פיצוי מהעירייה על דוחות חניה עקב טעות ברישום

בית משפט השלום בחיפה תא"מ 2003-08-19 רהב נ' עריית חיפה בפני כבוד השופטת קרן מרגולין-פלדמן התובע רון רהב הנתבעת עריית חיפה פסק דין

במסגרת התובענה שלפניי מבקש התובע לחייב את הנתבעת בפצוי בגין נזקים שלטענתו נגרמו לו בשל אופן היתנהלותה של הנתבעת ב-4 הקשרים – האחד, טפול בבקשה לביטול דו"ח חניה; השני, טפול בבקשה להחלפת מחזיקים בנכס שבבעלותו (נכס מס' 1040869) והשבת חיוב יתר שבוצע בהקשר זה; השלישי, חיובי מים בגין החלפת מחזיקים באותו נכס ובאותן נסיבות, והרביעי, טפול בבקשה להחלפת מחזיקים בנכס שבבעלותו (נכס מס' 1040874) והשבת חיוב יתר שבוצע בהקשר זה. מעבר לטענות אלו ניתנה לתובע רשות לתקן את תביעתו ולהוסיף לתוכה עילה נוספת - המתייחסת לחיוב בארנונה לתקופה של יומיים, ביחס לנכס אחר שבבעלות התובע (נכס מס' 1040867), המושכר אף הוא למחזיקים אחרים.

התובע שילם תשלום נוסף בשל שגגה שנפלה מלפניו, ומועד הצגת הדרישה לבצוע זכוי חל רק ביום 4.4.19.

הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 'ביטול הודעות תשלום קנס – הנחיה לתובעים', קובעות בין היתר כי "תובע רשאי לבטל הודעת תשלום קנס אם לאחר שבדק את טענותיו של המבקש נוכח, לאור אחד מהטעמים הבאים, שלא נעברה עבירה: (1) נפלה טעות עובדתית ברשום הודעת תשלום הקנס.." (להלן: הנחיית היועמ"ש).

...

בעניין זה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי ואבהיר – ראש וראשון יודגש כי ההליך כאן אינו בא להחליף את ההליך הפלילי הנוגע לסוגיית הקנס, וכפועל יוצא ביהמ"ש כאן אינו בוחן האם נעברה עבירת חניה על ידי התובע, אם כן היכן בוצעה, האם חזרת הנתבעת מכתב האישום נעשתה לפנים משורת הדין או שמא בהתאם לשורת הדין וכיוב'.

הנתבעת סברה כי משלא ננקטו הליכי גביה וניתנה לתובע הזדמנות להגיש בקשה להישפט לאחר קבלת המענה מאת הנתבעת הרי שלא נגרם לו כל נזק עליו יוכל להצביע, ואולם איני מקבלת את טענותיה בעניין זה. אבהיר כי זכותו של התובע להגיש בקשה להישפט לאחר קבלת תשובת התובע העירוני קבועה בהוראות סעיף 229 (א) לחסד"פ, הקובעת בין היתר כי "מי שהגיש בקשה לביטול כאמור בפסקה (1) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט כאמור בפסקה (2), אלא תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בענין הביטול", ואין מדובר בזכות שהוענקה לו "במקרה זה" (כנקוב במכתב התשובה) על ידי הנתבעת.

לבסוף ביקש התובע לפסוק לו הוצאות בין היתר בגין ניהול ההליך הפלילי – טענה שצריכה היתה להתברר שם, ואולם כאמור התובע זנח אותה משבחר לעזוב את ביהמ"ש ולא להמתין לשמיעת טענותיו על ידי ביהמ"ש. לסיכום הדברים מצאתי לנכון לקבל את טענות התובע בנוגע לנזקים שלכאורה נגרמו לו אך ורק ביחס לסוגיית הקנס ולהשבת תשלום ארנונה לימים 13-15.8.19.

מספר ימים לאחר קבלת הדרישה, שלח התובע מכתב לנתבעת ובו ביקש להסב על שמו את הקנסות, שכן הוא נהג ברכב הרשום ע"ש אמו, וכן ביקש לבטל את הקנסות בטענות שונות, שעיקרן כי רעייתו ילדה באותה עת בבית החולים "ביקור חולים" והוא נאלץ לחנות שלא כדין היות שלא מצא חניה באיזור.

התובע דרש להסיר מידית את העיקולים, לבטל את הדו"חות בשל היתיישנות, ולקבל פיצוי בסך 2,000 ₪.

במסגרת המכתב צוין כי המשלוח של ההחלטה בבקשה לביטול הקנסות לכתובת ישנה נעשה עקב טעות שהנתבעת מתנצלת עליה, וכי בשל כך יופחת סכום הקנסות לסכומם המקורי, והתובע יקבל החזר בסך 240 ₪.

זאת, שכן התובע, בפנייתו להסבת הדו"חות על שמו ולביטולם, לא טרח לציין את כתובתו.

כך, למשל, בפסק הדין של בית המשפט זה (כב' השופטת מ. ליפשיץ-פריבס) בהליך תא"מ 67818-09-16 בן-נון נ' מדינת ישראל [פורסם ב'נבו'], נפסק פיצוי בסך 8,000 ₪, ואילו בהליך ת"ק 40064-09-20 פריש נ' עריית תל-אביב-יפו [פורסם ב'נבו'], נפסק ע"י בימ"ש השלום בחדרה (כב' הרשמת הבכירה מ. פרבר), במקרה דומה למקרה דנן, פיצוי בסך 5,000 ₪.

...

אני סבור כי במקרה שלפניי יהא זה צודק לעשות כן. יש להעמיד, לפיכך, את הפיצוי על שיעור של 5,000 ₪, בדומה להיקף שנפסק בת"ק 40064-09-20.

סיכום לאור כל האמור אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת 1 – עיריית ירושלים - בחלקה ומחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סכומים כדלקמן: פיצוי בסך 2,750 ₪.

כמו כן, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2 – חברת דואר ישראל בע"מ– במלואה, ומחייב את התובע לשלם לה הוצאות משפט בסך 400 ₪.

בשל חניה זו ניתן למערער דו"ח מסוג בררת משפט, בו צוינה עבירה של העמדת/החניית רכב, במקום שהחניה נאסרה לפי תקנות התעבורה והאיסור מסומן בהתאם להודעת התעבורה.

עיקר טיעוני המערער: שגה בית משפט קמא עת קבע שלא מתקיימת העילה הראשונה להטלת הפצוי – "העידר יסוד לאשמה", בנימוק שפורמאלית חנה המערער בנגוד לתקנות התעבורה: תמונת תמרור "אין עצירה" שצירפה המשיבה לתשובתה ואשר הובאה במסגרת החלטת בית משפט קמא, לא צולמה על ידי הפקח רושם הדו"ח ולא היתה בין שלוש התמונות בחומר החקירה ועל בית המשפט היה להיתעלם ממנה; באחת מתמונות הפקח מופיעה תמונה בה ניתן לראות תמרור המבטל תמרור "אין עצירה". בנגוד לטענת המשיבה, לא צולם במקום תמרור "אין עצירה". בהודעה על הצבת תמרור שצרפה המשיבה לתיק ללא רשות, מדובר בתמרור זמני שאושר לזמן עבודות בנייה בלבד, עבודות שהסתיימו זה מכבר, עובר למועד רישום הדו"ח. משמע התמרור אינו חוקי עוד, ועל המשיבה היה להסירו מזמן; שגה בית משפט קמא בקבלו את טענת המשיבה כי תמרור 817 (כחול לבן) אינו עומד לעצמו ויש חובה בתמרור נוסף 626.

יש לנהוג משנה זהירות עת בית המשפט פוסק הוצאות לחובת המשיבה שהיא גוף הפועל מטעם הציבור ובמימונו, דבר המוביל לפגיעה עקיפה בציבור האזרחים, אשר מכספם ממומנת העיריה.

...

סוף-דבר, אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא, הן לפי מדיניות הפסיקה להמעיט בכך, והן בסקירת ההחלטה לגופה.

הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.

לפניי תביעה אותה הגישו התובעים (בני זוג) נגד עריית אור יהודה (להלן: "העיריה") שעניינה פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה להם, לטענתם, בעקבות היתנהלות העיריה עקב דו"ח חניה שהוטל שלא כדין.

התברר, כי לתובעים נרשם דו"ח חניה ע"ס 250 ₪ בגין העמדת / החניית רכב בתחום תחנת מוניות.

עיקר טענות הנתבעת בכתב ההגנה לטענת הנתבעת, ביום 10.5.22 לתובע ניתן דו"ח חניה בגין החניית רכבם בתחום תחנת המוניות.

התובע הגיש בקשה להשפט על דו"ח חניה, כאשר בזמן ההמתנה לקביעת המועד לדיון בביהמ"ש, הוא הגיש עתירה מנהלית לבית משפט המחוזי נגד הנתבעת בדרישה לפצותו בגין קבלת הדו"ח (עת"מ 24188-09-22).

במסגרת הדיון בתיק דנן מיום 21.1.24, עו"ד הראל הבהירה כי שליחת המכתב מקורה בטעות והוא לא היה צריך להשלח.

...

לטענת התובעים, לאור התנהלות העירייה ומתן דו"ח החניה שניתן שלא כדין, יש לקבל את התביעה ולפסוק להם פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 75,000 ₪.

סיכום: לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו ודינה להידחות.

אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪ - סכום שישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

שקלתי שמא לחייב את התובעים בסכום גבוה יותר, כפי שמן הראוי היה לעשות, אך בסופו של דבר החלטתי כפי שהחלטתי וזאת, בעיקר, לפנים משורת הדין נוכח מצבם הרפואי.

בתי משפט בית המשפט המחוזי ירושלים עפמ"ק 1338-11-23 לפני כב' השופטת הבכירה רבקה פרידמן-פלדמן 19 פברואר 2024 בעיניין: עריית בית שמש המערערת נ ג ד שמעון ביטון המשיב פסק דין

ההליכים בבית משפט קמא ביום 8.10.2021 ניתן למשיב דו"ח על סך 250 ₪ בגין חניית רכב בתחום תחנת אוטובוס בבית שמש (להלן: הדו"ח).

לטענת המערערת, בית משפט קמא טעה בכך שלא הרשיע את המשיב, בהתבסס על טענת המשיב לפיה היה צריך לבקש ממנו להזיז את הרכב, במקום לתת לו דו"ח. הדו"ח שניתן למשיב תועד על ידי ניידת צלום המתעדת עבירות חנייה.

לעניין פסיקת ההוצאות, טען המשיב כי גובה ההוצאות שנפסקו לו אינו בלתי סביר, וכי בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין ובהתאם לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב-1982, ניתן היה לפסוק לו סכום גבוה יותר.

לעניין זה ציין בית המשפט בגזר דינו בהליך ח"נ 12087-09-20 הנ"ל: "במקרה שלפני הנאשם ביקש להשפט בגין מספר דוחות חניה אשר מרביתם נרשמו לחובתו בגין אי תשלום אגרת חניה. בכלל התיקים טען הנאשם לאכיפה בררנית. סברתו של הנאשם שהאכיפה המבוצעת על ידי המאשימה אינה שויונית, אינה מקנה לו את הזכות לחנות מבלי לשלם את אגרת החניה, תוך עשיית דין עצמי" (סעיף 13 לגזר הדין מיום 19.5.2021).

...

בית המשפט קמא לא קיבל את עדותה של הפקחית, וקבע כי המשיב היה ברכב, אף שלא בהכרח זו המסקנה המתבקשת, שכן בצילומים המשיב אינו נראה, אלא ניתן לראות צללית אדם במושב הנהג, ואורות דולקים של הבלמים, המעידים על כך שבעת הצילום היה מישהו שלחץ על הבלמים ברכב.

סוף דבר ניתן לסכם ולומר כי במקרה זה, בין אם המשיב היה ברכב ובין אם לאו, אין בסיס לקביעה שמתן הדו"ח למשיב נובע מאכיפה בררנית בלתי צודקת, כפי שקבע בית-משפט קמא, ואין הצדקה לזיכויו של המשיב מהעבירה שיוחסה לו. ראשית, המשיב אינו חולק על כך שעבר עבירה.

המשיב ישלם למערערת הוצאות הערעור בסך 2,500 ₪.