לגירסת לנצמן, הגם שלא יכלה לזכור את השיחה עצמה, הרי שיש להניח כי הסבירה להם, כשם שהיא מסבירה לכל נוסע, מיהו ספק החבילה, כי יש לחפש נציג שלו בשדה התעופה, וכי יתכנו שינויים במועדי טיסות השכר; בהגינותה ציינה, כי לרוב אינה מכינה את לקוחותיה לאפשרות של תפוסת-יתר בבתי מלון, שכן מדובר בתופעה נדירה (וממילא הם מופנים לנציג שבשדה התעופה).
השטיח טוענת גם, כי מאחר שלנצמן הבהירה לאבני ומשפחתה את אשר עליהם לעשות בשדה התעופה, ואת היות השטיח ספק החבילה, הרי שמרבית הנזק שכן נגרם לא היה נגרם אם היתה המשפחה פועלת על פי ההנחיות, ומוסיפה וטוענת, כי אם לא נימסרו הבהרות כאלה, הרי שככל שניגרם נזק, על איסתא לפצות את אבני.
...
בנוסף, הן איסתא והן אבני טוענות כי התביעה נולדה מתאוות בצע, והיא חלק מתופעה נרחבת של נופשים המבקשים לעצמם מימון למפרע של חופשות, בתואנות שווא, ולראיה סכום התביעה שהוא כמעט כפול מעלות חבילת הנופש כולה, שעה שאין חולק שהמשפחה כן נהנתה מחלק מהנופש, כגון: טיסות, ואף עשתה שימוש – גם אם לא מושלם – במתקני המלון, בחדרים, בחדר האוכל, וכיו"ב.
דיון והכרעה
אקדים עתה ואומר, ראשית, כי את התביעה האישית נגד לנצמן יש לדחות, שכן לא הועלה כל יסוד המקים עילת תביעה אישית נגדה; שנית, כי סכום התביעה אכן חורג מכל יחס סביר לנזק שנגרם; ושלישית, כי לפחות באופן חלקי יש לקבל את התביעה, כפי שיובהר.
יש לחלק בין שני השלבים – זה שעד ההגעה למלון פנורמה, החלופי, וזה של השהיה בו.
עד ההגעה למלון: בעניין זה, אני מקבל כסבירה את גרסתה של לנצמן, כי לא חרגה במקרה זה מההסברים שהיא נותנת לכלל הנופשים.
תוצאה אופרטיבית
בשים לב לכל האמור, אני פוסק כדלקמן:
אני דוחה את התביעה האישית נגד לנצמן.
אני מקבל באופן חלקי את התביעה נגד איסתא ונגד השטיח, באופן שאני מחייב את איסתא לשלם לאבני סך של 802 ₪, ואילו את השטיח לשלם לאבני סך של 7,201 ₪.
