פיצוי בגין מות חייל בחופשה

הדגש במקרה זה אינו במערכת היחסים שבין בית המשפט לצבא, ובמניעת בית המשפט משקילת שיקולים מבצעיים, אלא ביחסים שבין חייל ניזוק לרעהו המזיק, ובקשר זה נאמרו דברי ההסבר הבאים: "בפסק הדין בע"א 507/79 [...], קבע בית המשפט העליון, ברוב דיעות, כי חייל שגרם ברשלנות נזק גוף לחייל אחר, או גרם למותו – כשאותו חייל אחר נפגע תוך כדי שרותו ועקב שרותו – נושא החייל הפוגע באחריות בנזיקין, אף שהמדינה פטורה מאחריות לנזק מכוח הוראות החוק המובאות לעיל. שופטי בית המשפט העליון המליצו על תיקון החוק כדי להבהיר את המצב המשפטי הקיים, שאינו מניח את הדעת" (דברי ההסבר להצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 3), התשמ"ח-1985, ה"ח 1715).

על פי הנטען, הוא עותר לתשלום פיצויים בשל נזקים שנגרמו לו כתוצאה ממחדלי המדינה למנוע פירסום תמונתו, "ביניהם פגיעה בשמו הטוב, פגיעה בחופש התנועה והתעסוקה והפסדי הישתכרות" (פסקה 3 להחלטת בית המשפט המחוזי).

חוק הנכים מבוסס על תפיסה של צדק חלוקתי, משטר של העידר אשם ואחריות מוחלטת, בד בבד עם הטבות החורגות מן הפצוי הנזיקי הסטנדרטי, והתאמה דינאמית לצרכים המשתנים של נכי צה"ל. כך ראוי ליחסים שבין המדינה לבין חייליה.

...

בית המשפט המחוזי היטיב להבהיר נקודה זו: "... אני סבור כי גם בהקשר זה ראוי כי טענות הצדדים תתבררנה בגדרו של הליך משפטי מסודר שבו יבחן בית המשפט האם הנזקים להם טוען התובע הם אותם נזקים נפשיים שבגינם הוכר כנכה או שמא מדובר בנזקים מסוג אחר" (פסקה 19).

אני סבור שיש טעם רב בכלל ייחוד העילה, שביסודו הסדר סטטוטורי ייחודי ומאוזן להטבת נזקי חיילי צה"ל (ומשרתי כוחות הביטחון האחרים שגם עליהם חל חוק התגמולים) שנפגעו בזמן ועקב שירותם.

וראו גם: ע"א 751/82 מנהל מס שבח נ' רשל, פ"ד מ(2) 830, 840 (1986); ע"פ 224/85 בית מרקחת אלבא בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4)798, 802 (1985); בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 530 (1986), להלן: ענין ברזילי; ויש שאף נקבע כי לעתים אין מנוס ממתן פרשנות שונה לאותו מונח אף באותו חיקוק עצמו (ראו למשל: ע"א 756/82 קיבוץ יגור נ' שירותי נפט בע"מ, פ"ד מא(1) 85, 112 (1987)).

אעיר לבסוף כי לתוצאה בדבר אי תחולת דיני הנזיקין על נזקים שנגרמו במסגרת שירותו הצבאי של חייל, ניתן לכאורה להגיע גם דרך פרשנות דיני הנזיקין עצמם, בין היתר באשר לתחולתה ולהיקפה של "חובת הזהירות" במערכת יחסים זו. סוף דבר: אני סבור כאמור כי יש לדחות את בקשת המדינה לרשות ערעור, וזאת בהעדר עילה למתן רשות ערעור כמפורט לעיל, ולא מנימוקים לגופה של המחלוקת.

אחת התגוביות שהועלו בדף הנ"ל ("חרם על חדשות ערוץ 2 וחדשות ערוץ 10") היא התגובית שרשם הנתבע, מושא התביעה, וזו לשונה: " מוטי מרקוס האדם הזה שמאלני קצוני שתומך בערבים. מנהל סניף סופר פארם. אני סומך עליכם אחים ואחיות בדם הימני שלנו, שתדעו לפתוח עליו ולהגיע עד לסניף שלו, לזבל יהודי שמאחל מוות לחיילים שלנו". אין חולקין כי התגובית לא קיבלה אף "לייק" ואיש מן המשתתפים לא הגיב לה. הפוסט עצמו זכה ל- 135 לייקים עד למועד שבו הודפס הפוסט ע"י הנתבע (ראו העתק מן הפוסט והתגובית שצורפו כנספח 1 לתצהיר הנתבע).

התובע טען כי הוא שירת בחיל האוויר, שירת במילואים ומעולם לא התבטא כנגד צה"ל. כאמור, התובע עתר לפצותו בסך 100,000 ₪ מאחר והנתבע פגע בשמו הטוב של התובע בזדון ובכוונה לפגוע.

טי. סי (1995) החברה לשירותי בזק בינ"ל בע"מ (25.3.2010) בקובעו את הדברים שלהלן: " יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באנטרנט (ראו למשל יובל קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באנטרנט – בין חופש ביטוי להפקרות", פורסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה).

מדובר בקביעת עובדה שלא הוכחה כאמת ועל כן אני דוחה את טענת הנתבע להגנה האמורה בסעיף 15 (4) לחוק.

...

מדובר בקביעת עובדה שלא הוכחה כאמת ועל כן אני דוחה את טענת הנתבע להגנה האמורה בסעיף 15 (4) לחוק.

ראשית, נתבע או נאשם המבקש ליהנות מההגנה צריך להוכיח, כי היה עניין אישי כשר כלשהו, אשר הגנתו הצדיקה את עשיית פרסום; שנית, עליו להראות שתוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין; שלישית, עליו להצביע על כך שהפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף; ולבסוף עליו להוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב. בענייננו, הפרסום אינו מגן על חיילי צה"ל, ובכל מקרה, לא הוכח כי התובע אמר דברים בגנותם של חיילי צה"ל ועל כן אני דוחה את טענת הנתבע לתחולת הגנה זו. ולגבי ההגנה לפי סעיף 15(10) לחוק - הפרסום נועד לגנות את הפרסום שהוציא התובע על חיילי צה"ל. ראשית לא הוכיח כי הפרסום נועד לגנות פרסום קודם מאחר והפרסום הקודם לא הוכח; שנית, סעיף 15 (10) קובע, כי ההגנה תקום מקום שבו "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסם קודם לכן". הנתבע לא הוכיח כי פורסם לשון הרע קודם לכן , ובכל מקרה, פרסום לשון הרע על אחר אינו מצמיח לנתבע זכות להוציא לשון הרע על התובע (ראו שנהר, לעיל, עמ' 301).בכל מקרה אין בפנינו גינוי או הכחשה.

מסקנה: קבעתי כי הפרסום מהווה "זוטי דברים". למרות הפגיעה המזערית בזכויות התובע, סבורני כי יש לדחות את התביעה מכח הגנת "זוטי הדברים" .

לפני תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז") בסכום של 120,000 ₪ בגין ארוע שאירע בתאריך 10.5.12, עת התובע צעד בחוף הים וקבוצת חיילים שהתאמנה במקום פגעה בו והפילה אותו ארצה (להלן: "הארוע").

לגופם של רכיבי הנזק טוענת הנתבעת כי פיצוי בגין "גרימת פחד מוות" אינו מוכר בפסיקה.

גם טענתו ביחס להפסד ימי העבודה עקב חופשת המחלה בה שהה היא טענה הדרושה הוכחה באמצעות חוות דעת רפואית ולא ניתן ללמוד על קשר סיבתי בין חופשת המחלה לבין הארוע.

...

לאור כל האמור לעיל אני אומדת את הפיצוי הלא-ממוני לתובע בסכום של 13,500 ₪.

סוף דבר; דין התביעה להתקבל בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסכום של 13,500₪ בצרוף שכ"ט עו"ד בסכום של 3,200 ₪ (כולל מע"מ) ואגרת בית משפט.

הפניה התקבלה ומשרד הבטחון הודיע לאם ביום 25.8.13 כי הוחלט להכיר בה כזכאית לזכויות המוענקות לפי חוק מישפחות חיילים, מאחר שהמנוח "נפטר עקב נכותו המוכרת". לטענת המדינה חל במקרה זה עיקרון ייחוד העילה ולא ניתן לחייב את המדינה או שלוחיה בנזיקין, כך שמסלול התביעה היחיד נגד המדינה העומד בפני התובעים הוא מיצוי זכויותיהם מכח חוק מישפחות חיילים.

על-כן משנקבע בסעיף 1א לחוק הנכים שחבלה בדרך ממחנה צבאי לחופשה היא חבלה שנגרמה עקב שירותו הצבאי של החייל, ממילא חלות על חבלה כזו הוראות הפטור מאחריות בנזיקין שבסעיף 6 (א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה).

תכליתו של הסדר הגימלאות לחיילים ולמשפחות חיילים שנפטרו היא מניעת היתדיינות נוספת ותשלום נוסף מהקופה הציבורית, ולפיכך, משהוכרה תביעתו של המנוח לגימלאות לפי חוק הנכים, ולאחר מכן תביעת המשפחה לתגמולים לפי חוק מישפחות חיילים, מוצו זכויותיו של המנוח ושל כל מי שבאים בנעליו, ויש לדחות את התביעה לפצוי נוסף מהמדינה.

...

תכליתו של הסדר הגמלאות לחיילים ולמשפחות חיילים שנפטרו היא מניעת התדיינות נוספת ותשלום נוסף מהקופה הציבורית, ולפיכך, משהוכרה תביעתו של המנוח לגמלאות לפי חוק הנכים, ולאחר מכן תביעת המשפחה לתגמולים לפי חוק משפחות חיילים, מוצו זכויותיו של המנוח ושל כל מי שבאים בנעליו, ויש לדחות את התביעה לפיצוי נוסף מהמדינה.

מסקנה זו חלה ביתר שאת על אמו של התובע, אשר הגישה את הפניה להכרה בזכויותיה לפי חוק משפחות חיילים, בה טענה לקיומו של הקשר הסיבתי, ואף הוכרה עוד בשנת 2013 כזכאית לזכויות אלו.

לאור כל האמור אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחייה על הסף של התביעה נגד נתבעת 1.

אשר לסוגיית הפצוי בגין האישום השני, מהפסיקה עולה כי לא בכל מקרה יש לפסוק פיצויים בעבירה של העלבת עובד ציבור, וכך גם במקרה דנן, נוכח נסיבות העבירה, אין מקום לפסוק פיצויים לשוטר.

מפאת חשיבותם של הדברים שקבע בית המשפט המחוזי, נביאם בהרחבה: "... בפירסום זה (של אלירז פיין) יש קריאה ישירה (או למצער תמיכה או הזדהות) לנקיטת אלימות כנגד חיילים "אני בעד זריקת אבנים (על יהודים , כמובן שעל ערבים אין שאלה) ....גם אם האבן תביא למותו של חייל!!! אגבה מול כל גוף חצוני את זורקי האבנים..." ; מיד אח"כ ובהמשך לדברים הללו פירסם המשיב את הפירסום השלישי בו לא רק שהוא תומך בדברי אלירז פיין אלא מוסיף נימוק לחזוק קריאתה לזריקת אבנים על חיילים, כדלהלן: "אומר יותר מזה בפשטות אין בעיה הלכתית להרוג חייל בפנוי לילי. אני ממש לא מצאתי מישהו שיכול להסביר למה אין דין של גנב הבא במחתרת". אין מדובר בהבעת דיעה גרידא אלא בהוספת נימוק המתיר להרוג חייל.

להלן חלק ממה שנכתב בתסקיר זה: "בהתייחסותו לבצוע עבירת ההסתה לאלימות, נחום לקח אחריות חלקית לביצועה , כשצמצם מחומרתה...בתפיסתו הביע דעתו מתוך זכותו לחופש הביטוי ולא בכדי להסיט (כך במקור – מ.ב., צ.ל. "להסית") לאלימות.

...

לאור האמור אנו קובעים כי מתחם העונש ההולם את מעשיו של המשיב נע בין חמישה ל – 12 חודשי מאסר.

בנסיבות אלה סבורים אנו כי יש להעמיד את עונשו קרוב לתחתית מתחם הענישה.

סוף דבר, הערעור מתקבל ואנו גוזרים על המשיב עונשים אלה: 6 חודשי מאסר אשר יכול וירוצו בדרך של עבודות שירות בכפוף לחוות דעת הממונה על עבודות השירות.