פיצוי על אובדן סרט וידאו של אירוע ברית

נגזרו עליו 10 שנות מאסר, מהן 7 שנים לריצוי בפועל, וכן הוטל עליו לשלם לאדם שניפגע באותו ארוע פיצוי בסך 50,000 ש"ח. העירעור שבפנינו מופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד גזר הדין.

יסודות נוספים שביססו את ההרשעה היו צלום של הארוע שהתפרסם בעיתונות, וקלטת וידאו שתיעדה את הארוע.

בהקשר זה קובל המערער על כך שזהות האדם שצילם את הסרט אינה ידועה, ועל כך שלא נימסר איזה ניסיונות נעשו לאתרו.

מתברר כי לאחר הארוע נשוא האישום הוא איבד את אחת מעיניו עת שניפגע מירי במחסום צה"ל. עוד טוען הוא כי לא ניתן המשקל הראוי לחלוף הזמן הרב מאז הארוע.

...

משכך, אליבא דידו, לא מתקיים אחד מיסודות העבירה לפי סעיף 329(א)(2), ולא ניתן היה להרשיעו בה. גם טענה זו דינה להידחות.

אשר על כן, הנני בדעה כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

אשר על כן, אני סבור שיש להקל בעונשו של המערער, ולהעמידו על 5 שנות מאסר לריצוי בפועל.

באשר לנתבע 1, הרי שהנתבע 1 מודה כי התובעים הזמינו ממנו שירותי צלום וכן הוא מודה כי, בסיכומו של דבר בנסיבות אשר הנן לפתחו (בין שהן נובעות מכך שסרט הווידאו נמחק ובין שאבד במעבר בינו לבין עורך הסרט) – לא המציא לתובעים ואין בידו - את סרט הווידאו של חתונת התובעים.

זאת ועוד, הנתבע 1 טוען כי, בנגוד לנטען על ידי התובעים, כללו השירותים המוזמנים רק: צלום הארוע באמצעות מצלמת וידאו אחת בלבד, 800 תמונות דיגיטליות ע"ג דיסק ו- 200 באלבום, צלום סטודיו בפארק ובסטודיו לכלות ו- 3 הגדלות תמונות ואולם, השירותים לא כללו אלבום מבריק וכן שני אלבומים להורים.

באשר לשירותים אלו, מוסיף הנתבע 1 וטוען כי הוא המציא לתובעים, כפי שהוצג בפני בית המשפט דיסק הכולל למעלה מ- 800 תמונות באיכות טובה, מהם היה על התובעים לבחור את התמונות אשר הם מעוניינים לשלב באלבום הדיגיטלי וכן, להגדיל ואולם, הם לא שבו אליו עם בחירותיהם ומשכך, לא ניתן היה לקדם נושא זה. עוד טוען הנתבע 1 כי גם ככל שבית המשפט יקבע שאמנם נגרם לתובעים נזק כפועל יוצא מאובדן סרט הווידיאו, הרי שבהנתן שמדובר בראש נזק כללי של עוגמת נפש, אין מקום לפסוק לתובעים פיצויים כנטען על ידם, אלא שאופן מופחת ומידתי בלבד.

...

זאת ועוד, לעניין זה נקשה – לו אמנם הסרט אבד במעבר בין הנתבע 1 לעורך מטעמו, מה היו מועילות שתי קלטות אשר בדיוק באותו אופן ניתן היה לאבד?! יתרה מכך, גם לגופם של דברים, הנני סבורה כי אמנם מחד ניתן לומר ששתי קלטות היו מקטינות אולי את האפשרות לאבדן ואולם, מאידך ניתן לומר שבהינתן שהיתה מצלמה אחת וקלטת אחת, חלה על הנתבע 1 אחריות מוגברת לשמור על קלטת זו. בנסיבות אלו הנני קובעת כי יש להטיל רק לפתחו של הנתבע 1 את האחריות לאובדן הקלטת ומשכך חלה עליו החובה לשיפוי התובעים בגין האובדן האמור.

בשים לב לכל האמור הנני קובעת כי הדיסק כפי שהוצג בפני בית המשפט יומצא לתובעים בתוך 30 יום מהיום.

סוף דבר, התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

בפסק דין זה מנתח כב' השופט עידו רוזין את הפסיקה בענין הפצוי בגין עגמת נפש והסכומים שנפסקו לתובעים בפסקי דין שונים וקבע, כי על הנתבעת לפצות את התובעים בגין עגמת נפש שנגרמה לו בשל אבדן סרט הוידאו של חתונתם בסך של 25,000 ₪.

בכל הכבוד, אני מסכים לדברי כב' השופט עידו רוזין בסעף 4 לפסק דינו הנ"ל, בו קבע: "... ליבי עם התובעים ואולם כל פיצוי שלא יפסק לטובתם כאן – לא יוכל להחזיר להם את המצב לקדמותו והמצב אליו נקלעו התובעים, לפיו אין ולא יהיה בידיהם סרט די. וי. די של אירוע חתונתם – אינו בר תיקון". אני מעריך את הנזק הבלתי ממוני שניגרם לתובעים, עקב הפרת החוזה על ידי הנתבע, בכך שהוא לא מסר ואף לא יוכל למסור להם את סרט הווידאו שצולם בחתונתם, בסך של 25,000 ₪.

...

אני סבור, כי על הנתבע היה לשמור העתק מחומרי הגלם הנ"ל במחשבו הוא וכי צד ג' נהג בתום לב ובדרך מקובלת, כאשר הוא מחק ממחשבו את חומרי הגלם, לאחר ארבעה חודשים.

התוצאה לפיכך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, תוך 30 יום, את הסך של 30,100 ₪ ועוד הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪.

אני דוחה את ההודעה לצד ג' ומחייב את הנתבע לשלם לצד ג', תוך 30 יום, הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ועוד מע"מ. תוך 15 יום ניתן לבקש מבית המשפט המחוזי להגיש ערעור.

התובעים טענו כי ב -30.8.2015 צפו בחלק הראשון של הסרט וכבר מהדקה הראשונה ניכר חוסר המקצועיות של הנתבע שהחליט לשים שיר של אובדן "תשמור על העולם ילד" בתחילת סרט של שמחת בר מצוה ולכן ביקשו לשנות את השיר, דבר שלא קרה.

בנוסף התובעים מבקשים לחייב את הנתבע לשלם להם עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם בסכום של 18,600 ₪, פיצוי על הפרת הסכם בסכום של 10,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 1,500 ₪.

בדיון הראשון התובעת טענה כי בארוע היה הנתבע ועוד צלם וביקשה להראות קטעים מסרט הוידיאו של הארוע ולכן נקבע דיון נוסף.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפני, ולאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות ודין התביעה שכנגד להידחות ולהלן אנמק: בכתב התביעה התובעים מבקשים לחייב את הנתבע לשלם להם את הסכום של 34,600 ₪ וטענו כי הזמינו מהנתבע צילום אירוע בר מצווה של הבן שהתקיים ביום 25.6.2015 (להלן האירוע) בהתאם להזמנה שצורפה לכתב התביעה.

עיינתי בקטעים הנבחרים בסרטון שהוצגו בדיון ואיני מקבלת את הטענות כי הסרטון צולם רק מלמעלה מהרחף או רק מהצד שכן בקטעים שהוצגו נראים האנשים באופן ברור, כניסת המשפחה וחתן בר המצווה נראית בבירור, הבן של התובעים - חתן בר המצווה נראה בסרטון ליד הרקדניות באופן ברור ולא רק הרקדניות כפי שנטען, הטענה כי כל הסרטון מצולם מהראש וכי הריקוד מצולם ממרחק של קילומטר וכי הראש של הבן נראה חתוך אינה מתקבלת שכן הריקוד נראה באופן ברור בסרטון מכל הכיוונים לרבות הרגליים של הרוקדים וגם ריקוד האם וחתן בר המצווה נראה בבירור ולא מצולם מהגב בלבד כפי שנטען.

טענה זו נטענה בעלמה ללא כל הוכחה ומשכך דינה להידחות.

סוף דבר: אני מורה על דחיית התביעה וכן, מורה על דחיית התביעה שכנגד.

כן העיד כי הנו צלם סרטי וידאו בלבד ואינו מצלם צילומי סטילס באירועים וכי לא צילם את הצילומים נשוא התביעה כי אם הנתבע מס' 2, והוא עצמו לא הפיק מהם כל הנאה או התעשר שלא כדין על גבו של התובע.

לדבריו, התבקש הוא לשמור את כל החומר כגיבוי אצלו, למקרה בו הזוג יאבד את הצילומים שנמסרו לו. לדבריו, מי ששכר את שירותיו היה עובד של התובע, מר אייל דיין, והוא זה שסיכם עימו את פרטי העסקתו לאחר שראה מודעה בחנות לפיתוח תמונות, ואת התובע עצמו פגש רק לאחר שצילם במספר אירועים מטעמו.

(ב) ביצירה שהיא דיוקן או צלום של ארוע משפחתי או של ארוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת.

עוד טוען התובע כי הנתבעים ביצעו עוולה של "עשיית עושר ולא במשפט" ופעלו שלא בתום לב בכך שנטלו את הצילומים שלא כדין והציגו אותם בסטודיו של הנתבע מס' 1 כצילומים שלהם, ועל כן, עליהם לפצותו על רווחים שעשו בגין הצגתם.

...

מכל האמור לעיל עולה כי הזכות המוסרית בצילומים הינה זכות אישית של המחבר שאינה ניתנת להעברה, ומשכך היתה ונותרה של הנתבע מס' 2 בלבד, והתובע אינו יכול לתבוע בגין פגיעה בזכות זו. לפיכך, דוחה אני את טענת התובע בדבר הפרת זכות היוצרים המוסרית כלפיו.

מכל הטעמים דלעיל, נדחית התביעה.

התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים הוצאות הדיון בסך של 5,000 ₪ בצרוף דמי מע"מ כחוק ובתוספת הפרישי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.