פיצוי מהמדינה בגין צו עיכוב יציאה מהארץ

על פי האמור בתצהירה "נודע לי על תיק ההוצל"פ ועל עיכוב יציאתי בגין התיק רק ביום 10.7.2011 בעת שיציאתי מתחומי המדינה נאסרה. בעקבות צו עיכוב היציאה שלא ידעתי על קיומו נאלצתי לוותר, בשדה התעופה בן גוריון, על טיול בשוויץ בלווית בעלי" (סעיף 11).

לא מצאתי שיש לפסוק פיצוי בגין עלות הנסיעה לשדה התעופה, ועלות החניון לטווח ארוך, שכן ההוצאה הוצאה גם עבור התובע, אשר נסע לחו"ל למרות צו עיכוב היציאה מהארץ.

...

סוף דבר אשר על כן אני מקבלת את התביעה באופן חלקי.

הנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 24,681 ש"ח ולתובע סכום של 2,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.7.11 עד יום התשלום בפועל.

כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

מספר שנים לאחר שסיים התובע את עבודת השרות, ביקש לצאת לחו"ל, אך בנתב"ג נאמר לו שאינו יכול לצאת מהארץ עקב צו עיכוב היציאה מהארץ התלוי ועומד כנגדו.

כללי: בעלי הדין: התובע הוא אזרח ישראלי ותושב מדינת ישראל.

טענות הצדדים: טוען התובע כי על שב"ס לפצות אותו בסך 100,000 ₪ מהסיבות כדלקמן: 1) שב"ס ונציגיו אישרו לתובע לאור פנייתם לבית המשפט כי אין נגדו כל הגבלה בבקורת הגבולות, וכי הוא רשאי לצאת מהארץ, ונימסר לו אישור מהנהלת בתי המשפט לפיו צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגדו בוטל.

...

לאור האמור לעיל, סבור אני שיש גם לדחות את טענת התובע ששב"ס הציג בפניו מצג שצו עיכוב היציאה מן הארץ כנגדו בוטל.

המסקנה העולה מהאמור היא שיש לדחות את טענת התובע שעל שב"ס היה לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ.

לסיכום שאלת האחריות: על פי כל האמור לעיל, סבור אני שהתובע לא הוכיח את אחריות שב"ס לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, ודין תביעתו להידחות.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע נגד שב"ס. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

עוד טוען התובע כי המדינה פעלה ברשלנות כאשר לא סייעה בידו לשמור על קשר עם בנו, וכאשר אפשרה כי הבן יקבל דרכון ויצא מן הארץ בלי הסכמה של שני האפוטרופסים כנדרש בדין.

דיון: מאז הגשת התביעה לבית המשפט לעינייני מישפחה ועד להגשת תביעה זו לא עשה התובע דבר כדי ליצור קשר עם בנו, ובמסגרת הליך זה הוא תובע פצויי מן המדינה בגין רשלנות.

יש לציין כי גם התובע עצמו לא חשב על האפשרות שהקטין יצא מן הארץ, וזאת חרף העובדה שידע מי מבני משפחתה של גרושתו מתגוררים בחו"ל ועל האפשרויות המעשיות לגדל אותו בחו"ל. והרי אילו היה התובע יודע על כך הרי שהיה מבקש מעורך הדין של הסיוע המשפטי לבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ.

...

הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – שלילת האפוטרופסות הטבעית עבור נאשמים ומורשעים בעבירות אלימות במשפחה), התשפ"א–2020 אשר התקבלה כחוק בדצמבר 2020 ותיקנה את סעיף 27 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב 1962, מתייחסת גם למצב בו מוגש כתב אישום כנגד הורה בין רצח ההורה האחר.

יחד עם זאת אני דוחה את הדרישות הכספיות הגבוהות של התובע בעניין זה ודוחה את טענותיו בכל הנוגע לעוגמת נפש משמעותית.

גם לעירייה נגרמו הוצאות משמעותיות בתיק זה, ולפיכך אני קובעת כי התובע ישא בשכר טרחת בא כוחה בסך 25,000 ₪ כולל מע"מ ובהוצאותיה בסך 2,500 ₪.

עוד ציין בית המשפט כי עיקר החומרה אינו מתבטא "בנזקים הפיזיים שנגרמו אלא במימד ההשפלה והביזוי ובנזק הנפשי אשר לבטח נשאר בנפשה של מי שראשה נתחב לתוך קיאו של כלב והיא מצוה לנקותו כאילו הייתה חיה בעצמה ולא בת זוג". לאחר סקירת פסיקה והתייחסות לחומרה שבה יש לראות מעשי אלימות כנגד בנות זוג, נקבע כי מיתחם העונש הכולל ההולם את המעשים "מתחיל בשנת מאסר ומסתיים ב-30 חודשי מאסר". בסקירת הנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירות ציין בית משפט קמא כי התסקיר שהוצג היה שלילי, והמערער "התקשה לקבל אחריות על מעשיו והכחיש את המעשים המיוחסים לו ואף טען בהקשר זה כי הודה בהם על רקע רצונו לסיים את ההליך המשפטי. כן שלל הנאשם בעייתיות בדפוסי השמוש באלכוהול ובדפוסי האלימות בכלל". עוד צוין כי "שירות המבחן התרשם כי הנאשם אינו מכיר בבעייתיות שבהתנהגותו הן בכל הנוגע לעבירות האלימות והן בכל הנוגע לדפוסי השמוש באלכוהול ובשים לב לקושי בוויסות דחפיו ובשיתוף הפעולה עם שירות המבחן, סבר כי יש מקום להשית ענישה קונקרטית על הנאשם". בית משפט עמד על טענת המערער כי "עזב את תחומי המדינה נוכח רצונו לקבל אשרת שהייה כדין כי הוא לוקח אחריות על מעשיו, והתבקש משום כך להפנותו לחוות דעת הממונה". נקבע כי המערער גרם "לבזבוז זמן שפוטי יקר והפגין העדר מורא כאשר עזב את הארץ למשך שנה בעוד ההליך המשפטי מיתנהל בעיניינו... גם הפנייתו לקבלת תסקיר, הביאה לבזבוז זמן ומשאבים של ביהמ"ש ושל שירות המבחן כאשר למעשה הנאשם אינו לוקח אחריות על מעשיו ואינו מבקש לעבור הליך טפולי...". בית המשפט ציין כי אינו מיתעלם מעדות בת זוגו דהיום של המערער, אולם בהתאם לעיקרון ההלימה וחומרת המעשים, יש להטיל עונש משמעותי.

עוד צוין – "עסקינן במי שאמנם נעדר עבר פלילי ולקח אחריות על מעשיו ואולם כאמור לא הישתלב בהליך טפולי ועזב את המדינה במסגרת ההליך עצמו ובנסיבות אלו אני סבורה כי יש למקם את עונשו קרוב לרף התחתון של המיתחם אותו קבעתי אם כי לא ברף התחתון ממש". בנוסף נמצא מקום להטלת "פיצוי משמעותי שכן ללא ספק נגרמו למתלוננת נזקים נפשיים נוכח מעשיו...". בנסיבות אלה הוטלו על המערער העונשים שפורטו לעיל.

בנוסף סבור ב"כ המערער כי היה מוטל על המשיבה לבקש צו עיכוב יציאה מהארץ אם אכן ביקשה למנוע יציאת המערער מישראל.

באותו ענין צוין כי "בטיעונים לעונש שלאחר התסקיר, לא עלתה כל טענה בעיניין ההודיה, באופן שלא יצר חשד וחשש בעיני בית המשפט. ואכן נראה כי זהו עיקר העיקרים; גם אם ראוי היה שבית המשפט ישאל את קאסם באשר לאמור בתסקיר, הדברים הברורים עד מאוד שיצאו מפיו ומפי סנגורו יכלו להניח את דעתו של בית המשפט באשר לתקפות ההודיה". גם בעיניין אחר, שנידון ברע"פ 4233/12 לטיפה אבו מערוף נ. מדינת ישראל (7.6.2012), בו עלתה בקשה לבטל את הכרעת הדין ולאפשר חזרה מהודיה, נוכח טענה כי המדינה הפרה הסכמה הקשורה בבצוע צו הריסה, ציין כב' השופט רובינשטיין כי בנסיבות "לא הוכחו כל אילוץ וחוסר הבנה הנוגע לעובדות כתב האישום. נוכח משך הזמן הממושך מאז הגשת כתב האישום והכרעת הדין לא היה מקום לאפשר את החזרה מן ההודיה ובית המשפט מילא את המוטל עליו..." (פסקה יא).

...

עוד צוין כי "ענישה מוחשית וקונקרטית תהווה עבורו גורם מרתיע מהישנות מעשים דומים". בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 2.3.2022 הודיעה ב"כ המערער, כי "לאחר שהנאשם הודה, נאלץ לעזוב את הארץ כי לא היה לו כאן מעמד ולא רצה להישאר כמי שלא נמצא כדין. חזר לישראל וכעת נמצא בהליכי קבלת אזרחות. נשוי לאזרחית ישראלית שלא המתלוננת. מבקשת טרם הטיעונים לעונש על מנת שהתמונה המלאה תהיה פרוסה בפני בית המשפט, לשלוח את הנאשם לקבלת תסקיר נוסף וחוות דעת ממונה. שוחחתי עם הנאשם ואימתתי אותו (כך במקור – י.צ) עם הכתוב בתסקיר, הוא אמר שהוא מבין היום. חלפו 4 שנים, נמצא בזוגיות חדשה. אנו היום נמצאים במצב אחר. ב- 2018 הוא היה אזרחי ארעי ולא היה אינטרס מובהק לשלוח אותו לשירות מבחן, היום הסטאטוס שלו השתנה ואני סבורה שהאינטרס הציבורי יכול וייתן מענה לצרכים טיפוליים. הנאשם לא היה בארץ כשנה". (ההדגשה הוספה).

ב"כ של המערער התנגדה להגשת התצלומים, נוכח עיתוי ההגשה בשלב הטיעונים לעונש, ולנוכח חלוף השנים מאז מועד העבירה, ונטען כי בתמונות מופיעות "חבלות נוספות שלא ניתן לדעת שאלה החבלות שנגרמו מהאירוע". בטיעונים לעונש ציינה עו"ד שכטמן כי "אירועים אלה מכוערים... מדובר בכתב אישום שמגלם אירוע מכוער, החבלות שנגרמו בסופו של דבר הן יותר בפן הרגשי ופחות בפן הפיזי. מבחינה פיזית מדובר במה שמגולם בסעיף 6. לא מדובר חלילה בשברים, בחבלות, בפציעה כזו שמצריכה טיפול רפואי. אין אישור רפואי בתיק, והיא לא פנתה לטיפול רפואי...". עוד נטען כי נוכח התוצאות הלא חמורות של המעשים יש להפנות את המערער לממונה על עבודות השירות.

עוד צוין – "עסקינן במי שאמנם נעדר עבר פלילי ולקח אחריות על מעשיו ואולם כאמור לא השתלב בהליך טיפולי ועזב את המדינה במסגרת ההליך עצמו ובנסיבות אלו אני סבורה כי יש למקם את עונשו קרוב לרף התחתון של המתחם אותו קבעתי אם כי לא ברף התחתון ממש". בנוסף נמצא מקום להטלת "פיצוי משמעותי שכן ללא ספק נגרמו למתלוננת נזקים נפשיים נוכח מעשיו...". בנסיבות אלה הוטלו על המערער העונשים שפורטו לעיל.

עידו דרויאן-גמליאל, שופט סוף דבר: הערעור נדחה על כל חלקיו.

אשר לרכיב הפיצויים, ציינה המדינה כי משמועד תחילת ביצוע התשלום חלף, מדובר בבקשה להפסקת ביצוע תשלום ולא לעיכובה, בקשה אליה היתנגדה.

ניתן בזה צו עיכוב יציאה מהארץ ואם יש בידי המבקש דרכון יפקידו בתחנת המישטרה המטפלת, עד ליום 23.04.2023, שעה 13:00.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי עמדת באת-כוח המדינה ראויה והוגנת בנסיבות אלה.

על כן, אני מורה שאותו סכום של 15,000 ש"ח – לכשישוחרר על ידי הרשות החוקרת – ישמש כערובה להבטחת התייצבות המבקש במסגרת תיק הערעור שתלוי ועומד בבית משפט זה. באשר לבקשה לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי הכספי, זו נדחית.