פיצוי בגין נפילת קרש על הראש עקב רשלנות קבלן

כתב התביעה המתוקן (בשנית) הוגש בשתי עילות חלופיות: האחת, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – "חוק הפלת"ד") לאור טענת התובע כי מדובר בתאונת עבודה שהיא גם תאונת דרכים; והעילה השנייה, לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), בגין הרשלנות המיוחסת לנתבעים 1 ו-3 למקרה בו התאונה לא תוכר כתאונת דרכים.

גרסאות הצדדים ביחס לנסיבות התאונה: התובע טען בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית, כי במועד הרלוואנטי לענייננו הוא עבד כקבלן ביניין באתר בניה בירכא.

עוד טוען התובע, כי הצהרת הנתבע בפניו מיד לאחר התאונה כי יש לו ביטוח ונכונותו למסור לו את פרטי הביטוח של הטרקטור והעגלה, תומכות במסקנה כי התובע אכן נפגע בשל נפילתו מהעגלה.

יתרה מכך, אף לדידו של התובע בחקירתו הנגדית, מדובר במטען של מוטות ברזל במשקל של 2 טון לערך, ולכן אין כל הגיון בגירסתו כי עלה על העגלה על מנת לשחרר ברזלים תקועים במשקל כזה בעזרת קרש עץ בלבד.

לאחר ששקלתי בכובד ראש את מכלול הנסיבות, ותוך היתחשבות בנימוקי הדחייה המושתתים בעיקר על אי עמידה בנטל ההוכחה, ולאו דוקא על נימוקים הקשורים לאמינות התובע – אני קובעת שכל צד יישא בהוצאותיו.

...

ברם, גם אם אתעלם לרגע ממחדל חמור זה, אני מוצאת כי אף אם הייתי מתייחסת לתעודת המשלוח כראיה קבילה, עדיין אין בה כדי לתת מענה לשאלה, הכיצד יכול היה הנתבע להוריד רק חבילה אחת מבלי להוריד גם את השנייה שהייתה מיועדת לפי גרסת התובע לאתר אחר? כל שורת התהיות שמניתי לעיל מביאה אותי לתוצאה, כי גרסת הנתבע הייתה הגיונית יותר מאשר גרסתו של התובע, והמסקנה המתבקשת מכל אלה היא, כי על אף שהאח מסר בתצהירו ובעדותו תיאור דומה למדי לזה של התובע, התובע לא עמד בנטל להוכיח את גרסתו, ודי בדבר כדי להביא לדחיית התביעה בעילה מכוח חוק הפלת"ד. לא אסיים מבלי להעיר, כי במסגרת הסיכומים התובע לא ביקש לדון בעילה החלופית שלפי פקודת הנזיקין והסתפק בהעלאת טענות הקשורות להיות התאונה תאונת דרכים.

אחרית דבר: אני מורה על דחיית התביעה.

לאחר ששקלתי בכובד ראש את מכלול הנסיבות, ותוך התחשבות בנימוקי הדחייה המושתתים בעיקר על אי עמידה בנטל ההוכחה, ולאו דווקא על נימוקים הקשורים לאמינות התובע – אני קובעת שכל צד יישא בהוצאותיו.

לפני תביעה לפצוי ניזקי גוף בגין תאונה בעבודה שאירעה ביום 20.11.2014.

נטען שהתאונה אירעה בשל רשלנות התובע, תוך שאשמו מנתק כל קשר סיבתי בין פציעתו לבין הנתבעות, ולמצער מדובר באשם תורם מכריע.

נטען כי הצד השלישי (להלן גם שפיר הנדסה) היה הקבלן הראשי בפרויקט, מבצע הבניה ומנהל העבודה בו, ואף פיקח על העבודות באתר; אם תוטל על הנתבעות חבות כלפי התובע, אזי על הצד השלישי לשפותן בשל כך. מחלוקת נוספת בין הנתבעות לצד השלישי התגלעה במישור הבטוחי; נטען כי הכסוי הבטוחי של שפיר הנדסה, במסגרת פוליסת חבות מעבידים, הורחב לכסות את חברת אגס, זאת בכיסוי ראשוני שקודם לכל כסוי בטוחי אחר.

בתאונה נגרם לתובע שבר בראש ההומרוס מימין; הוא נותח והשבר קובע באמצעות מסמרים שהוצאו בהמשך.

כאמור, עד התובע פהד אישר שהקרש בו עשה התובע שימוש ביום התאונה, וממנו נפל, היה "דוקה". קאסם סיפק תאור מפורט של השמוש שנעשה בקרשים מסוג זה, "דוקות", ליישור העמודים שניבנו על-גבי הבסיסים וענה בצורה מקצועית ומשכנעת על כל שנשאל [עמ' 35 ש' 27 עד עמ' 36 ש' 20].

לבסוף, פהד היתחמק באופן ברור מלענות לשאלה מפורשת לגבי קבלת הנחיה לא לדרוך על קרש כזה שבו עשה התובע שימוש ביום התאונה; כך אמר: "אני לא זוכר איפוא קיבלנו הדרכה. אני עבדתי בשתי חברות, חברה אחת אכן הדריכה אותנו אבל חברה שניה לא" [עמ' 30 ש' 17-14].

...

יחד עמה נדחית ההודעה לצד שלישי.

התובע ישלם לנתבעות את הוצאות ההליך בסך 10,000 ₪ בגין שכר מומחה הנתבעות ומומחה בית-המשפט, אגרת הודעה לצד שלישי ושכר התייצבותו של עד הנתבעות, ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 20,000 ₪, שניהם בערכי יום פסק-הדין.

הנתבעות תשלמנה לצד השלישי שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 5,850 ₪, בערכי יום פסק-הדין.

צירוף המקרים וחוסר המזל שהצטרף למעידה הקטנה גרם לתוצאה טראגית והמערער ראוי ליחס מיוחד במקרה הזה ובנסיבות העבירה כולל בתוכו את העונש שלא יהיה כרוך במאסר בפועל ואפילו ריצוי בעבודות שירות ואנמק את דבריי, בראש ובראשונה, לגבי נסיבות ביצוע העבירות, ישנן שלוש נקודות שלדעתי עשויות לתמוך, בראש ובראשונה, אדגיש נקודה עובדתית שלא הובהרה בבימ"ש קמא וחבל.

אז לומר כי מיתחם העונש ההולם כולל מאסר בפועל ועבודות שירות במקרה של גרימת מוות ברשלנות בגין נפילה מגובה, לדעתי זה אמירה מרחיקת לכת.

<#3#> פסק דין המערער, מהנדס ביניין ומנהל עבודה בחברה קבלנית (מ.י. דביר בע"מ, הנאשמת הנוספת בפרשה), הורשע על פי הודאתו בעבירות של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, וכן בעבירות על פי פקודת הבטיחות בעבודה תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), וכן תקנות בטיחות בעבודה (גידור וגידור פתחים).

יצויין כי לא היתה מחלוקת כי על הפיר הונחו קרשים כדי למנוע נפילה, אולם מדובר בקרשים שלא היו קבועים במקומם, וניתן היה להזיזם.

יצויין, כי על החברה הקבלנית, הנאשמת הנוספת כאמור, הוטל קנס בסך 5,000 ₪ ופצוי בסך של 100,000 ₪ שיועבר למשפחת המנוח.

...

עו"ד בלנרו: לאחר ששמענו את הערות בית המשפט, ובאמת באופן חריג, לפנים משורת הדין, נשאיר לשיקול דעת קיצור מזערי, בקיצור עבודות השירות.

נוכח האמור, הגענו לכלל דעה כי ניתן להפחית במידה מסוימת מעונשו של המערער באופן שעל המערער יוטלו 3 חודשי מאסר שריצויים בדרך של עבודות שירות, כפי שהורה הממונה; העונש המותנה עליו הורה בית משפט קמא יישאר על כנו.

זוהי תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1958, כתוצאה מנפילה מאופניים עליהם רכב ביום 30.11.12, ביער שגב, המצוי בתחום אחריות הנתבעת (להלן: "התאונה").

הלכה פסוקה בעיניין זה היא כי תחולת הכלל, מותנית בהוכחת שלושה תנאים מצטברים: כי לתובע לא הייתה ידיעה באשר לנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק; כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו וכי נראה לבית המשפט, כי מסתבר יותר שארוע המקרה שגרם לנזק, נגרם בשל רשלנות הנתבע מאשר שהמקרה ארע בהעדר כל התרשלות מצידו.

עדות זו עומדת בסתירה לדבריו של יולי בפני החוקר: "את זה...אז יש קרשים קטנים על הריצפה ...על האדמה , אז כשנכנסנו לקטע הזה אמרתי צריך להזהר כי יש קרשים כאלה על הריצפה, לא להחליק, שלא יכנס לגלגל ולא יקרע את הגלגל " ( עמ' 3 לתמליל שורות 1-7).

בעמוד 28 שורה 8 העיד כי "לא ביצעו בזמן הזה של התלונה. זאת אומרת ב-2012 לא ביצענו באיזור הזה שום פעילות של קבלנים, גיזום". בהמשך בשורות 17-19 בעמ' 28 העיד: "ש. אתה יודע מי קבלן המשנה שביצע גיזום באיזור הספציפי.

מסמכים רפואיים בדו"ח קבלה למיון מיום 30.11.12 אשר צורף כנספח א' לכתב תביעה נכתב כך : " נפילה מאופניים , חבלת ראש , לא ברור סיבת הנפילה, מדובר בחולה ספורטאי שרוכב באופנים בעליות וירידות , בזמן שהיה בירידה נסע במהירות גבוהה מאוד ונפל . נמצא שוכב על הריצפה עם קסדה שבורה מחוסר הכרה , בהתחלה לא זכר פרטים של הארוע , עכשיו התחיל להיזכר בהליך של כל הסיפור". (הדגשות אינן במקור).

...

לסיכום לאחר שבחנתי ושקלתי את הראיות שהוגשו לתיק בית המשפט, אני סבורה, כי לא הונחה תשתית ראייתית, ברמה הנדרשת בהליך אזרחי, לטענת התובע, שנפגע בשל גזם גדול ומאסיבי של עץ שחסם את הנתיב, ולא הוכח כי גזם הוא הגורם לנפילת התובע מהאופניים, כגרסתו.

והמסקנה היא, שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה ולשכנע בקיומו של מפגע – גזם - שבגינו נפל.

התוצאה המתקבלת, שדין התביעה להידחות.

עסקינן בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1986, בתאונת עבודה, שארעה ביום 6.6.2006, עת נפל מפיגום באתר הבנייה בו עבד (להלן: "התאונה" ו/או הארוע").

אנמק את מסקנתי זו. בחקירתו הראשית תיאר התובע את נסיבות קרות התאונה כך: "הייתי מפרק תבניות על פיגום ולא יודע מה קרה לפיגום הוא היה מורכב מעץ, נפלתי מגובה של 3.5 מטר. נפל אחד מהעצים הלאטות, קרשים, היה פיגום מורכב מעצים רגילים ולמעלה יש קרשים". (ראה עמ' 12 שורות 17-18 לפרוטוקול).

קיים קושי רב בהערכת הפצוי בגין ראש נזק זה, לרבות בשל הקושי לתרגם לערכים כספיים את שיעורו של כאב וסבל של אדם למובנים חומריים של כסף.

על מנת שתניית השיפוי תחול גם לגבי חבות בנזיקין יש לציין זאת ברחל בתך הקטנה ובאופן ברור ומפורש, שכן אין זה סביר כי מרעי, בהיותה קבלן כוח אדם, תחתום על הסכם המחייב אותה לשפות את המזמין בגין הפיצויים בהם האחרון יחוייב כלפי נפגע עבודה בגין רשלנות ברורה של המעסיק אליו הוא נשלח, ואם כך היה הדבר הרי שראוי היה שינוסח סעיף שכזה באופן חד משמעי.

...

אשר על כן, הריני לקבוע כי אחריותה של מרעי לשפות את אביב משתרעת רק על תחום דיני העבודה ולא יותר מכך, כך עולה באופן ברור מהסעיף עצמו, לפיכך דין ההודעה לצד רביעי להידחות.

לסיכום, אני מחייבת את הנתבעות והצדדים השלישים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 417,816 ₪ , בניכוי תשלומי מל"ל צמודים כאמור לעיל, וכן הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מתוך היתרה שתיוותר לאחר הניכוי.

ההודעה לצד רביעי נדחית, ועל הצדדים השלישים לשלם לצד הרביעי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.