פינוי מקרקעין בעקבות הוכחת בעלות

המשיבה לא הוכיחה בעלות במקרקעין ובית משפט קמא נסמך על נסח המתייחס לחלקה אחרת.

טענות המשיבה תביעת הפינוי הוגשה ביחס לחלקה 34 בגוש 4019 ולתצהיר המשיבה צורף נסח טאבו לצורך הוכחת הבעלות בחלקה זו. המשיבה הגישה מפת מדידה, בהתאם להחלטת בית משפט קמא, ובה סומנו גבולות המושכר המקורי.

...

לאחר בחינה, לא שוכנענו כי נסיבות המקרה מצדיקות מתן סעד שכזה.

מכל הטעמים הנזכרים לעיל, מצאנו כי אין להעניק למערערים או למי מהם סעד מן הצדק.

סוף דבר הערעור נדחה במלואו.

יפים בעיניין הדברים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון לגבי הבטחה שלטונית למתן רשות להחזיק במקרקעין, אל מול תביעת פינוי, כמו בעניינינו: "לגבי הבטחות בעל פה שנטענו, הדעת נותנת כי אילו היה יסוד מוצק לכך, היו דואגים המבקשים לאשש את ראיותיהם דרך חומרים שבתיקי המינהל או מסמכים כלשהם; קשה להלום, כי תבוסס הבטחה שלטונית על אמירה כי פקיד מדינה מבטיח בהבל פה – ואין המדובר בימי ראשית המדינה אלא כעבור שנים רבות – כשצריך היה להיות ברור שקרקעות מדינה אינן ניתנות בדרך זו." (ר' רע"א 11889/04 חליל בן מוחמד איזברגה נ' מנהל מקרקעי ישראל [פורסם במאגרים] (15/6/05)).

במילים אחרות, טענה לחזקה נוגדת אכן אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענת "רשות" מן הטעם הפשוט והוא שטענה אחרונה זו נוגדת מבחינה עובדתית את טענת "החזקה הנוגדת". גם אם בכל זאת אדרש לבחינת מעמדם של הנתבעים במקרקעין (על רקע קביעתי בעיניין החזקה הנוגדת), משלא הוכח באופן פוזיטיבי כי התובעת ידעה על החזקת הנתבעים במקרקעין בכל אותן השנים הנטענות, הרי שלכל היותר, ניתן להגדיר את האחרונים בנסיבות העניין כבעלי רשות מכללא.

...

על רקע האמור, עותרת התובעת להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין והמגרש ועל השבתם לידי התובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייכים לנתבעים ו/או למי מטעמם.

סוף-דבר: לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.

הנני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2 לפנות את המקרקעין כשהם נקיים מכל חפץ (מיטלטלין) ואדם, בתוך 90 יום מהיום.

כן, הנני נעתרת לבקשת התובעת לפיצול סעדיה (כפי ששבה ועתרה לכך בסעיף 26 לסיכומיה).

בעוד שחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (סעיף 18) מעניק לבעלי מקרקעין זכות לאחוז בסעד עצמי לפינוי פולש מהמקרקעיו במקרה של פלישה טריה בת 30 ימים (וראו לעניין זה: ע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294, 303 (2001) (להלן: עניין עוקשי); רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, 836 (להלן: עניין בן שמחון)), הרי שחוק פינוי קרקע מעניק לרשויות את הכוח לנקוט בהליך מינהלי לסילוקו של התופס בקרקע שלא כדין במשך תקופה ארוכה בהרבה, בכפוף לתנאים הקבועים בחוק: אם התפיסה ארעה בטרם חלפו 36 חודשים, ובילבד שנתגלתה ל"ממונה" בטרם חלפו שישה חודשים עד למועד הוצאת הצוו.

לטענת המבקש מקור זכותו במקרקעין בסבו וסבתו אשר "החזיקו במקרקעין עוד בשנות ה-40 של המאה הקודמת, ועוד קודם חקיקתם של חוק רשות הפתוח (העברת נכסים), תשי"א-1950, חוק יסוד מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 וחוק מקרקעי ישראל, תש"ך-1960, אשר מכוחם פועלת הנתבעת". לטענתו: "כפי שעולה מאישורו של המושל הצבאי ביפו, מיום 16.11.48 [נספח א' לבקשה] ... סבו של התובע, מעיר עילי ז"ל, השומר, היה הממונה על כל השטח החקלאי ביפו וסביבותיה, לרבות על המקרקעין המצויים בשטח זה, שבהם התגורר. אין ולא יכולה להיות כל מחלוקת שישיבתו של מאיר עילי ז"ל במקרקעין לא רק שהייתה בידיעת המושל הצבאי של יפו, אלא יתרה מכך, בברכתו המלאה". הסתמכותו של המבקש על אישורו של המושל הצבאי לצורך הוכח זכותו לבעלות במקרקעין מעלה תהיות, שעה כל שכתוב ב"אישור" זה (נספח א' לבקשה) שאינו חתום ושתוקפו ומעמדו לא הבוהרו, הוא: "בזה אני מאשר שהשומר מאיר עילי ממונה על שטח החקלאי ביפו וסביבותיה" אין באישור זה כל היתייחסות לזכויות בקרקע, אין בו תאור של מיקום המקרקעין ואין בו ללמד על כל זכות שהיא במקרקעין.

...

כאן לא תבוא החלטה אחרת, גם לאור עמדת בית המשפט לעניין פלישה למקרקעי ציבור: "אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. ... בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור" (רע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' לוי (6.3.2006)).

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל: הבקשה נדחית.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובשים לב לתוצאות החלטתי, מצאתי להורות כי המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 7,500 ש"ח. לאור החלטתי זו, יודיע המבקש עד ליום 17.9.20 האם הוא עומד על ניהול ההליך העיקרי כפי שהוגש.

התובע 2, תושב ארצות הברית, זכאי להרשם כבעלים במחצית מהנכס, מכוח הסכם מכר מיום 7.8.2006 ולזכותו רשומה הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

סע' 131(2) קובע כלהלן: "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". על מנת לבסס עילת פינוי זו, על התובע להוכיח שלושה תנאים מצטברים: קיומו של תנאי בחוזה השכירות שאוסר או מחייב פעולות מסוימות; הפרת תנאי זה על ידי הנתבע; הפרת התנאי מעניקה לבעל הבית, את הזכות לתבוע את פינוי הנתבע מהמושכר.

...

ראו לעניין זה רע"א 5071-12 ט.ד.י (עיצוב טקסטיל בינלאומי) בע"מ נ' אבשלום נג'י, פורסם בנבו 24.7.2012, שם נקבע לעניין שיעור הפיצוי כלהלן: "אכן, הענקת סעד מן הצדק, כאשר התקיימה עילת פינוי דייר מוגן אינה הכלל אלא החריג וכל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו. שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בבוחנו את השאלה האם ראוי להעניק פיצוי כסעד מן הצדק במקרה מסוים, וכן בהתייחס לשאלת גובה הפיצוי הוא רחב. בהכריעו בשאלות אלה יידרש בית המשפט, בין השאר, לאופן התנהגותו של הדייר המוגן; לעילת הפינוי ולחומרת ההפרה; לשאלה האם שולמו על ידי הדייר המוגן דמי מפתח ובאיזה סכום; למשך התקופה שבה נהנה הדייר המוגן מזכות הדיירות המוגנת; למהות הנכס (האם מדובר בדירת מגורים או בנכס מסחרי); לאופי התנהגותו של בעל הדירה; ולנסיבותיו האישיות של הדייר המוגן". לאור העבודה כי מדובר בנכס המשמש כדירת מגורים לדייר מוגן ומשפחתו, אשר מתגוררים בו משך שנים רבות ושילמו דמי שכירות לאורך כל תקופת השכירות, וכן לאור גילם המבוגר – אני סבור כי יש לקבוע פיצוי בסכום המשקף עובדות אלו - והוא 30,000 ₪.

סוף דבר הפועל היוצא הוא, שקמה עילה לפינוי הנתבעים מהמקרקעין זאת בשל הפרת הסכם הדיירות המוגנת על ידם.

עם זאת, אני מקבל את עילת הפינוי רק בכל הנוגע לשטח החצר ותוספות הבניה שנעשו בה, ובכל הנוגע לשטח הנכס המקורי בהתאם להסכם השכירות, אני קובע כי אין לפנות את הנתבעים מן המושכר המוגן, מטעמי צדק, וזאת בכפוף לתשלום פיצוי בסך 30,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום, ולפינוי יתר חלקי המושכר עד יום 31.8.2023.

מאחר שהנתבע לא הוכיח שנהג מנהג בעלים בעצמו במקום ומאחר שעבודות הבנייה, גם לשיטתו הסתיימו בשנת 1997 ומאחר שהיום שבו מתחילה תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו נרשמו המקרקעין על שם התובעת בשנת 2003, לא יכולה לעמוד לו טענת היתיישנות במקרקעין מוסדרים שתקופתה כאמור 25 שנים אשר טרם חלפו.

נוסף על כך, ביקשה התובעת כי ייפסקו דמי שימוש ראויים ממועד הגשת התביעה ועד למועד פינוי המקרקעין בפועל.

...

מסקנה זאת מתבקשת בנסיבות העניין גם בהתחשב בתכליות הטמונות בקיומם של מקרקעין המצויים בבעלות המדינה, המהוות משאב חיוני ובעל ערך ובתפקיד התובעת כ"נאמן הציבור" במקרקעין (ראו והשוו: ע"א 8761/17 מדינת ישראל נ' מפעלי תחנות בע"מ (11.12.19)).

דין הטענה להידחות סעיף 21 (א) לחוק המקרקעין מעניק לבעל המקרקעין ברירה האם לקיים את המחוברים שהוקמו או לדרוש ממי שהקימם לסלקם ולהחזיר המקרקעין לקדמותם.

סוף דבר התביעה מתקבלת כמפורט לעיל.