פיצוי לשוכר לפי חוק ההתנתקות עקב פינוי מנכס

לאור האמור עתרה בזק לחיוב הנתבע בסעדים המפורטים בכתב התביעה, לרבות תשלום דמי שכירות בגין התקופה שלא שולמה (בנכוי סכום הערבות הבנקאית שחולטה), תשלומי חשמל ומים שלא שולמו, פיצוי מוסכם בגין האיחור בפנוי (ולחלופין דמי שימוש ראויים בגין תקופה זו), פצויי קיום (בגין התקופה שעד סוף תקופת הסכם השכירות), וחיוב בגין עלויות השבת מצב המושכר לקדמותו.

הנתבע טען, כי היתנהלות בזק עולה כדי אי התאמה עפ"י חוק השכירות והשאילה.

הנתבע טען כי אילמלא ההטעייה החמורה וחסרת תום הלב של בזק בעיניין זכויותיה בנכס והשימושים המותרים בו – לא היה מתקשר בהסכם השכירות, וכך היו נחסכים כל ההשקעות, תשלום דמי השכירות, אבדן הזמן וכל הנזקים שנגרמו לו. הנתבע עמד על כך, שעוד בטרם הוגשה תביעת הפינוי, לא החזיק בנכס, אולם התובעת היא זו שסרבה לקבל את החזקה בו. הנתבע הוסיף וטען, כי הנכס לא היה פעיל קודם להשכרתו והיה מוזנח ומופקר כך שעל התובעת לשלם לו דמי שמירה על הנכס.

לאור נתוק הקשר מצד הנתבע, סרובו לשלם את דמי השכירות והמשך הפרות הסכם השכירות, הודיעה בזק לנתבע, ביום 24.8.2015 על ביטול הסכם השכירות ובהמשך (בחודש ינואר 2016) אף הגישה תביעה לפינוי המושכר (תא"ק 23617-01-16), במסגרתה ניתן בהסכמה פסק דין לפינוי (תוך שהנתבע שומר על טענותיו כי כבר פינה את המושכר).

אף לא מצאתי הצדקה לפסוק לטובת התובעת פצויי קיום על דרך של חיוב הנתבע לשלם עד תום תקופת השכירות עפ"י ההסכם.

...

התביעה שכנגד מן המובא לעיל עולה, כי משמצאתי כי הנתבע לא ביטל את הסכם השכירות חרף הגילוי אודות זכויות בזק במושכר, ומשלא מצאתי ממש בטענותיו כי בזק הטעתה אותו ברכיבים נוספים, מסרה לו מושכר אשר אינו תואם את המוסכם, הפרה את ההסכם עימו או פעלה כלפיו בחוסר תום לב – הרי שדין התביעה שכנגד להידחות.

סוף דבר ביתר טענות הצדדים לא מצאתי ממש והן נדחות.

התביעה שכנגד נדחית ללא צו נוסף להוצאות.

טענות הצדדים טענות התובעים התובעים טוענים כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות כשביצעו שינויים במושכר ללא אישור בכתב ומראש; לא השיבו את המושכר לקדמותו, כך שהתובע יאלץ לשאת בהוצאות תיקון ושפוץ המושכר כדי להביאו למצב שבו הוא ראוי להשכרה; הותירו חובות חשמל שהביאו לניתוק החשמל במושכר והתובע נשא בהוצאות חיבור החשמל; העבירו את השכירות לנתבעת 1, ללא ידיעת התובעים וללא ערבות מתאימה; לא השיבו את מפתחות הנכס ולא הותירו את הנכס נקי מכל חפץ.

התובעים עותרים לסעדים הבאים: תשלום הוצאות שקום ושפוץ הנכס (שחלקם כבר שולמו), על פי חוות דעת שמאית מטעמם, בסך של 183,154 ₪; סך של 520 ₪ בגין חוב חשמל וחידוש אספקת החשמל; פיצוי בגין אובדן דמי שכירות בסך של 203,580 ₪ עבור שנים עשר חודשי שכירות, ובהתאמה תשלומי ארנונה בגין חודשים אלה בסך 28,000 ₪ (2,333 לחודש) ודמי אחזקה בסך של 22,464 ₪ (1,600 ₪ לחודש); פיצוי מוסכם כקבוע בסעיף 19.1 להסכם השכירות בשל העדר פינוי הנכס במועד בסך של 464,100 ₪ ממועד תום תקופת השכירות ועד ליום 28.12.2018; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 50,000 ₪; תשלום שכ"ט ששולם בפועל בסך של 17,550 ₪.

כך למשל פסק כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פד"י מו(4) 35 בעמ' 40-41 כי: "...חוזה יכול שייעשה בכל צורה שהיא, אלא אם צורה מסוימת היא תנאי לתוקפו, על-פי חוק או על-פי הסכם בין הצדדים. מעקרון זה נובעת גם המסקנה, כי הצדדים לחוזה רשאים להתנות עליו ולשנות את הוראותיו מבלי להיות מוגבלים לפרוצדורה או לצורה מסוימת דוקא. בין השאר, ייתכן שייוצר חוזה – או שתשתנה הוראה מהוראותיו – על ידי היתנהגות הצדדים ...

...

מסקנה זו מתחזקת שעה שהתובע ידע שהוא מתקשר עם חברה.

לא נטענה כל טענה לאי תשלום דמי השכירות מטעם הנתבעת 1, כמו גם הערבות נשארה בתוקפה, ולמעט הנזקים שנותרו במושכר בגינם נתבע סעד נפרד, לא הוכח נזק אחר בגין הפרה נטענת זו. משכך, גם דין טענה זו להידחות.

סוף דבר: התובעים ישלמו לנתבעת 6 סך של 6,300 ₪ בגין דחיית התביעה נגדה (ונתבע 5).

בנוסף טוענת התובעת שבפועל החברה פינתה את הנכס רק ביום 11.1.2021 ולפיכך, החל מיום 1.12.2020 ועד למועד הפינוי, על החברה ועל הערב, לשלם פיצוי של 750 ₪ לכל יום איחור, כפי שנקבע בסעיף 12 להסכם השכירות.

בנוסף, התובעת לא הביאה כל ראיה לשעור דמי השמוש הראויים בתקופה זו, שבה היא אינה זכאית עוד לדמי שכירות עפ"י ההסכם.

לטענת התובעת, פעולות המישטרה בנכס וניתוק החשמל, גרמו לנזקים רבים במערכת החשמל והנתבעים הם שאחראיים לנזקים כאלה.

התובעת דרשה פיצוי, גם בגין הוצאות שנאלצה, לטענתה, להוציא לצורך פינוי יתרת החפצים שהותירה החברה במושכר.

...

מכיוון שכך, אני קובעת שעלה בידי התובעת להוכיח שאלה הסכומים ששילמה עבור פינוי המושכר ואני מחייבת לכן את הנתבעים לשלם לה את הסכום של 8,380 ₪ בראש הנזק הזה.

בהעדר ראיה, אני דוחה את הדרישה בראש הנזק הזה.

בנוסף לסכומים האלה ישלמו הנתבעים יחד ולחוד לתובעת את הוצאות התביעה (אגרות מסירות ושכר עדים), ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובעת בסכום של 7,500 ₪.

ניהול המבנים נימסר לעמיגור ניהול נכסים בע"מ, והיא היתקשרה בהסכמי שכירות עם המפונים.

ביום 8.8.05 נחתם הסכם שכירות בין עמיגור לבין הנתבעים 1-2 (להלן: ההורים), שהנם מפונים זכאים כהגדרתם בחוק יישום תכנית ההיתנתקות (להלן: החוק).

ההורים פינו את המבנה במאי 2014, והתביעה כללה סעד של סילוק יד, אשר התייתר נוכח פינוי המקרקעין לאחר הסכמת הנתבעים לפנות המקרקעין.

השמאית פירטה את העקרונות בקוים המנחים, המבוססים על זכותה של רמ"י לחייב את המשתמש הלא מורשה בתשלום דמי שימוש, הכוללים השבת העושר שהופק מהמקרקעין, ופצוי בגין נזק או אובדן רווחים שנגרמו נוכח החזקה והשמוש הלא מורשים.

...

סוף דבר כתשע שנים לאחר ההתנתקות עלה בידי ההורים לעבור לבית הקבע, והבת והחתן נותרו בקרווילה, עד לסוף שנת 2020, כחמש עשרה שנים של מגורים באתר הדיור הזמני.

על כן אני מחייב את הנתבעים 1,2,4, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 84,235 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה.

התביעה כנגד נתבע 3 נדחית ללא צו להוצאות.

לצערו של התובע שכנגד, התובעת עודנה רודפת אותו ולא מניחה לו לנפשו על אף העובדה שהוא רוצה לנתק כל מגע ממנה.

והינה, מקום בו אין חולק כי כתב האישום שהוגש כנגד התובע שכנגד והרלוונטי לתובעת (כמתלוננת) היה בשל עבירת האיומים, אזי ברי כי נשמטת הקרקע תחת סעד כספי שמקורו בפצוי ללא הוכחת נזק שרלוונטי לעילה המבוססת על פגיעה בפרטיות (עבירה שיוחסה לתובע שכנגד רק כנגד גרושתו) ולפי חוק הגנת הפרטיות.

להלן הכרעתי בסעדים האמורים: חובות שמקורן ביחסי השכירות בין הצדדים: התובע עתר לחיוב הנתבעת בסך כולל של 45,732 ₪ ושמקורם בבאים: (1) 26,200 ₪ בגין איחור בפנוי המושכר (לפי 200 ₪ ליום וסעיף 12(ב) להסכם); (2) 7,200 ₪ בגין פיצוי מוסכם שמקורו באי פינוי הנכס לפי סעיף 12(ג) להסכם השכירות; (3) 10,080 ₪ דמי שימוש ראויים בשווי דמי השכירות ממועד סיום השכירות ביום 1/7/18 עד ליום הפינוי בפועל 8/11/18; (4) 2,000 ₪ + מע"מ עלות מכתבי ההתראה של ב"כ התובע שכנגד; (5) 252 ₪ - עלות שליחויות.

...

על רקע מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר להמשך תקופת השכירות, הגיש התובע שכנגד ביום 7/10/18 תביעה לפינוי מושכר (תא"ח 13832-10-18) ולאחר שהתובעת לא התגוננה באותו הליך, נעתר בית המשפט ביום 3/12/18 למתן פסק דין בהעדר הגנה.

הנני מחייבת את התובעת לשלם לתובע שכנגד סך של 7,500 ₪.

לאור מסקנתי בעניין הפגיעה בפרטיות ובזיקה למבוקש בסעיף 36 לסיכומי התובע שכנגד, הנני מורה למזכירות להסיר מתיק בית המשפט את כתב התביעה של התובעת ולסרוק אותו מחדש ללא התסקיר שצורף.

באופן זה יטופל גם המסמך שהוגש במסגרת תאד"מ 31049-06-21 ביום 14/6/21 (בקשה מס' 3) מקום בו התסקיר נכלל גם בכתב בי-דין זה. לאור הסכום הנמוך אותו מצאתי לפסוק (ביחס לתביעה שכנגד שהועמדה כאמור על סך 200,000 ₪) ולאור דחיית מרבית טענות התובע שכנגד, הנני מורה שכל צד יישא בהוצאותיו.