו עניין פרוז'אנסקי, פסקה 29; עניין רגן, פסקה ל"ד לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין].

כפי שניתן היה להבין כבר מהדיון הכללי שנערך לעיל אודות הדרת נשים, נורמה המונעת מנשים לקחת חלק בפעילות במרחב הצבורי רק בשל היותן נשים, מוחזקת מלכתחילה כפוגעת בזכותן של נשים לשויון, וזאת אף אם בסיומה של הבדיקה חזקה זו תיסתר וייקבע כי ההבחנה המגדרית מותרת מפאת "שוני רלבאנטי" או מסיבה מוצדקת אחרת [לעניין חזקה זו, ראו גם סעיף 6(2) לחוק איסור הפליה].

...

כחברי אף אני סבורה כי המשיבה צלחה במקרה דנן את כל דרישות הסף הקבועות בסעיף 4(א)(3) לחוק ואוסיף כי יש מידה לא מבוטלת של סמליות בכך שעמותה בשם "קולך" היא זו אשר תעמוד בחזית התובענה הייצוגית שעילתה הדרה והשתקה של נשות הקהילה הדתית הנמנות עם מאזיניה של תחנת הרדיו המערערת.

באופן יותר ספציפי, אני סבורה כי יש לתת משקל להכרתו של המחוקק בכך שהגשת תובענה בגין הפליה של בני קבוצה מוחלשת כרוכה מעצם טיבה וטבעה ב"קושי".

אולם, אין לגזור מכך את המסקנה ההפוכה, לפיה כאשר הפרקטיקה של הפרדה והדרה נובעת מנורמה דתית מחייבת יש לתת לה בכורה על פני הזכות לשוויון רק משום כך. בין הפרטי לציבורי אני מבקשת להוסיף ולהתייחס לפן נוסף הנוגע ל"מיקום" של המקרה שבפנינו על הרצף שבין הפרטי לציבורי.

ההפליה לרעה, כך על-פי המבקשת, גלומה בכך שהייתה יכולה לנסוע בקוו ישיר, הפתוח לחרדים, לרדת מהאוטובוס גם בתחנות בתוך היישוב ולשלם פחות, ותחת זאת אלצה אותה המשיבה לנסוע למחוז חפצה בשני אוטובוסים ולשלם ביוקר.

בתיק שלפניי נטען כי הנוסעים בקוי המהדרין מצייתים לכללי הקהילה החרדית: הלבוש צנוע; המוזיקה המושמעת באוטובוס, אם בכלל, היא מסוגה מסוימת בלבד; נשים ניכנסות בעד הדלת האחורית ואינן מתיישבות על-יד הגברים, שלהם מוקצה קדמת הרכב.

סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה, בנוסחו כיום, קובע כדלהלן: מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות צבורי או בהפעלת מקום צבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השרות הצבורי, במתן הכניסה למקום הצבורי או במתן שירות במקום הצבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הבטחון וההצלה או ענידת סמליהם.

בפרשת סירוגה-ברניר, שבה נדון גם ערעור בעיניין קוי המהדרין, ע"א 7447/14 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל נ' יסעור, לא התקבלה טענתה של המשיבה כאן (והמערערת שם) כי האמינה באופן סביר ובתום לב שניתן לה היתר ממשרד התחבורה לאכוף בקוי המהדרין הפרדה מגדרית.

] (סעיף 11(א)(1)) מאחר שסעיף 6 לפקודת הנזיקין מגן על המשיבה בעיניין שלפניי, לא השתכנעתי שיש אפשרות סבירה כי תיתקבל תביעתה של המבקשת גם לפצוי על עוגמת נפש בשל הפלייתה.

...

משהגעתי למסקנה כי עומדת למשיבה הגנתו של סעיף 6 לפקודת הנזיקין, לא שוכנעתי שקיימת אפשרות סבירה כי התובענה שאישורה מבוקש תתקבל.

אשר-על-כן הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה את הוצאות הבקשה, וכן תשלם לה שכר טרחת עורכי-דין על סך 10,000 ₪, בתוספת מס ערך מוסף כחוק.

המבקשת סבורה, כי מניעת זכות מעבר בשטחי החוף על בסיס מיגדרי, אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 3 בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים, התשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפליה") וכן עם הוראת סעיף 5 בחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 (להלן: "חוק החופים").

בד בבד, קובעות הוראות סעיפים 3(ד)(1) ו- 3(ד)(3) בחוק זה, כי אין לראות הפליה, בין היתר - "כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השרות הצבורי או המקום הצבורי", או ב- "קיומן של מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, כאשר אי הפרדה תימנע מחלק מן הציבור את הספקת המוצר או השרות הצבורי, את הכניסה למקום הצבורי... ובילבד שההפרדה היא מוצדקת, בהיתחשב, בין השאר, באופיו של המוצר, השרות הצבורי או המקום הצבורי, במידת החיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה לו, ובצורכי הציבור העלול להפגע מן ההפרדה". במקרה הנידון, דומה כי אין עוררין על כך שסמכות הערייה ואף חובתה במקרים מסוימים, להקצות חלק משטח חוף המצוי בתחומה לשם רחצה נפרדת לגברים ונשים (ראו סעיף 5(6) לחוק החופים; סעיף 6(א)(4) לחוק הסדרת מקומות רחיצה; סעיף 17 לחוק העזר).

יחד עם זאת, אף אם לא ניתן לשלול כי יכול שהיה על הערייה לפעול ביתר שאת לשם מציאת פיתרון זמני שיאפשר מעבר ברצועת החוף הנפרד ואף אם העדר מעבר שכזה אכן עלול להביא לפגיעה מסוימת בזכויות - אינני סבור כי די בכך כדי להרים את נטל הראייה לקיומה של פגיעה בלתי מידתית, בעוצמה שתצדיק השתת פיצוי נזיקי שעילתו בהפליה מגדרית.

, 473 U.S. 432, 468-469 (1985)], כי "השלט 'גברים בלבד' נראה על דלת של חדר שירותים אחרת לגמרי מאשר על דלת של אוטובוס". זו תהא איפוא נקודת המוצא לבחינת מופעים החשודים בהדרת נשים, וכך גם בעניינינו" (ראו גם: בג"ץ 746/07 רגן נ' משרד התחבורה (5.1.11)).

...

בהתחשב בהתרשמותי מעילת התביעה לצד התועלת שהניבה הגשת התובענה לרווחת הציבור, אני סבור כי יש לפסוק גמול למבקשת בסכום של 5,000 ₪ וכן שכר הטרחה לבאי כוחה, בסכום של 40,000 ₪.

המבקשים וב"כ הגישו תצהירי הסתלקות כדין ולאור המקובץ – אני מורה כדלקמן - בקשת ההסתלקות מאושרת בזאת.

התביעה האישית נדחית והבקשה נמחקת בזאת.

התביעה היא תביעה לפצוי בגין עוולות אשר לטענת התובעות עוולה בהן הנתבעת כלפי התובעת כדלקמן : אפליה בנגוד לסעיף 3 לחוק איסור הפליה האוסר על הפליה במתן שירותי צבוריים לרבות תחבורה באמצעות אוטובוסים (סעיף 2 לסעיף ההגדרות)- לטענת התובעת נהג בה נהג הנתבעת בדרך של הפליה על רקע "קוד לבוש" למן הנשי , שהחליט לכפות על הנתבעת , נוכח השקפת עולמו ובגין היותה אשה.

התובעת 2 , שדולת הנשים בישראל – עמותה שפועלת לקידום נשים ושוויות מיגדרי בישראל לרות ליישום סעיף 2 לחוק איסור הפלייה במוצרים ובשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים תשס"א -2000.

...

מעדותו לא שוכנעתי כי הנתבעת נהגה במקרה כראוי נוכח מלוא חומרתו ובעיקר בכך שלא העמידה את הנהג על טעותו והתנהלותו בניגוד למדיניות המוצהרת של החברה מיד לאחר האירוע הראשון .

ושוב , אם יעלה ספק אצל מאן דהוא – הכיצד ניתן לייחס לנהג "הפליית" התובעת, הרי שהתשובה לספק זה היא בסעיף 3ג1 לחוק לאמור : "(ג1) לעניין סעיף זה, רואים כהפליה גם קביעת תנאים שלא ממין העניין."- במשמע , קביעת תנאי לבוש בסגנון זה או אחר על ידי נהג אוטובוס כתנאי ל"זכות" את שירותי הנתבעת הוא "לא ממן העניין ". מסקנה: בהחלט נוכחתי בהפליית התובעת שלבושה העיד על אורח חייה החופשי אל מול נוסעים אחרים – דתיים או חרדים, תהא אמונתם אשר תהא, הפלייה אסורה על ידי הנהג מטעם הנתבעת.

כלומר , שבמועד האירוע הראשון לא ביטא הנהג את אומד דעתו ואת מניעיו שבאים בגדר הטרדה מינית – אותם כן ביטא מפורשות באירוע השני עת הבהיר לה כי לבושה – "כמו תחתונים " – ביחס לאירוע השני אני סבורה כי הסנקציה על פי החוק למניעת הטרדה מינית היא שרלבנטית לאמור : (א) הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליהן בכפוף להוראות חוק זה. (ב) בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלהעל סך 120,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק"(תיקון מ בבחינת פרשת העובדות , הביזוי הבוטה וההשפלה שחוותה התובעת – אישה צעירה טרם גיוס – בגיל 18 בקירוב , התנהלות הנתבעת שהייתה מקלה ביותר בלשון המעטה , לאחר תלונות התובעת אשר מצאה לנכון "לטפל" בהתנהלות הנהג, טיפול שעומקו לא התברר בפני באופן חד משמעי – מחייבת פסיקת פיצוי על הרף הגבוה ! וזאת לו מן הטעם, שעל הנתבעת כנותנת שירות ציבורי מכח רישיון ציבורי, להפנים וליישם את הוראות הדין הלכה למעשה, הנתבעת כחברה נותנת שירות ובעיקר הנהגים מטעמה , תהא השקפת עולמם, לאומיותם, מינם באשר הם. כל זאת בין היתר בשים לב להטרוגניות הרבה של החברה בישראל, הן מההיבט הלאומי הן מההיבט הדתי – בהתייחס לדתות השונות לצד חירות החילונים לחיות את חייהם ולבחור את לבושם על פי מאוייהם עומדת כמובן גם חירות - דתיים וחרדים וקיצונים הנמנים על הדתות והקבוצות השונות לבחור את בחירתם בהתייחס לעצמם.

במאמריו הנ"ל ציין קלמנט כי מצד אחד – "לאור פרשנותו בעבר של בית המשפט העליון ברי שאין להסתפק באמור בכתב התביעה ובבקשה לאישור התובענה כייצוגית כאשר נבחנים סכויי ההצלחה של התובענה, ויש לקבל בירור עובדתי מעמיק יותר." ומן הצד האחר – "בית המשפט העליון הדגיש כמה פעמים שאין להפוך את שלב האישור, שהנו שלב מקדמי לדיון מלא בתובענה גופה. לפיכך סכויי ההצלחה, שאותם יש להוכיח, אינם ברמה של מאזן הסתברויות כפי שנידרש התובע להוכיח בתובענה גופה, אלא ברמה נמוכה יותר של "אפשרות סבירה להצלחה"" (בעמ' 142, וראו גם בעיניין עמוסי ורע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך - פורום נשים דתיות, פסקה 73 (9.12.15)).

זאת ועוד, בת"צ 21458-03-14 ברון נ' רכבת ישראל בע"מ (22.5.17) התעוררה השאלה אם ניתן לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בתביעה ייצוגית על יסוד חוק השויון ונקבע כי ראוי להותיר את הדיון בשאלה זו לשלב התביעה גופה: "המחוקק הדגיש את חשיבות העמידה בחובות ההנגשה. לא רק בעצם כתיבתן עלי ספר החוקים, אלא גם בקביעת פיצוי ללא הוכחת נזק: סעיף 19נא(ב) בחוק השויון קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪. חוק תובענות ייצוגיות אמנם הוציא מגדר הפסיקה לפיו פיצויים ללא הוכחת נזק, באופן כללי. אך במקרים מיוחדים, לרבות בתביעה לפי פרק ה' בחוק השויון, הותיר אפשרות זו על כנה (סעיף 20(ה) בחוק תובענות ייצוגיות ופרט 9(2) בתוספת השניה לחוק). אם כן, אין ספק בדבר החשיבות הרבה שראה המחוקק לא רק בחקיקת הוראות חוק השויון כי אם גם באכיפתו באופן קל ונגיש, לרבות באמצעות אכיפה פרטית. אבהיר מיד כי נטושה עדיין מחלוקת בין הצדדים אם ניתן לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק במקרה זה, משום שסעיף 10נא(ב) מחיל עצמו על חלק מהוראות חוק השויון ולא על כולן. אין מקום לפסוק בשאלה זו בשלב זה, ודי בכך שאקבע כי הוכח נזק שאינו נזק ממון" (ההדגשה במקור, א"ק).

סעיף 1(1) לחוק קובע כי אחת מן התכליות היא "מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסייה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים". דומה כי אין כמו אוכלוסיית בעלי המוגבלות כדי להמחיש את הצורך בהליך הייצוגי על מנת לממש את זכויותיהם לפי חוק השויון, אשר לכשעצמו נועד למנוע את הפליית בעלי המוגבלות לעומת מי שאינם כאלה.

התובענה הייצוגית לפצוי בגין פגיעה באוטונומיה תנוהל בשמה של קבוצה שעמה נמנים כל בעלי מוגבלות בניידות אשר נזקקו לשירותי תחבורה ציבורית באוטובוסים בתחומי העיר חיפה.

...

כמו כן מקובלים עליי הדברים שנאמרו בעניין אלבז בהקשר זה, ולפיהם: "במקרה דנן, גם לא שוכנעתי כי היה בפניה מוקדמת כדי ליתן מענה למחדל שנפל אצל המשיבה נוכח עמדתה לפיה לא היה עליה לדבוק בהוראות תוכנית ההנגשה וכי קצב הסדרת ההנגשה היה נתון לשיקול דעתה". גם בענייננו נקטה העירייה עמדה דומה, ואף הוסיפה והגישה עתירה מנהלית על מנת לקבל גושפנקה לעמדתה שאין עליה חובה להנגיש את המדרכות הסמוכות לתחנות האוטובוס.

סיכומו של דבר, אני מקבל את הבקשה ומאשר את התביעה הייצוגית.

לא נעלמו מעיני הקשיים שעלולים להתעורר על רקע העובדה שהמנוח קלור כבר הלך לעולמו, אולם, כששקלתי בדבר הגעתי למסקנה שעניין זה ימצא את פתרונו במסגרת הדיון בתביעה הייצוגית שאושרה בהחלטה זו. עילת התביעה תהיה הפרת חובה חקוקה, והשאלות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה יהיו אם העירייה עמדה בחובת הנגשת תחנות אוטובוס כמתחייב מתוכנית ההנגשה, אם חברי הקבוצה (ותת הקבוצה) סבלו נזק, ואם כן – מהו ומה היקפו.