בטרם אדון בטיב הזכויות שניתנו למנוח, יש לידון בטיבן של הזכויות שהיו בנכס לעריית אשקלון, זאת לאור טענת הנתבעת, כי המקרקעין בהם שוכן הקיוסק הנם מקרקעין שהוחרגו משטח הבעלות של רשות הפיתוח, בהתאם לתכנית המתאר הרלוואנטית למקרקעין (תכנית מתאר ד/183), שבה נרשם, כי דרכים ציבוריות תירשמנה על שם העיריה.
הקצאת המקרקעין במקרה דנן נעשתה עוד לפני חקיקתו של חוק המקרקעין, התשכ"ז-1968, אלא שלעניין הבעלות במקרקעין, זה היה המצב המשפטי גם קודם חקיקת החוק (לגבי מבנים שהוקמו לאחר שנת 1913, סעיף 5 לחוק על החזקת נדל"ן, משנת 1913, תיקון לפקודת חוק הקרקעות (תיקון) וכן ראה ספרו של מוטי בניאן "דיני מקרקעין, עקרונות והלכות" (מהדורה שניה, הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ, תל אביב, 2004)
הנתבעת טוענת, כי ההקצאה למנוח היתה הקצאה לצמיתות, השמאי מטעמה של הנתבעת מיקד ההגדרה של ההקצאה, כהקצאה שיש לראות בה זכות דיירות מוגנת.
אין דינו של פינוי נכס שניתן ללא תמורה, שאז ממילא רשאי בעל הנכס לפנותו בכל עת והדייר ממילא אינו יכול להסתמך על המשך שהייתו בנכס, כפינוי נכס ששמש פרנסתו של המחזיק בו לאורך שנים ושמבוקש להמשיך ולעשות בו שימוש וכפינוי נכס שנעשתה בו השקעה על ידי המשתמש, השקעה שהסתמך עליה מבחינה כלכלית.
...
התובעת טוענת, כי לא הצליחה בעקבות שיחה זו ליצור קשר עם ילדי המנוח ולכן הגישה תביעתה כאן, לסילוק ידם של ילדי המנוח מהמקרקעין, לאחר שהגיעה למסקנה, כי אין מקום לאפשר לילדי המנוח להפעיל עסק כלשהו במבנה הקיוסק.
בסופו של דבר, יש לבחון את כוונת הצדדים, על רקע מכלול התנהגותם.
שלילת החזקת הנכס בתנאי רישיון, מביאה ממילא למסקנה, כי יש להגדיר את מערכת היחסים שבין הצדדים כמערכת יחסים שבין שוכר ומשכיר.
לאור האמור, התביעה לפינוי כפוי נדחית.
