פיצוי בגין איחור בתשלום לפי הסכם מכר מקרקעין

התובעים טוענים כי לפי הסכם המכר, התחייבה הנתבעת למסור את החזקה במושכר עד ליום 30.8.2016.

לביסוס טענותיהם, צרפו התובעים, בין היתר, הסכם מכר, שמאות מקרקעין, נספח שינויים, סיכום ישיבה מנהלית ותמונות של הנכס מיום מסירת החזקה.

הנתבעת מפנה לסעיף 58 להסכם המכר וטוענת כי פיצוי בגין איחור במסירת החזקה ישולם החל ממועד המסירה למועד המסירה בפועל.

...

באשר לרכיב עוגמת הנפש, אני מקבל את גרסת הנתבעת כי התובעים זנחו את טענתם לעניין עוגמת הנפש ודומה כי מנגנון הפיצוי הקבוע בסעיף 5א לחוק המכר מהווה גם פיצוי לפי רכיב הנזק הנ"ל ומכל הטעמים הנ"ל שוכנעתי שאין מקום לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש.

סוף דבר בנסיבות האמורות, התביעה נדחית ברובה.

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 375 ₪ בתוך 30 ימים בתוספת הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 16,237.5 ₪ כמפורט: פיצוי מוסכם בסך של 15,300 ש"ח- בגין איחור בן 51 ימים בתשלום כספי התמורה, לפי הסכם למכירת נכס מקרקעין.

...

לאור כל האמור, ומאחר שמצאתי לקבל את טענות הנתבעים ביחס לאיחור בן 12 ימים בלבד, יישאו הנתבעים בפיצוי המוסכם בסך של 300 ₪ ליום בגין האיחור בן 39 ימים ובסך של 11,700 ₪ בלבד.

באשר לטענת הנתבעים שלפיה בעת המו"מ דרשו התובעים פיצוי בגין 35 ימים ולכן לא היה מקום לדרישתם לתשלום מעבר לכך- דין הטענה להידחות.

סוף דבר, הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 11,700 ₪ בגין איחור בתשלום בן 39 ימים.

התובעת רכשה את הנכס מהרוכשת המקורית עפ"י חוזה מכר מקרקעין מיום 28.9.16 (להלן – "הסכם המכר השני"), כאשר מכירה זו בוצעה בטרם נימסר הנכס לרוכשיו (באיחור).

בסעיף 5.9 להסכם המכר השני כתוב כך: "על אף האמור לעיל, במידה ובעתיד רוכשי היחידות בפרוייקט יהיו זכאים לפצוי בגין עיכוב כלשהוא במסירה, הפצוי ככל שיהיה ישולם למוכר ולא לקונה", משמע לפי סעיף זה הזכות המהותית לפצוי בגין איחור במסירה שייכת לרוכשת המקורית, ולא לתובעת (הרוכשת בהסכם המכר השני מאת הרוכשת המקורית).

בסיכומיה ניסתה התובעת לשנות גישה, מן הסתם בשלב שבו הבינה את המצוקה הראייתית שבו היא נימצאת: למרות שעילת התביעה בכתב התביעה מבססת עצמה באופן בלעדי על מיסמך ההמחאה, הרי שלפתע פיתאום כותבת התובעת בסעיף 7 לסיכומיה כי "אין שום חשיבות להמחאת הזכות", מאחר שלטענת התובעת שם "בפסיקה כבר נקבע כי כאשר אדם ממחה את זכותו לקבל את הדירה לפני המסירה, הרי שלאחר ההמחאה הופך הנמחה למי שנימצא בסטאטוס של 'רוכש' כלפי המוכר, בעיקר כאשר אין חשש שתוגש תביעה ע"י הקונים המקוריים – ת"א (ראשל"צ) 16297-08-17 דמרי נ' רום-רימון נכסים ובניין בע"מ (12/02/21)". מעבר לתמיהה הרבה שמעלה שינוי גישה זה, ומעבר לשאלה אם הוא מותר וחוקי (והנתבעת משום מה לא התייחסה לדבר בסיכומיה), הרי שאין בידי לקבל את הגישה החדשה עצמה: ראשית, גישה זו מתיימרת לאיין לחלוטין את הזכות החוזית של הרוכשת המקורית לפי הסכם המכר השני, ויומרה קשה זו (חותרת חזיתית נגד דיני החוזים בישראל) אינה מבססת עצמה על דין קיים ומוכר; ושנית, עיון באסמכתא הנ"ל שהציגה התובעת (שאגב אין לה כידוע תוקף מחייב או אף מנחה עפ"י הדין) מלמד, שהשאלות והנסיבות שבהן דן שם ביהמ"ש שונות משלנו, ושם הוטל ספק בעצם האפשרות של קונה מקונה לתבוע פיצוי בגין איחור במסירה, דבר שאינו שנוי במחלוקת בתיק שלנו.

...

שוכנעתי מניתוח מכלול הטענות והראיות כי יש לענות בשלילה על שאלת זכות התביעה, וכי די בכך לצורך דחיית התביעה ולכן מתייתר הצורך לדון בשאר השאלות הנ"ל. להלן נימוקיי באשר למענה שלילי על שאלת זכות התביעה: אני מקבל את טענת הנתבעת, כי התובעת הסתירה בכתב התביעה מסמך רלוונטי בסיסי וחשוב מאוד, הוא הסכם המכר השני, והרושם הברור הוא שהסתרה זו הייתה מכוונת ומגמתית, ולא מקרית ובהיסח הדעת.

בסיכומיה ניסתה התובעת לשנות גישה, מן הסתם בשלב שבו הבינה את המצוקה הראייתית שבו היא נמצאת: למרות שעילת התביעה בכתב התביעה מבססת עצמה באופן בלעדי על מסמך ההמחאה, הרי שלפתע פתאום כותבת התובעת בסעיף 7 לסיכומיה כי "אין שום חשיבות להמחאת הזכות", מאחר שלטענת התובעת שם "בפסיקה כבר נקבע כי כאשר אדם ממחה את זכותו לקבל את הדירה לפני המסירה, הרי שלאחר ההמחאה הופך הנמחה למי שנמצא בסטטוס של 'רוכש' כלפי המוכר, בעיקר כאשר אין חשש שתוגש תביעה ע"י הקונים המקוריים – ת"א (ראשל"צ) 16297-08-17 דמרי נ' רום-רימון נכסים ובניין בע"מ (12/02/21)". מעבר לתמיהה הרבה שמעלה שינוי גישה זה, ומעבר לשאלה אם הוא מותר וחוקי (והנתבעת משום מה לא התייחסה לדבר בסיכומיה), הרי שאין בידי לקבל את הגישה החדשה עצמה: ראשית, גישה זו מתיימרת לאיין לחלוטין את הזכות החוזית של הרוכשת המקורית לפי הסכם המכר השני, ויומרה קשה זו (חותרת חזיתית נגד דיני החוזים בישראל) אינה מבססת עצמה על דין קיים ומוכר; ושנית, עיון באסמכתא הנ"ל שהציגה התובעת (שאגב אין לה כידוע תוקף מחייב או אף מנחה עפ"י הדין) מלמד, שהשאלות והנסיבות שבהן דן שם ביהמ"ש שונות משלנו, ושם הוטל ספק בעצם האפשרות של קונה מקונה לתבוע פיצוי בגין איחור במסירה, דבר שאינו שנוי במחלוקת בתיק שלנו.

סיכום התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

מבלי להכריע בשאלה מה מעמדו של היזם הפועל מול חברת החשמל לחיבור המונים – האם כשלוח של הקונים או כמי שפועל במסגרת חובת תום הלב החוזית לבצוע החוזה, דעתי היא שהיה מקום לחלוקת האחריות לאיחור בהתקנת המונים בין הצדדים, באופן שמועד המסירה בפועל שיחושב לצורך פיצוי המשיבים על איחור במסירה יהיה יום 28.7.19, שאינו היום שבו חתמו על פרוטוקול המסירה, ואינו היום שבו חובר הבניין וחוברה הדירה לרשת החשמל, אלא מועד המבטא את חלוקת האחריות בין הצדדים לאיחור בחיבור לרשת החשמל.

זו הכרעה עובדתית שהכריע בית המשפט על פי הראיות שבפניו ובהן חוות דעת שמאי מקרקעין מטעם המערערת.

סברה זו אינה נכונה, וגם אם לא ניתן פיצוי על האיחור בתשלום לפי ההסכם ולפי חוק המכר (דירות), עדיין אפשר שניגרם נזק בלתי ממוני הראוי לפצוי.

...

מכל מקום, בית המשפט קמא נימק כראוי את הכרעתו בעניין הפיצוי עבור עגמת הנפש שנגרמה למשיבים, מעבר לפיצוי הממוני בשל האיחור, ואני דוחה את טענת המערערת לביטול הפיצוי.

סיכום על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את ערעורה של המערערת, ומקבל באופן חלקי את ערעור המשיבים, באופן שהמערערת חייבת בפיצוי עבור איחור מיום 28.5.18 עד 28.7.19, דהיינו 14 חודשים.

המערערת תשלם את הוצאות המשיבים בגין הערעור, כולל אגרה ושכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪.

כן טוענים הם להיותם נושה מובטח מכוח ההסכם ביחס לחיובי החברה בהתאם להוראות סעיף 127 (ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 וכל עוד לא נמחקה הערת האזהרה לא ניתן לפגוע בזכויות הזכאי, שכן הערת האזהרה מקנה זכות מהותית ולא רק מניעת עיסקאות נוגדות, כיון שעם כניסתה של החברה לפירוק, הערת האזהרה מגנה על הזכויות ביחס לנושי החברה.

נוטיק המיוצגים בבקשה על-ידי עו"ד שלא יצגם בהסכם המכר, נקטו בטיעון מפותל כי תמורת הרכישה הופקדה במועדים שונים, על-פי הסכם בעל-פה, בנגוד למסמך בכתב שנחתם במעמד ב"כ, אשר לא ביקשו להעידה, כאשר המפרקת התאמצה לברר כל תשלום שנטען ששולם.

לא כל שכן, שעה שלגופו של עניין לא היה בסיס לתשלום; שכן בתוספת להסכם, נקבע "פיצוי בגין איחור במסירה שניגרם בשל דחייה מוצדקת בהתאם לסעיף 3.4 להסכם או דחייה בהתאם לסעיף 5 א (א) לחוק המכר דירות, יעמוד על סך של 2,000 ש"ח לחודש", אין כל הסבר לסכומים ששולמו לנוטיק, אין זה סביר שהחברה בהיותה מודעת שהמסירה לא תתבצע במועד תקדים תשלום הפצוי דוקא לנוטיק כשלא ברור הבסיס לסכום, ששולם.

...

אין מקום במסגרת בקשה זו של המבקשים להורות על השבת הסכומים שקיבלו מהחברה ולשם כך אין מנוס מהגשת בקשה בנפרד, ככל שהמפרקת תמצא לנכון.

סוף דבר - הבקשה נדחית.

כן ישלמו המבקשים יחד ולחוד לקופת הפירוק הוצאות הבקשה בסכום של 45,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל ככל ולא ישולם תוך 30 יום מהיום.