פיצוי בגין תאונת דרכים ללא נכות קבועה

אזכיר כי המל"ל לא מצא לזכות את התובעת בנכות קבועה בגין התאונה המוקדמת, וכי לא הוכחה ירידת שכר בחלק השני של שנת 2012 ובשנת 2013 (לעומת החלק הראשון של שנת 2012).

בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [בענין שכטר].

כאב וסבל אזכיר, כי על פי הפלת"ד שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיוידואלית [ר'גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון); ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 17.6.1981)].

זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע הפלת"ד. בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונות, גילה של התובעת ושיעורי הנכות הרפואית, הפצוי בגין כאב וסבל בגין התאונה בה בסופו של דבר נקבעה לתובעת נכות רפואית בשיעור 10% הוא סך של 17,000 ₪ [16,486 בעיגול ₪].

...

לאחר התלבטות, בנסיבות ענייננו, אני מקבל את עמדת הנתבעת.

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 11,223 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובעת - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 6,000 ₪, וכן, בגין החזר הוצאות אגרה סך של 704 ₪ בלוויית ריבית והצמדה מיום 29.7.2018.

לפני תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים.

המומחה האורטופד, דר עמיר קונגרין, חיווה דעתו כי לתובעת לא נותרה כל נכות צמיתה בגין התאונה בתחום האורטופדי.

נכותה המשוקללת של התובעת במל"ל שאינה קשורה לתאונה (כל הנכויות אינן קשורות לתאונה למעט 5% מתוך ה – 20% שנקבעו בגין פיברו, כאשר תשומת הלב שגם המל"ל וגם מומחה בית המשפט קבעו כי לתובעת סה"כ 20% בגין פיברו), הנה בסך של 75%.

...

הנתבעת מתנגדת לפסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה. דיון והכרעה - אני סבורה אכן שנכותה הנמוכה, שמהווה אחוז קטן מסך הנכויות מהן היא סובלת, מזכה אותה בסך שאינו גבוה בגין נסיעות לטיפולים רפואיים, בסך של 1,500 ש"ח. הוצאות בגין טיפולים רפואיים התובעת דורשת סך 145,858 ₪, לפי סך של 5,834 ₪ לשנה (בהתאם לקבלות שהציגה באשר להוצאות שהוציאה בין השנים 2018 – 2015), בהיוון ל - 22 שנה (עד לגיל היציאה לפנסיה, גיל 64).

לסיכום הנתבעת תשלם לתובעת סך של 50,000 + 6,250 + 15,000 + 4,000 + 1,500 + 17,000 מסכום זה יש לנכות סך של 20,000 ₪ וכן סך של 11,700 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד כחוק.

זוהי תביעתו של התובע 1 (להלן: "התובע") נגד הנתבע 1, שנהג ברכב שהיה מעורב בתאונה בה נפגע התובע, ונגד נתבעת 2, חברת הביטוח שביטחה את נתבע 1 (להלן: "הנתבעת"), לפיצויים עקב תאונת דרכים.

לשיטתו כי יש לקבוע לו נכות 10% מבקש התובע לפצותו בעד כאב וסבל בסך 19,000 ₪, בעוד הנתבעת מבקשת להסתפק בפצוי של 5,000 ₪, מאחר ולשיטתה מדובר בתיק ללא נכות צמיתה, ולתחשיב הנזק לא צורפו אסמכתות המעידות על טיפולים רפואיים חריגים או ממושכים.

עיון בהסכמים הקבוציים השונים שדברם היה לחוק במשק העבודה הישראלי מראה כי אין מדובר בנוסחה פשוטה אלא למעשה במערכת פונקציות התלויות במספר משתנים (כגון מספר ואחוז ימי מחלה שנוצלו) על פי הנוהג הקבוע בפסיקה ובהסכמים הקבוציים בעיניין זה - מחושב ערך פדיון מירבי ליום מחלה שנצבר לפי מפתח מקדם של יום מחלה לא מנוצל לפדיון שווה לחלק מערך יום עבודה.

...

תוצאות והוצאות הנתבעת תשלם לנתבע את הסכומים הבאים: 5000 ₪ בגין כאב וסבל.

נוכח תוצאות חקירת המומחה, נדחית בקשת התובע להחזר הוצאות חקירת המומחה.

סה"כ תשלם הנתבעת לתובע פיצויים בגין התאונה בסך של 7,800 ₪ ועל סכום זה תוסיף כחוק שכ"ט בסך 13% ומע"מ כדין.

האם התאונה גרמה להחמרת מצבה של התובעת? אמנם התובעת טוענת כי התאונה גרמה להחמרת מצבה באופן קבוע ובאופן שלא איפשר לה לחזור לשוק העבודה, אלא שלא מצאתי לקבל טענה זו. כמתואר לעיל, הועדה הרפואית של המל"ל קבעה כי לתובעת לא נותרה נכות רפואית צמיתה, וכן נקבע כי מדובר בשינויים נווניים מוכרים לאורך ע"ש עם תופעות ידועות בעבר.

לכך יש להוסיף את החלטת הועדה הרפואית של המל"ל מיום 19.10.20 כי: "התאונה גרמה להחמרת מצב קודם באופן זמני וחולף". התובעת הפניתה לפס"ד בת"א 2963-07-18 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) תוך שהיא טוענת כי פסק הדין מדגים אפשרות להכרה בהגברה בשימוש בקנביס גם בפסיקת פיצוי לעתיד וללא חו"ד רפואית, אלא שבאותו מקרה הוכרה נכות צמיתה ברפואת הכאב בשיעור של 20% ועל כן לא מצאתי ללמוד מאותו פסק דין לענייננו.

דיון והכרעה - לאור גילה של התובעת, תלונותיה כאבים בגב צואר וחזה, הטיפולים הרפואיים שעברה, המעקב הרפואי וטיפולי הפיזיותרפיה, מצאתי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לפי תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, ולפסוק לתובעת פיצוי בגין הנזק הלא ממוני על מלוא הסכום שהתובעת תבעה - 14,563 ₪ כפי שתבעה, זאת למרות שלא נמצא קשר להחלפת הקוצב.

...

בהקשר זה וברוח הדברים שנפסקו בע"א 3901/15 אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת (פורסם בנבו) לא שוכנעתי כי התובעת הייתה מחויבת להעדיף או לבחור גמלת נכות מנפגעי עבודה על פני הגמלה שקבלה במסגרת הנכות הכללית, בפרט שאין מדובר בהפרש גבוה.

לאור כל האמור אני דוחה את הטענה לניכוי רעיוני.

התוצאה: אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 48,971 ₪ - פיצויים ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 7,450 ₪ וכן אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין פגיעה בתאונת דרכים.

כאשר נישאלה המומחית במסגרת שאלות הבהרה שהוגשו אליה מטעם התובע – מדוע אין מקום לקבוע לתובע 10% נכות צמיתה נוכח העובדה כי הוא עדיין סובל מתסמינים קלינים ובנוסף כיצד ביכולתה לדעת כי התסמינים יחלפו בעוד כשנה - השיבה כדלקמן: "מדובר באדם עובד בתחום אשר דורש רכוז והתמדה, נוהג, מנהל חיים נורמאטיביים לחלוטין. ישנם מחשבות וחששות הקשורים לארוע אך הן ברמה סובייקטיבית בלבד ללא פגיעה בתיפקוד. התרשמתי משיפור הדרגתי במצבו הנפשי ואיני רואה כל סיבה להמשך הנכות הנפשית מעבר לזמן המשוער" ד"ר בני ברנפלד, מומחה בית המשפט בתחום האורתופדי קבע כי לתובע נותרה נכות אורתופדית בשיעור משוקלל של 14.5% לפי הפרוט הבא: 5% בגין מצב לאחר שבר בחוליה – על פי סעיף 37 (8) א' לתקנות ביטוח לאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- 1956.

לטענת הנתבעת, אין בנכות בגין מיגבלת תנועה כל רכיב תיפקודי וזאת במיוחד לאור עבודתו של התובע שאינה עבודה פיזית ואינה כרוכה במאמץ כלשהוא.

כאב וסבל: על פי חישוב בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 ונכותו הרפואית של התובע בשיעור 14.5% אני פוסקת לתובע בגין ראש נזק זה סך של 30,000 ₪.

...

לעתים ישנה חפיפה בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, אך ישנן פעמים בהם בית המשפט יגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה, עולה הנכות התפקודית על הרפואית, או ההיפך (ע"א אררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 700 (1986);  ע"א 4919/09 עזאם נ' בר (14.6.2011)).

מעדות התובע ומעדות המנהלת של התובע במקום עבודתו, לא התרשמתי שלתובע מגבלה המפריעה במהלך עבודתו ולפיכך איני מקבלת טענה זו ואיני מפצה בגינה.

לפיכך אני סבורה שיש לפצות את התובע בסך של 180,000 ₪.

איני מטילה ספק במגבלותיו של התובע, בעיקר בזמן שלאחר התאונה אך יחד עם זאת התובע לא הוכיח כי שילם בעד העזרה שחבריו או אמו נתנו לו ועל כן אני קובעת כי עבור עזרת צד ג' ישולם סכום גלובלי בסך 5,000 ₪.