פיצוי בגין פוסט טראומה עקב מות חבר בצבא

כתב האישום: הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של גרימת מוות ברשלנות – לפי סעיף 304 לחוק העונשין – תשל"ז 1977, ולפי סעיפים 40 + 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א 1961; ונסיעה אחורנית – עבירה לפי סעיף 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 בצרוף סעיף 68 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א -1961.

הנאשם שירת שירות צבאי מלא כלוחם בגולני וכן שירת בשירות מילואים פעיל עד גיל 40 וניהל אורח חיים נורמאטיבי לחלוטין.

כל שעשה המנוח, הוא להמצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ולדאבון הלב, חברו דברים אלה לרשלנות שהפגין הנאשם, אשר לא ווידא כחוק כי הדרך פנויה מאחורי המשאית בטרם נסע אחורנית, כאשר יש לשוב ולהזכיר, כי נסיעה אחורנית אסורה, אלא אם אין ברירה שאז מתוה הדין את חובת הזהירות של הנוהג לאחור.

בנסיבות המקרה דנן, מיתחם העונש ההולם נע בין 6 חודשי מאסר שיכול שירוצו בעבודות שירות ועד 15 חודשי מאסר בפועל, לצד פסילה בפועל שנעה בין 5 שנים ועד 10 שנים, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי ופצוי למשפחת המנוח.

הנאשם סובל עד היום מפוסט טראומה בשל הארוע הקטלני, המלווה אותו עד היום.

...

העונש המתאים: לאחר שקלול של מכלול הנתונים הצריכים לעניין, כמפורט לעיל, נחה דעתי כי מקרה זה נופל לאותם מקרים בודדים, חריגים, בהם ניתן לסטות ממדינות הענישה המחייבת הטלת מאסר מאחורי סורג ובריח, ולקבוע את העונש ברף הנמוך של המתחם, היינו מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות במרכז קהילתי ויצו, החל מיום 16.10.2018 שעה 08:00, שאז יתייצב הנאשם בפני הממונה על עבודות השירות, רח' הציונות 14, טבריה, בתחנת משטרת טבריה.

הנני מחייב את הנאשם לשלם לעיזבון המנוח פיצוי בסך 15,000 ₪.

כללי: לפני בקשת הנתבעת, כי אתיר לה הבאת ראיות לסתור את קביעת אגף השקום של משרד הבטחון מיום 15.05.19, במסגרתו הכיר בנפגע כנכה צה"ל בעל נכות צמיתה בשיעור 30% בגין PTSD והגבלה ניכרת בכושר התיפקוד לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956.

הנתבעת מעלה תהייה זו נוכח נתונים לפיהם הנפגע היה מעורב בשתי תאונות דרכים טרם התאונה נשוא התביעה דנן, וכן עבר תאונות נוספות אחרות כגון נפילות או חבלות בבית ספר, ומאלה לא סבל מפוסט טראומה או קשיים נפשיים אחרים.

עוד מוסיפה וטוענת התובעת, כי אין רשימה סגורה של תנאים שעם התקיימותם תותר הבאת הראיות לסתור, וכי יש לבחון כל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבותיו, בהתאם לרוח המחוקק שהובעה בסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "הפלת"ד").

מכאן, שלאחר קיומן של ועדות רפואיות אלה, ושלוש שנים לאחר מכן, הועדה הרפואית האחרונה קבעה לנפגע נכות רפואית צמיתה, כאשר כולה קשורה לתאונה וללא החרגת כל חלק, ומשהוועדה יודעת אודות מצבו של הנפגע ובכלל זאת מות אביו.

במה דברים אמורים – פרוטוקול הדיון של הוועדה פותח ב'הצהרות הנפגע', המתאר באריכות את מצבו, ואת שעבר עליו מאז התאונה, בכלל זה מסר הנפגע לחברי הועדה, כי אביו נרצח לפי 3 שנים, ובהמשך אמר "אחרי הרצח של אבי זה קשה אבל חיים". בהמשך מסרה אימו של הנפגע את דבריה וביקשה, כי ייקבע לנפגע נכות צמיתה, ולאחר מכן מתוארת 'בדיקת הנבדק'.

...

כן טוענת הנתבעת, כי הוועדה הרפואית של אגף השיקום של משרד הביטחון, לא דנה באופן מפורט במחלוקות שעלו בוועדות הקודמות שלה עצמה ביחס לאבחונו הפסיכיאטרי של הנפגע, ולא הסבירה מדוע בחרה לאמץ דווקא אבחנת PTSD בניגוד לחוו"ד אחרת המסבירה, כי הנפגע אינו סובל מתסמונת זו. משכך, הנתבעת בדעה, כי לו הוועדה הייתה מנהלת דיון מפורט וענייני במצבו של הנפגע ולאחר שהייתה מענינת במלוא המסמכים שצורפו והיו לפניה, הרי שברמת וודאות גבוהה הייתה מגיעה למסקנה המתבקשת, שאין קשר סיבתי בין הממצאים הפסיכיאטריים לתאונה נשוא התביעה.

בפרוטוקול מפורט, כי הוועדה עיינה בסיכום ביקור מ- 20.04.17 מבי"ח קפלן ובמכתב מ- 15.01.19 ו- "וכל התיעוד הרפואי שבתיק". בפרק 'דיון הועדה' מפורט כך: "לפנינו גבר צעיר רווק ... אביו נרצח לפני 3 שנים, לפני 8 שנים היה מעורב בתאונת דרכים בעקבותיה התפתחה חרדה עם סממנים דיכאוניים ומאפיינים פוביים לגבי נסיעה ברכב ..... לציין ברבות השנים הועלו אבחנות מבדלות שונות". לסיכום קבעה הוועדה בפרק 'החלטת הועדה ונימוקיה' כי היא סבורה כי נכותו היא בשיעור 30% לצמיתות לפי סעיף 33 ד'.

במקרה דנן, הן בית משפט השלום הן בית המשפט המחוזי הגיעו למסקנה נחרצת כי הוועדה היתה מודעת לעברה הרפואי של המשיבה.

סופם של דברים – מכלל הטעמים האמורים, הבקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה רפואית של אגף השיקום נדחית.

בית משפט השלום בחיפה עמ"ח 36257-08-21 פלוני נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השקום תיק חצוני: 800723-411 איסור פירסום בפני כבוד השופט אפרים צ'יזיק – יו"ר הוועדה דר' אלכס קורת – חבר הוועדה פרופ' ולטר מרקביץ – חבר הוועדה מערערת מיכל פרנקפורטר שמיר בעצמה משיב קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השקום ע"י ב"כ עוה"ד אסנת בן אברהם בוגוד פסק דין

במהלך תקופת חייו המנוח הוכר כסובל מ 19% נכות צמיתה בשל שבר בלסת ו - PTSD עקב פציעתו במהלך שירות מילואים פעיל בעזה בעקבות השלכת אבן לעבר רכב שבו נסע.

ההסדר אשר מעוגן במסגרת הוראת סעיף 28א' לחוק מישפחות חיילים שנספו במערכה השולל תשלום רטרואקטיביים מעוגן גם במסגרת הוראת סעיף 18(א) לחוק הנכים (תגמולים ושקום) (נוסח משולב), התשי"ט-1976 שגם במסגרתו מצויה הוראה דומה, המגבילה את התשלום הרטרואקטיבי בתוך שנה מיום שיחרורו מצה"ל או לחילופין ממועד הגשת התביעה.

לכך גם מתוספת העובדה שלא היה מקום לקבוע תוספת ריבית לתשלומים לפי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה אלא לפי הוראת סעיף 8 לחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), תשמ"ד – 1984 אשר קובע כי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 לא יחול לענין קצבה, מענק ותגמול לפי הכנסה אשר מוענקים, בין היתר, מכח הוראות חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (ראה : סעיף 1(2) לתוספת לחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), תשמ"ד - 1984.

...

סוגיות אלה תצטרכנה להתברר בהליך מתאים (כפי שכבר קבענו בפיסקה כ"ו של פסק דיננו מיום 13.8.18), דהיינו, בפני ועדת הערעורים בשים לב להוראת סעיף 25(א) של החוק: "תובע הרואה עצמו נפגע על ידי כל החלטה שהיא של קצין התגמולים, רשאי לערער עליה לפני ועדת-ערעור תוך שלושים יום מיום שבו הגיעה אליו הודעה על החלטת קצין התגמולים...". על יסוד כל האמור לעיל, אין בידינו אלא להורות על מחיקת הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

מן המקובץ לעיל עולה כי יש לסטות מעמדת המומחה בחוות דעתו משום שמתשובותיו לשאלות ההבהרה וכן גם מתשובותיו בחקירתו בבית המשפט עולה שסך החוב כלפי המערערת הינו 135 ₪ בלבד בהתאם לתחשיב הבא : · גובה התגמול לחודש נובמבר 2018 (12,536 ₪) בקיזוז תוספת "אחוזית" (257 ₪), תוספת "שקלית" (158.1 ₪) ותוספת גיל (907 ₪) – 11,213 ₪ לחודש.

כפי שצוין מעלה, המערערת אינה זכאית לתגמולים בגין התקופה אשר קדמו למועד פטירתו של המנוח, אלא רק החל ממועד הגשת תביעתה ולכן משאין מחלוקת על כך שהסכום שולם לה בשנת 2018 הרי שאין מקום לשפותה בגין רכיב זה. סוף דבר : הערעור מתקבל באופן חלקי.

ביום 22.7.97 פנה התובע לביה"ח סורוקה בתלונה כי הינו סובל מהרגשה כללית רעה, מקשיי נשימה, תחושת שיתוק, נימול בידיים, לחץ בחזה, סחרחורות וכיו"ב. התובע הופנה לאיבחון ע"י פסיכיאטר אשר מצא כי הנו סובל מהתקף חרדה קשה בעקבות טראומה (פוסט טראומה).

לאחר שיחרורו מצה"ל עבד התובע, כפי שעלה מחקירתו הנגדית בישיבת יום 5.6.06, כחודשיים ימים בבית מלון באילת במסגרת "עבודה מועדפת", אולם, שב להתגורר עם הוריו בב"ש. בסמוך לאחר מכן עבד מספר חודשים כמחסנאי במוסך סובארו בב"ש אצל חברו של האח.

בפרק הסיכום והמסקנות לחווה"ד הראשונה נקבע כדלקמן: "סיכום ומסקנות: בן 22 שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית בה ניחבל בראש, איבד את ההכרה חבר אחד נהרג והשני נכה קשה.

אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין התקופה שעל מועד שחרורו מצה"ל, דהיינו עד ליום 13.8.98.

...

ההתרשמות שלי דווקא הייתה שלמרות המעטה היחסית מחוספס שלו והרישומים הלא טובים לגביו של הפרעת האישיות, כשנכנסים איתו לשיחה כמה שיותר, אז באמת עולים הרבדים היותר פנימיים והיותר האמתיים שלו, ושם מוצאים את הדיכאון גם. ולכן אני הגעתי למסקנה זו, אבל מפעם לפעם יכולה התרשמות להיות שונה גם שלנו, אם המצב היה יציב כל הזמן לא היינו עושים 2 בדיקות, אם זה בשתי נקודות זמן אחרות אז יכול להיות שהמצב של אותו אדם הוא שונה.

כן שוכנעתי מהראיות שהובאו בפניי, כי לתובע מיגבלות נוספות שאינן נובעות מהתאונה הראשונה ו/או השניה.

ברם, היה במצב זה כדי למנוע מהתובע את היכולת להגיע להישגים כשאר בני גילו, ועל כן מסקנתי הינה כי בנסיבות העניין יש להעמיד את בסיס השכר על בסיס הנמוך במעט מהשכר הממוצע במשק.

ביסוס לקשר האהבה והחברות ההדוק בין המנוח לתובעת ניתן למצוא בעדויות הבאות: עדות סא"ל מרדכי רוזוליו, מפקדם של התובעת והמנוח בצבא (בעמ' 27); גלית ביטון, חברתה של התובעת; (בעמ' 29, 30); גב' נחמני, אימה של גלית ביטון (עמ' 36); ג'קלין, אימה של התובעת (בעמ' 60); שאלה היא האם בבחינת מדיניות משפטית ראויה יש להרחיב את מעגל הנפגעים המישניים הזכאים לפצוי בתאונות דרכים גם לנפגע אשר היה קשור למנוח בקשר זוגי קרוב, אף כי בטרם נישואין, וגם מקום שבני הזוג טרם התגוררו דרך קבע זה עם זו. נראה לי כי ככל שהדבר נוגע לנסיבות ענין זה יש להשיב לשאלה זו בחיוב.

איכות הקשר בינה לבין המנוח והפגיעה האנושה שספגה עקב מותו מצדיקים, מבחינת האינטרס החברתי הכללי, לסווגה בדרגת קירבה כזו המאפשרת, בהתקיים שאר התנאים, להגדירה כ"נפגעת" לצורך חוק הפיצויים.

היא התנסתה בנסיונות אובדניים, סובלת מדכאון פוסט טראומטי עמוק, אושפזה לתקופת זמן בבית חולים לבריאת הנפש, ונכון למועד ניהול המשפט לא השתלבה במסגרת עבודה סדירה.

ישולם, איפוא, לתובעת פיצוי בגין הפסד הישתכרות על הבסיס הבא: (1) ממועד התאונה ועד מרץ 1995-60% מהשכר הממוצע במשק על בסיס 60% נכות תיפקודית.

...

בנסיבות אלה, אני מחליטה כי הפסד שכרה יחושב על הבסיס הבא: ממועד התאונה ועד ליום פסק הדין-60% מהשכר הממוצע במשק.

בהיעדר הוכחה-בין מצד הנתבעת לגבי קיום כיסוי מתאים מכח חוק בריאות ממלכתי, ובין על ידי התובעת לגבי עלויות קונקרטיות שהוציאה, אני קובעת פיצוי עבור כלל הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסכום כולל של 50,000 ש"ח נכון ליום פסק הדין.

אשר לגמלאות העתיד, אשר הופסקו עקב אי התייצבות התובעת בפני המוסד לביטוח לאומי, כפי שנדרשה, אני מורה כדלקמן: על התובעת להתייצב במוסד לביטוח לאומי לצורך בירור המשך זכאותה לגימלת נכות כללית.

לסיכום, זו הפסיקתא: (1) התובעת מוכרת בזה ב"נפגעת" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים; (2) לתובעת ישולמו פיצויים על נזקיה בשיעורים הבאים: (א) הפסד השתכרות-כאמור בפרק 10; (ב) כאב וסבל-כאמור בפרק 11; (ג) עזרת צד ג'-כאמור בפרק 12; (ד) תרופות וטיפולים רפואיים-כאמור בפרק 14; (ה) הוצאות נסיעה-כאמור בפרק 15; (ו) הוצאות משפט, ובכלל זה החזר הוצאות ששולמו למומחה ד"ר אבני ושכר טירחת עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. (ז) מסכום פסק הדין תנוכינה קיצבאות הביטוח הלאומי ששולמו ואשר ישולמו לתובעת בהתאם לאמור בפרק 16; (ח) סכום פסק הדין ישא הפרישי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד תשלומו בפועל.