כמו כן, נטען כי תכלית הפקודה היא הגנה על זכותו של פושט הרגל לקיום מינימאלי בכבוד, וכי התניית מתן ההפטר בקיזוז כספי פיצויים בשל ניזקי גוף עומדת בסתירה עם תכלית זו.
אשר לטענת המערערת כי פיצוי הנובע מהסכם פשרה מהוה תשלום "חוזי" ולא פיצוי נזיקי, ולפיכך הוא אינו ניכנס בגדרי הילכת ידידיה, טוענים פושטי הרגל כי הילכת ידידיה עצמה עסקה בכספי פיצויים מעין אלה.
חשיפה זו טומנת בחובה, מטבע הדברים, פגיעה בפרטיות החייב, ואולם, משהדבר נעשה מיוזמתו, לבקשתו ובהסכמתו, אין לראות בכך משום הפרה של הזכות החוקתית לפרטיות.
הזכות החוקתית לפרטיות מוגשמת דרך הסדרים ספציפיים בחקיקה, דוגמאת חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, וכן דרך פרשנות הסדרים חקיקתיים שונים על רקע זכות זו. את ההסדר הקבוע בסעיף 21 לפקודת הנזיקין – כמו הסדרים חקיקתיים אחרים אשר נולדו טרם שבא לעולם חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו – יש לפרש ברוח זכויות היסוד והוראות חוקי היסוד (ראו: בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל (6.4.1995); ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, בפיסקה 62 (14.5.2012); בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, נח(4) 842, 848 (10.5.2004)).
...
למסקנה לפיה יש להבחין בין זכות התביעה לפירות התביעה בתביעת הנזיקין של החייב הניזוק הגיע בית משפט זה גם בעניין פילוסוף.
לנוכח כל האמור, פרשנות ראויה של סעיף 21 לפקודת הנזיקין מחייבת את המסקנה כי במקרה שהעוולה גרמה לפושט הרגל נזקי ממון לנכסיו (בהם כושר השתכרותו) לצד נזקים אישיים, יש להפריד בין הזכות להגיש ולנהל את התביעה – אשר נותרת בידי פושט הרגל, ובידיו בלבד – לבין הזכות ליהנות מפירות התביעה ולהכלילם בקופת הכינוס, אשר מוקנית לנאמן (ובאופן עקיף גם לנושי פושט הרגל).
ואולם, אני סבור כי האירוע הנזיקי ונזקי הגוף שנגרמו לפושט הרגל בעקבותיו הם יוצאי דופן במובן זה שאין לנאמן אינטרס לגיטימי לקבל מידע מפורט אודותיהם.