פיצוי כספי בגין מוות ברשלנות

העירעור על דחיית בקשת המערער לביטול הרשעתו רכיבי הענישה שהוטלו על המערער (180 שעות של"צ, מאסר על-תנאי, צו מבחן, התחייבות כספית צופה פני עתיד, וכן פיצוי כספי למתלוננת בסך 500 ₪) היו מוסכמים על הצדדים, ולפיכך העירעור לפנינו אינו נסוב עליהם.

ההרשעה השנייה היא משנת 2002 בבית-משפט לתעבורה, בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות.

...

אף שמדובר בעבר פלילי רחוק יחסית, אין מדובר בפעם הראשונה ואף לא בפעם השנייה בה המערער מורשע בדין.

המסקנה המתבקשת ממכלול השיקולים שפורטו לעיל היא כי אין עילה להתערבותנו בהחלטת בית-משפט קמא לדחיית בקשתו של המערער לביטול הרשעתו.

סוף דבר נוכח מכלול הטעמים עליהם עמדנו, הערעור על שני חלקיו נדחה.

הסתמכות זו של הנאשם, והחלטתו לנוע לאחור ללא מכוון כאשר "שטח מת" בלתי נראה ידוע ומוכר לו למרחק של 25 מטר מאחורי המשאית, מניבים בעיני קביעת דרגת רשלנות בינונית בפרשה זו. אני סבור כי המדינה הפריזה בבקשתה לקביעת רשלנות בדרגה גבוהה, ואילו ההגנה הפריזה בבקשתה לקביעת רשלנות נמוכה.

נוכח אבדן פרנסת הנאשם והעובדה כי הוא אב ל- 7 ילדים, וכן לאור תמיכתו מרצונו כלכלית במשפחת המנוח, אני מחליט להמנע מגזירת רכיב פיצוי כספי.

...

נוכח אבדן פרנסת הנאשם והעובדה כי הוא אב ל- 7 ילדים, וכן לאור תמיכתו מרצונו כלכלית במשפחת המנוח, אני מחליט להימנע מגזירת רכיב פיצוי כספי.

לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: גוזר על הנאשם 9 חודשי מאסר.

(עבירות התנאי בהתאם לקבוע בפקודת התעבורה) הנני גוזר על הנאשם 6 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה או גרימת מוות ברשלנות והכל תוך 3 שנים מהיום.

כמו כן, ביקש להמנע מהטלת פיצוי כספי נוכח הוראות הפלת"ד. אשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם מסר כי מדובר בנאשם נורמאטיבי אשר תורם לקהילה וכי מצבו הכלכלי בכי רע לאחר שעסקו נשרף.

הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות ונגזרו עליו: 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי; 8 שנים פסילה בפועל; 12 חודשי פסילה על תנאי, פיצויים למשפחת המנוח, בסכום של 30,000ש"ח. ע"פ (ת"א) 4889-11-15, מדינת ישראל נ' פשצ'נסקי ([פורסם בנבו], 12.1.16) המערער הורשע בנהיגה רשלנית שגרמה למותה של הולכת רגל במעבר חציה.

...

ולענייננו, אני קובע כי מדובר בנהיגה המקימה מידת רשלנות בינונית.

אני קובע מתחם הענישה ההולם לנסיבות ביצוע העבירה שנע בין מספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות לבין 18 חודשי מאסר בפועל.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

טיעוני ההגנה ב"כ הנאשם, ביקש אף הוא לכבד את הסדר הטיעון, עתר להשית על הנאשם 15 שנות מאסר בפועל, ולהמנע מהשתת פיצוי כספי, בשל היות הנאשם חסר כל, כהגדרתו.

עסקינן, לשיטתו, במקרה שיכול היה להסתיים בנסיבות מסוימות בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

הנאשם נימלט מהמקום והחל יחד עם חבורתו לנוע לכיוון בתיהם; או אז חזר הנאשם עם רכבו אל עבר החבורה, כשהוא אוחז באקדח, ירה לעברם, וכן ירה לעבר המנוח ירייה נוספת אשר פגעה בחלקו העליון של גבו, ובסופו של יום גרמה למותו; בהמשך, בעוד הנאשם רץ אל רכבו, ירה ירייה נוספת שפגעה בכף רגלו של צעיר נוסף מהחבורה; בית המשפט המחוזי כיבד את הסדר הטיעון, שכלל הסכמה על עונש סגור, ובהתאם גזר על הנאשם 15 שנות מאסר, מאסר מותנה ופצוי למתלוננים.

...

ראו גם דבריה של כב' הש' וילנר בע"פ 2858/18 ח'ארוף נגד מדינת ישראל (11/11/18), שם נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט מחוזי אשר גזר עונש נוסף מעבר להסדר הטיעון, אך הורה כי ירוצה בחופף לעונש המוסכם, כדלהלן: "רבות נכתב על אודות החשיבות הרבה של מוסד הסדרי הטיעון....אמנם בית המשפט אינו כבול להסכמות הצדדים בהסדרי הטיעון (ראו: בג"ץ 3036/10 נגר נ' פרקליטות המדינה (מחוז תל אביב), פסקה 32 (17.8.2006); ע"פ 2274/12 אבו מאדי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (27.2.2013)), ואולם, נקבע לא אחת כי סטייה מהסדרים אלה תיעשה לעתים נדירות בלבד, כאשר העונש המוצע חורג במידה משמעותית מטווח הענישה הסביר בנסיבות העניין (ראו: ע"פ 5504/12 מסרי נ' מדינת ישראל (7.2.3013). ראו גם: ע"פ 7757/11 פלוני נ' מדינת ישראל (13.2.2013); ע"פ 5845/14 אסט נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (20.4.2016); עניין מצגר, שם)". שמענו את טיעוניהם של הצדדים ביחס למכלול השיקולים שהנחו אותם בהגיעם להסדר הנדון דידן, האיזונים שערכו בין מכלול השיקולים הנדרשים - חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם, ריבוין, תוצאותיהן הקשות, הערכים המוגנים שנפגעו, ומדיניות הענישה הראויה בעבירות כגון דא מחד גיסא, מול הודייתו של הנאשם, האחריות המלאה שנטל על מעשיו, החרטה שהביע והסתמכותו על הסדר הטיעון, תוך מחילה על זכותו לטעון לחפותו ולדרוש מהתביעה כי תוכח אשמתו מעבר לכל ספק סביר מאידך גיסא; בהתחשב בכל אלה ובנסיבותיו האישיות של הנאשם כמפורט לעיל, לרבות גילו הצעיר ועברו הנקי, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא, מצאנו כי אין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם יהא ראוי לסטות מההסכמה אליה הגיעו הצדדים לעניין העונש שיושת על הנאשם.

הנזק שגרם הנאשם למשפחת המנוח ולמתלוננים הוא כבד; לא מצאנו להיעתר לבקשת הסנגור להימנע מלהשית על הנאשם פיצוי בשל היותו חסר כול, כדבריו.

לפיכך, אנו מחייבים את הנאשם לפצות את נפגעי העבירה בגין הנזקים שנגרמו להם במעשיו, כדלהלן: הנאשם יפצה את אמו ואחותו בת ה-26 של המנוח בסכום כולל של 140,000 ₪, בחלקים שווים.

הפצוי נידרש מהנתבעת "בשל מעשיה ומחדליה בחקירת מות המנוחה – חקירה רשלנית אשר הביאה לכך שהאשום נגד הפוגע בעבירה של רצח הומר לאישום מקל של הריגה על כלל המשמעויות הנגזרות מכך. המדינה, באמצעות מי מעובדיה ו/או שלוחיה ו/או הפועלים בשמה ו/או למענה, לא חקרה את מות המנוחה באופן סביר ולא דאגה לאיסוף הראיות הדרושות ו/או לאיסופן בדרך אפקטיבית ותקינה לצורך הרשעת הפוגע ברצח" (סעיף 2 לכתב התביעה).

בגין כל האמור לעיל, עתרו התובעים לפצוי כספי, שעיקרו הוא פיצוי בגין עגמת נפש רבה שנגרמה, הכל כמפורט להלן: · פיצוי בגין הכאב, הצער והיגון שגרמה הנתבעת - 600,000 ₪ · פיצוי בגין הוצאות - 60,041 ₪ · פיצוי בגין הוצאות רפואיות לאחת התובעות - 5,800 ₪ ===== סה"כ - 665,841 ש"ח תוצאת פסק הדין בסיומו של פסק הדין, התביעה תדחה.

ההליך מתייחס לטענה לפיה יש "להרשיע" פעם נוספת את הנאשם בגין מותה של המנוחה.

...

בנוסף, עקרון סופיות הדיון תורם לביטחון וליציבות במשפט" להרחבה ר' גם ת"א (מחוזי תל אביב) 12852-09-14 בן דוד ואח' נ' גלסמן ואח' (מיום 18/2/2020, הש' מיכל עמית-אניסמן) שם נקבע כך (ההדגשות לא במקור) - "פתיחת שערי בתי המשפט לתקיפה שאין לה סוף של פסקי דין, סופה ערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט, וכן כי עקרון סופיות הדיון תורם גם ליעילות של גורמי האכיפה ושל בתי המשפט" עוד ר' רע"א 1552/19, ביטון נ בנק ירושלים בע"מ (מיום 2/4/2019 ); בג"ץ 5288/18, שי נ' הועדה לציון חסידי אומות העולם ב"יד ושם" רשות הזכרון לשואה ולגבורה (מיום 16/4/2019) וכן ר' כבר בע"פ 7853/05, רחמיאן נגד מדינת ישראל (מיום 27/11/2006) שם נקבע כך (ההדגשות לא במקור) - "לכל התדיינות משפטית יש סוף. משהתבררו זכויות וחובות הצדדים בהליכים המשפטיים השונים, ונתקבלה החלטה סופית, הרי שאין לשוב ולהידרש לעניין מחדש. הדבר מערער את היציבות המשפטית. הדבר פוגע בזכויות המתדיינים עצמם. הדבר פוגע ביעילות המערכת המשפטית". סוף דבר ביחס לנימוק הרביעי מחמישה לדחיית התביעה ניהול ההליך בתביעה כאן משמעו פגיעה ביציבות המשפטית, פגיעה בעקרון סופיות הדיון.

שנית, אפילו היתה לנפגעי עבירה זכות וזו נפגעה, הרי אין לתבוע "רשות ציבורית" בגין כך כך או כך, אפילו נפגעה אחת מהזכויות המוקנות לנפגעי עבירה, הרי עדיין ההליך היחיד שניתן לנקוט בגין כך הוא "הליך משמעתי לפי כל דין". לענין זה קובע סעיף 21 לחוק זכויות נפגעי עבירה כי "אי קיום זכות מהזכויות הקבועות בחוק זה אין בו כשלעצמו כדי לפסול הליך פלילי, או כדי להוות עילה למשפט פלילי או אזרחי נגד רשות ציבורית או עובד ציבור; ואולם אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע נקיטת הליך משמעתי לפי כל דין". סוף דבר ביחס לנימוק החמישי מחמישה לדחיית התביעה זכויות נפגעי עבירה והיריבות המשפטית מולם, מוסדרים בחוק זכויות נפגעי עבירה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.