המשיב הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה טען כי הוא זכאי לפצוי מכוח הפלת"ד. מאחר שנתגלעה מחלוקת בשאלה מי נהג במשאית, הוגשה התביעה גם נגד קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים, היא המשיבה 2 (להלן: קרנית), ולאחר מכן גם נגד הקרן הפלסטינאית לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: הקרן הפלסטינאית, או: הקרן, או: המערערת) – מקבילתה של קרנית בכל הנוגע לתאונות דרכים שארעו בשטחי הרשות הפלשתינאית.
...
השופט ח' מלצר:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-ת"א 1523/97 (כב' השופטת ע' ברון), בגדרו התקבלה תביעתו של המשיב 1 דכאן, ונקבע כי המערערת תשלם למשיב 1 פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: הפלת"ד, או החוק).
יתרה מכך, הראיה החדשה שצירופה התבקש על ידי המערערת בענייננו, קרי, תצהיר שנמסר לבית המשפט בעזה, ואשר עשוי להיות לו משקל מכריע בהחלטה בשאלה הנתונה במחלוקת – קשורה קשר מהותי לערכאה מוסמכת ברשות הפלסטינית, ומן הראוי, לפיכך, שבירור הסוגיה כולה ייעשה שם.
סוף דבר
לנוכח כל האמור לעיל, דומה עלי כי מירב הזיקות של השאלה שנותר להכריע בה, בין השאר לנוכח הנסיבות החדשות שנתגלו, לטענת המערערת – הן לבתי המשפט של הרשות הפלסטינית.
אשר על כן, ובשים לב גם לשיקולים של יעילות דיונית (המתבטאים בעיקר בקושי הניכר בהבאת עדים פלסטינים לשטחי ישראל, קושי אשר הכביד גם על ניהול שלב ההוכחות בבית המשפט המחוזי הנכבד) – אני סבור כי הפורום הנאות לדיון בשאלה האמורה, הוא בית המשפט המוסמך ברשות הפלסטינית.
על רקע כל אלה, אני מצטרף למסקנתו של חברי, השופט ח' מלצר, כי יש לקבל את הערעור בכל הנוגע למחלוקת בין הקרן לבין חברת הביטוח, כך שיתאפשר לצדדים אלה לברר את הסכסוך ביניהם בערכאה הפלסטינית.
