פיצוי בגין נכות לצמיתות: גובה הפיצוי

סיכומי הצדדים הוגשו, ומכאן הכרעתי – לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם, מצאתי כי אין מנוס מדחייתה של התביעה וזאת מהנימוקים הבאים - התובע אינו מכחיש כי ביום 27.11.16 שולם לו על ידי הנתבעת פיצוי בעקבות נכות בגין התאונה נשוא התביעה דנן.

במכתב התשובה מציינת הנתבעת מפורשות : "משהגשת לחברתתנו תביעה לפצוי על פי הנספח הנ"ל בין 5% נכות צמיתה שנותרה לך לדבריך, והיא אושרה, אינך יכול לטעון כעת לנכות גבוהה יותר או להחמרה במצב". מכאן- שעמדת הנתבעת לפיה אין היא מחויבת לשלם לתובע פיצוי נוסף לאחר שפוצה על ידה בגין אותה התאונה ולאחר שהצהיר על כי בכך מיצה את טענותיו לעניין התאונה, הייתה ידועה לתובע עוד קודם לפנייתו מיום 25.11.19.

...

הנה כי כן- סיבה ראשונה ועיקרית לדחיית התביעה הינה חתימתו של התובע על כתב ההסתלקות בו התחייב שלא לדרוש פיצוי נוסף בגין התאונה נשוא תביעה זו. סבורני כי דינה של התביעה להידחות גם נוכח טענת ההתיישנות המועלית על ידי הנתבעת.

לאור המפורט לעיל אני קובעת כי דינה של התביעה להידחות.

לאור כל האמור לעיל התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בשיעור של 3,000 ₪.

בסיכומיו ביקש להעמיד את הפסדי השכר לעבר על סך של 144,308 ₪, ביקש כי ייפסק לו סכום גלובאלי בגין הפסד הכנסה עתידי בסך 20,000 ₪, עזרת צ"ג בסך 25,000 ₪ ופצוי בגין כאב וסבל בסך 17,500 ₪, כאשר טען כי מסכום זה יש לנכות 103,064 – תגמולי המל"ל. לטענתו, מאחר שהמלגזה היא רכב צד שלישי, בכל מקרה הוא זכאי ל – 25% מנזקיו או ליתרה לאחר הנכוי, לפי הגבוה.

בשים לב לכך שאצבעותיו של התובע נמחצו ונשברו, בשים לב לכך שמדובר בכף ידו הדומינאנטית של התובע, בהיתחשב בכך שעבודתו עבודה פיזית והפגיעה גם חייבה אותו לשבת מובטל מעבודה משך שלושה וחצי חודשים וגם אז לחזור לעבודה באופן הדרגתי, ובשים לב לסמכות המוקנית לבית המשפט להעמיד את הפצוי בגין נזק לא ממוני בהעדר נכות צמיתה על עד עשרה אחוזים מהסכום המאקסימאלי, לפי תקנה 2(ב) תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני בנסיבות דנן בסך של 13,000 ₪.

אין מדובר בתביעה נבלעת, ולפי ס' 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולה], התשנ"ה – 1995 (להלן – "חוק הביטוח הלאומי"), מאחר שאין מדובר ברכב בשירות המעביד והנתבעים הם לצורך העניין "צד שלישי" שאינו מעביד, ומשטרם הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), ככל שהתובע הודיע למל"ל על הגשת תביעתו, הוא יהיה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו לו. בעניינינו, ההפרש בין סכום הפצוי (138,950 ₪) לבין תגמולי המל"ל (103,064 ₪) עומד על 35,886 ₪, בעוד ש – 25% מהנזק עומדים על 34,737 ₪ כך שממילא שאלת זכאותו של התובע לרבע מהפצוי לפי ס' 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי התייתרה בנסיבות.

...

לא שוכנעתי כי התנהלות התובע בכל הנוגע לעיתוי מסירת ההודעה למל"ל בענייננו הייתה בלתי סבירה, בפרט בתיק מסוג זה שאינו מתייחס לנכות צמיתה או לנכויות קשות הכרוכות בקבלת קצבאות מהמל"ל למשך כל תוחלת החיים (השוו למשל לנסיבות שנדונו בע"א 7453/12 אלחבאנין נ' כריסי, פ"ד סז(1) 519 ((2014) .

אשר על כן אני סבורה כי לא הוכחו בענייננו הטעמים לשלול מהתובע זכאותו לפיצוי בגין רבע מנזקיו, והוא זכאי לפיצוי בסך 25% מנזקיו או לפיצוי בגין ההפרש שבין נזקיו לתגמולי המל"ל ששולמו לו, לפי הגבוה.

סיכום אשר על כן הנתבעים ישלמו לתובע סך של 35,886 ₪, בתוספת התשלום בו נשא התובע בגין אגרת בית המשפט בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% מהסכום שנפסק.

כאב וסבל לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי הקבועה בהוראות תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אולם זאת באופן חלקי בלבד; שהרי ככלל אין לפסוק את מלוא הפצוי האפשרי על דרך השיגרה (ודאי נוכח שיעור הנכות הצמיתה כאן), אלא יש להתאים את שיעור הפצוי לנסיבות.

...

סיכום הנזק לאור כל המפורט לעיל, נזקיו של התובע מסתכמים כדלקמן: עזרת צד שלישי - 1,000 ₪ ב. הוצאות רפואיות ונסיעות - 500 ₪ ג. כאב וסבל - 9,000 ₪ ----------------------------------------------------------------- סה"כ 10,500 ₪ סוף דבר: אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 10,500 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע סכום האגרה ששילם וכן יתרת האגרה בתיק.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו בסך כולל של 1,600 ₪ (במעוגל).

עוד נטען כי הנתבעת מסונפת לאגודת הפועל שמבטחת את ספורטאיה באמצעות חברת איילון ואילו הנתבעת היתה עורכת לתובעת ביטוח, היא היתה מבטחת אותה בחברה זו. על יסוד סכומי הביטוח הנקובים בפוליסה של חברת איילון, טוענת התובעת כי היא זכאית לסכומים הבאים: בגין הנכות סך של 32,663 ₪ (10% דרגת הנכות שנקבעה במל"ל כפול 326,630 ₪, שהנו הפצוי בגין נכות צמיתה בשיעור 100%); 22,459 ₪ פיצוי בגין אובדן כושר עבודה; והחזר הוצאות רפואיות בסך 9,274 ₪.

על כן, התובעת זכאית לפצוי בגובה 10% לפי נכותה, בסך 32,010 ₪.

...

שתי התביעות התנהלו בתקופה מסוימת במאוחד עם תביעתה של התובעת, אך בסופו של דבר התבררו בנפרד.

סוף דבר על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת באופן חלקי כך שהנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 32,010 ₪.

נוכח תוצאות ההליך ובאיזון ההליכים הדיוניים בתיק, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ והוצאות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

כמו כן, התובעת תשלם לנתבעת את ההוצאות בסך 1,000 ₪ בגין אי-התייצבות לדיון, לגביהן נפסק שתשולמנה בסיום ההליכים בתיק.

בשל טענותיה כאמור, תבעה המערערת מהמשיבה פיצויים בגין 21 הפרות נטענות מכוח החוק והתקנות, אשר בגין כל אחת מהן, תבעה את סכום הפצוי המאקסימאלי הקבוע בחוק בגובה 120,000 ₪, זאת בשל הכאב, הסבל והנזק הרב שניגרם למערערת ורכיבים נוספים ובסך הכול תבעה המערערת סכום כולל של 3,000,000 ₪.

לטענת המערערת במסגרת ההליך בבית הדין קמא, הוגשו לבית הדין כחלק מחומר הראיות, חוות דעת מטעם המערערת ומטעם המשיבה אשר קבעו כי בעקבות המאורעות מושא הליך זה, כמו גם בעקבות ניהול ההליכים נגרמו למערערת אחוזי נכות לצמיתות ומשכך זכאית לפצוי בגין נזקים אלו.

...

על רקע האמור, הגישה המערערת את תביעתה כנגד המערער וכנגד המשיבה בגין הפרת הוראות החוק והתקנות למניעת הטרדה מינית.

איני מביעה את דעתי לגבי הכשלים והפגמים שמצא בית הדין קמא בהתנהגות המשיבה כלפי המערערת בבירור תלונתה על ההטרדה מינית על ידי המערער ולגבי טענותיה בדבר ההתנכלות ובירור העניינים האחרים אשר עמדו בפני בית הדין קמא ומצאו את ביטוים בפסק דינו.

זאת כאמור, מבלי להביע דעה כאמור על הכשלים הנוספים שבגינם מצא בית הדין קמא מקום לפסוק לטובת המערערת.

סוף דבר על דעת רוב חברי ההרכב, ובניגוד לעמדתה החולקת של נציגת ציבור (עובדים) גב' רחל בנזימן, נפסק כך: הערעור בע"ע 30591-03-21 (ערעור המשיבה) מתקבל כך שהסכומים שנפסקו לחובתה של המשיבה יבוטלו.