פיצוי בגין שלילת זכות קבורה לצד קרוב משפחה

תמצית רקע והליכים ביום 31.7.2017 הגישו המשיבים נגד המבקשת, מדינת ישראל (להלן: המדינה), תביעה כספית נזיקית לפיצויים בסך 800,000 ₪ בגין עוגמת נפש, בטענה לאחריותה להיעדר רישום ותעוד באשר למקום קבורתם של שני אחיהם התאומים, שלום ויוסף ז"ל, אשר נולדו בתימן בשנת 1949 ועלו ארצה עם בני המשפחה בהיותם בני שמונה חודשים.

בתגובתם לבקשה טענו המשיבים כי הם אינם עומדים על התביעה בעיניינו של האח יוסף ז"ל, שעקבותיו נעלמו, וכי תביעתם עוסקת רק בשלילת זכותם לפקוד את קברו של אחיהם שלום ז"ל (להלן גם: המנוח) ולהתייחד עם זכרו.

בתום הדיון הוסכם על דעת הצדדים כי בשלב זה, בו נבחן על-ידי המדינה מהלך להסדר פיצוי מחוץ לכותלי בית המשפט, תעוכב ההכרעה בהליך, והמדינה תימסור הודעת עידכון על תוצאות בחינה זו. בהודעתה מיום 25.2.2021 עידכנה המדינה כי ביום 22.1.2021 התקבלה החלטת ממשלה מס' 821 "הסדר כספי למשפחות עולי תימן, המזרח והבלקן אשר עניין ילדיהן נדון במסגרת ועדות", במסגרתה אושר מתוה לפיו בני המשפחות, שנקבע באחת משלוש הועדות שעסקו בפרשה שילדם נפטר או שלא נודע גורלו, יוכלו להגיש בקשה לתשלום כספי במהלך חודשים יוני-נובמבר 2021.

לאחר עיון אני סבור כי אין מדובר בעניינינו בעוולה נמשכת, וכי מחדלי המדינה הנטענים בכתב התביעה שהגישו המשיבים, הם בגדר מעשה או מחדל חד-פעמיים שארעו בשנת 1950 וגרמו כנטען לנזק מתמשך, ואין לראותם כמעשה או מחדל נמשך או מתחדש, וממילא התביעה שהוגשה על ידי המשיבים קרוב ל- 70 שנים לאחר האירועים - היתיישנה זה מכבר.

...

ואולם, אף אם עילה שכזו הוכרה בעבר כעוולה מתמשכת (רע"א 4892/15 ‏המועצה הדתית עכו נ' חכון (16.8.2015)), סבורני, כשאני לעצמי, כי הדבר מעלה קושי אנליטי לא מבוטל.

סיכומו של עניין, המסקנה כי המדינה חבה באחריות נמשכת רק משום שלא איתרה את הקבר היא מוקשית, משום שכפי שהוסבר לעיל, הדבר למעשה מחייב את המדינה לא רק לחפש את הקבר, אלא גם למצוא אותו, שאחרת תמשיך לעוול לנצח.

מסקנה זו שגויה לשיטתי, משום שככלל, אי-איתור הקבר יכול שיהיה תוצאה של מעשה עוולתי, אך לא המעשה העוולתי עצמו.

זאת, בשונה מרכיבי הפצוי בגין "זכויותיו האישיות" של פושט הרגל, אשר אינן מהוות "נכס", ואלה ייוותרו בידי ניזוק פושט הרגל ולא ייכנסו לקופת הכנוס, ובכלל זה – עזרת צד ג' והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד.

חרף האמור, ומשאין חולק כי התובעת זכאית לפצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה, סבורני כי ראוי להעמיד את הפצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה בלבד, על דרך האומדנא, על סך כולל של 15,000 ₪.

עדות יחידה זו מוקשת על רקע מצבו הרפואי של המנוח כעולה מהמסמכים הרפואיים ומתיק השקום במוסד לביטוח לאומי, שם צוין כי המנוח "אינו משולב במסגרת תעסוקתית, רוב היום נמצא בביתו או אצל בני מישפחה, הוא אינו מעסיק את עצמו בפעילויות כלשהן בתוך הבית". עדותה של התובעת אף אינה מתיישבת עם עדותו של עד התביעה מר חיים חזון אשר על פי עדותו היה חבר קרוב של המנוח בשנים 2002-2003 וציין בחקירתו הנגדית כי המנוח לא עסק בעבודות משק הבית, ולכל היותר ביצע מעת לעת משלוח של בלונים (פרוטוקול הדיון עמ' 34).

בהנתן האמור, ומשהבאתי בחשבון גם את טענת התובעת כי מענק הפטירה המוגדל נובע מכוח זכאותו של המנוח לקיצבה בחייו ויכול והיה משתלם לתובעת בכל מקרה במועד פטירת המנוח גם בלא קשר לתאונה, ומנגד אין לשלול את האפשרות כי בנסיבות אחרות, אם חלילה הייתה התובעת הולכת לעולמה לפני המנוח, כי אז לא הייתה זוכה למענק כלל, סבורני כי יש בכל האמור כדי להצדיק ניכוי של חלק מהמענק מתוך הפצוי, המבטא את האצת קבלתו.

...

לאור כל האמור, ובהביאי בחשבון את נכונות הנתבעת לפצות את התובעת בראש נזק זה בסך של 25,000 ₪ בגין העזרה שהמנוח הושיט לתובעת במשלוח בלונים, סבורני כי יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 50,000 ₪.

סך נזקיה של התובעת כיורשת וכתלויה יוצא אפוא כי סך נזקיה של התובעת כיורשת וכתלויה הוא כדלקמן: א. אובדן הכנסה בשנים האבודות 1,076,342 ₪ ב. כאב וסבל 46,000 ₪ ג. הוצאות קבורה ומצבה 15,000 ₪ אובדן שירותי בן זוג 50,000 ₪ סך כל הנזקים מגיע כדי 1,187,342 ₪ ניכויי המוסד לביטוח לאומי הלכה פסוקה היא כי יש לנכות מכל פיצוי הנפסק לניזוק, כל טובת הנאה שהוא קיבל או זכאי לקבל בגין האירוע המזיק.

בהינתן האמור, ומשהבאתי בחשבון גם את טענת התובעת כי מענק הפטירה המוגדל נובע מכוח זכאותו של המנוח לקצבה בחייו ויכול והיה משתלם לתובעת בכל מקרה במועד פטירת המנוח גם בלא קשר לתאונה, ומנגד אין לשלול את האפשרות כי בנסיבות אחרות, אם חלילה הייתה התובעת הולכת לעולמה לפני המנוח, כי אז לא הייתה זוכה למענק כלל, סבורני כי יש בכל האמור כדי להצדיק ניכוי של חלק מהמענק מתוך הפיצוי, המבטא את האצת קבלתו.

לחלופין עתרו התובעים 2-1 כי ייפסק לזכותם פיצוי בגין סיכול עסקת מכירת מניותיו של נעם לנמרוד במחיר שהתבסס על שווי חברה של 2,800,000 ₪.

זה היה מצבה של החברה עד לשלב בו החליט תומר לחסלה, כאשר תומר פעל כפי שאמר לנמרוד שיפעל, קרי "קבר" את העסק של בית-הקפה ב"קבורת חמור", והקים במקום בו פעל בית-הקפה בעבר, עסק חדש עם שותפים חדשים בשם "הצפון הישן". זאת כדי למחוק את חובות הנתבעים לתובעים.

עוד שגה המומחה בהערכתו את הרווח התזרימי הפנוי שהיה לחברה עובר לשינוי השליטה, וביחס להוצאות המשפטיות שהוציאה החברה ששולמו לעורכי-הדין שהם בני מישפחה של תומר.

לגישתם הם זכאים לסכום האמור שכן רכישת מניותיהם לפי שיטת ה-DCF כשדמי הניהול העודפים נילקחו בחשבון כחלק מהכנסות החברה – אינה שוללת בהכרח את זכותם להשבת חלקם היחסי בדמי הניהול הללו.

זאת מאחר שיש לתת תוקף להסדר הדיוני בהקשר זה. ההסדר, שמקורו כאמור בהסכמת הצדדים בישיבת בית-המשפט, קבע כי התובעים יהיו זכאים לסעד אחד – סעד הרכישה הכפויה של מניותיהם במחיר שייקבע על-ידי המומחה.

כך נפסק לא אחת כי כאשר מדובר בחברת מעטים כמו החברה דנן (חברה שהוקמה על-ידי מספר מצומצם של חברים שהיו ביניהם קשרים קרובים ויחסי אמון), רשאי בעל המניות להגיש תביעה אישית גם אם הוא מבקש להלין בה על נזק שניגרם בעקרו לחברה (ר' בספרה של אירית חביב סגל דיני חברות (2007) בעמ' 681).

...

בנסיבות אלה יש מקום להיעתר לבקשתם ולהורות לנתבעים לרכוש את מניותיהם במחיר ה"מעקר" את הפגיעה הזו, קרי המחיר שנקבע על-ידי המומחה בחוות-דעתו, הנוגע לשווי החברה בשנת 2016.

סיכום לאור כל האמור לעיל בפסק-הדין, אני מורה לנתבעים 4-1 יחד ולחוד לשלם לתובעת 2 סכום של 369,981 ₪ כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.2016 ועד התשלום בפועל.

אני מורה לכן כי הנתבעת 7 תשלם לכל קבוצת תובעים הוצאות בסך 5,000 ₪.

אף המנוחה ז"ל הדגישה, שבניגוד למנוח, היא יודעת היכן תיקבר בסופו של יום (בחלקה החליפית) והדבר משפיע עליה לשלילה עד מאוד, שכן היא מודעת למיקום, שאינו נעים ומרוחק מהמקום שבו בחרה להיקבר לצד בעלה ובסמוך לבני משפחתה.

ראויים לכאן דבריה של כב' השופטת פנינה לוקיץ' בת.א 8865-08-08 תורג'מן נ' המועצה הדתית עכו והמחוז: "אולי אין עוד צורך לחזור ולומר עד כמה קשה מלאכת השופט בבואו לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל...הקושי אף גדול הוא שבעתיים במקרה דנן...ובשל העובדה כי הפגיעה בכבוד המת סווגה כבר על ידי בתי המשפט כפגיעה בזכות יסוד של בני המשפחה...". עוד יפים לכאן הדברים שנאמרו בת.א 2305/09 פלונית נ' משרד הדתות, מפי כב' השופט עדו כפכפי: "העיסוק בנושא הרגיש של השכול הנו סובייקטיבי מטיבו וקשה לפשוט את הצורך בקבורה בצמוד לקרוב מישפחה שנפטר במשקפי התבונה. עמד על צורך זה כב' השופט א' ריבלין בע"א 9486/00 וירג נ' המועצה הדתית כרמיאל, פ"ד נז (1) 565 (2002): 'אולם מהו הדין מקום שאדם מעוניין כי תישמר לו חלקת קבר לצד בן-זוגו שנלקח לבית עולמו? בבחינת סוגיה זו עלינו לשוות לנגד עינינו את דבריו של השופט מ' חשין, אשר הצביע על כך ש'קברו של אדם – הקבר והמצבה שעליו – הם גם רשות היחיד וגם רשות הרבים'...הפן הפרטי, האישי של אחוזת הקבר הוא המצדיק הכרה באנטרס של אדם להיקבר לצד בן זוגו שנפטר. יש לשאוף לכבד את רצונו ואת רגשותיו של אדם המבקש להיקבר לצד יקירו, ואת רצונם של בני מישפחה הבאים לפקוד את קבריהם של בני זוג, בכך שהקברים יהיו סמוכים זה לזה". ועוד נקבע שם: "קביעת שיעור הפצוי בגין נזק לא ממוני אינה מלאכה קלה, ודאי בנסיבות הנוגעות למנהגי האבלות השונים מאדם לאדם...הארכתי בהפניה לטיבו של הנזק מאחר ומקובלת עלי הגישה לפיה ראוי להעניק פיצוי הולם למידת הפגיעה אולם בעל קנה מידה סביר ושיוויוני ככל הניתן למקרים דומים. מדיניות משפטית ראויה מחייבת מתן פיצוי משמעותי בגין עוגמת נפש שנעוצה בעינייני אבלות ומנגד אין להעניק פיצויים מופרזים המאדירים את האבל ומעלים חשש ליצירת רווח מהאובדן". הנסיבות במקרה שלפני מעידות על עגמת נפש גדולה במיוחד שחוו המנוחה ז"ל והילדים.

...

אינני מקבלת טענה זו. אני מעדיפה בעניין זה את עדותה של התובעת 3 שהעידה על שיחה טלפונית שנערכה בין בונה המצבה (להלן: "בורקין") לבין קודי, במהלכה התבקש אישור לבניית מצבה גבוהה ב- 10 ס"מ מהגובה הנהוג, שיחה שהתקיימה בנוכחותה.

בהקשר זה טען אבוחצירא בעדותו כי הנתבעות עושות את שניתן, באמצעות חברות ניקיון, על מנת לשמור על ניקיונו וכבודו של המקום, ואני סבורה כי אין להטיל בכך דופי.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים ושקלתי טיעוניהם, החלטתי לחייב את הנתבעות לפצות את התובעת ז"ל (המנוחה) בסך של 90,000 ₪ ואת כל אחד מהתובעים 2-4 בפיצוי בסך 20,000 ₪.

לימים, בשנים 2007-2008, בעקבות ביקורת על היתנהלות המדינה באשר לאופן ניהול טקס ההלוויה והעתקת הקברים והשפעתם על מישפחות הנפטרים, או בעקבות שיח בין הצדדים ותביעות המשפחות, הגיעה המדינה להסכמות עם חלק מבני מישפחות הנפטרים, כך שניתן לבני המשפחה פיצוי בגין עוגמת הנפש והנזק שנגרמו להם כתוצאה מאופן העתקת הקברים.

כן לא נשללה הזכות למעוניינים בכך, להגיש תביעה אזרחית בגין נזקיהם.

על נכות זו אכן להיות משמעותית, שכן, אין הצדקה לפתוח את ההליך שעה שמדובר בנזק של מה בכך, כשבגין נזק שאינו משמעותי, קנתה התובעת את הסיכון בעת שחתמה על הסכום הויתור, אשר לקח מטבע הדברים בקביעת גובה הפצוי גם את האפשרות לפיה התובעת כלל לא תהיה זכאית לפצוי, אם לא תוכיח את עילת הרשלנות.

לאור מסקנתי, כפי שתובא להלן, איני נידרשת להכריע בשאלה מהו נזק משמעותי, אך אעיר, כי בהקשר אחר, כאשר נזקק בית המשפט לשאלה מהו נזק נפשי משמעותי, בעת שקבע, כי יש לצמצם באותם מקרים את הפצוי בגין נזק נפשי (שם העניין נקבע בעיניינו של קרוב לנפגע, שסבל מנזק נפשי, כתוצאה מהקרבה לארוע) בעיניין רעא 444/87 אלסוחה נ. עיזבון המנוח דהאן מד (3) 397, 436 קבע בית המשפט: "מבלי לקבוע מסמרות בעיניין, נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצימצום הנזקים בני הפצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להיתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים." נכות זו פורשה, כנכות בשיעור של כ- 20% לפחות.

...

הנתבעת טוענת מנגד, כי יש לדחות את התביעה וכי אין לחייבה בפיצויים על נזקה הנטען של התובעת.

עצם העובדה שלאחר האירוע התובעת לא סבלה מתסמינים פוסט טראומטיים, הנדרשים לרוב במקרה של פוסט טראומה מושהית, אף היא תומכת במסקנה, כי אין מדובר בפוסט טראומה מושהית.

לאור האמור, ממילא אין מקום לקבוע, כי התקיימו נסיבות המצדיקות פתיחתו של הסכם הפשרה ולפיכך, דין התביעה להידחות.

סף דבר, התביעה נדחית.