התביעה הוגשה כנגד הנתבע 1, נהג האוטובוס שפגע במנוח, כנגד הנתבעת 2 מעסיקתו של הנתבע 1 וכנגד הנתבעת 3, חברת הביטוח שהייתה המבטחת של השמוש באוטובוס בפוליסת ביטוח בת תוקף, שהוצאה לפי דרישותיה של פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 ועליה לפצות את התובעת בגין נזקיה, ככל שהם נובעים מתאונת הדרכים.
התובעת לא הניחה בפניי ראיות לפני ואחרי התאונה, כגון דו"חות רווח והפסד, מהם ניתן ללמוד כי המנוח לא נידרש להוציא הוצאות כלשהן לאחזקת המשק בעבר, דבר אותו עושה היא לטענתה כיום.
ההוצאות שמוציאה התובעת לצורך עבודות טפול ואחזקת המשק וכן קניית רכב חדש או השמשת טרקטור, חיוניות לאחזקת המשק המניב לה הכנסה ומכאן לא ברורה דרישתה לפצוי בגין הוצאות הדרושות למשק המניב הכנסות ורווחים.
יתרה מכך, לעניין רכישת הרכב החדש אציין שהמנוח היה בן 68 במועד התאונה וקרוב לסיום עבודתו אצל מעסיקו, דבר שהיה מחייב אותו ממילא להשיב את הרכב למעסיק ולרכוש רכב חלופי, במידת הצורך ולפיכך לכל היותר יש לקחת בחשבון עלות השכרת רכב לשנתיים, עד הגיע המנוח לגיל 70, גיל הפרישה מהעבודה.
...
הוצאות קבורה/מצבה
בראש נזק זה, ועל פי המקובל בפסיקה, סבורני כי עיזבון המנוח, זכאי לקבל סכום של 10,000 ₪ בגין הוצאות קבורה ומצבה, על דרך האומדן וזאת בהעדר קבלות ומסמכים המוכחים כל הוצא והוצאה.
לפיכך, ובהיעדר חוות דעת נגדית מטעם התובעת, אני מקבלת את סכום קצבת השאירים שנקבע בחוות הדעת של האקטואר בסכום של 224,800 ₪.
סוף דבר
התביעה מתקבלת.
